ספקות בדרך.
ספקות בדרך חזרה ליהדות?! רחמנא לצלן. הקדמה: אני יוצא כבר שנתיים-שלוש. כבר קיימתי את כל הלאווים ועברתי על כל מצוות עשה. אני מאוד קרוב לשלב שאראה את עצמי חילוני וכבר התחיל להמאס עלי - הטישים וההתאגדות "היוצאים". אז ככה: בשונה מיוצאים אחרים, היציאה שלי מהיהדות הייתה הרבה יותר איטית והרבה יותר "מסודרת". לא פשוט קמתי יום אחד ועזבתי את הישיבה, זה התפתח לאורך המון זמן, ובעקבות שיחות עם אנשים וכו'. תמיד הייתי גאה בכך שכדתי - נתתי לעצמי לשמוע ולחוות גם דברים אחרים וכחילוני - לא שנאתי את היהדות והמשכתי ללמוד ולהפגש עם חבר'ה מכל קצוות הקשת. לפני כחודש התפתח קשר עם בחורה דתיה, קשר של דיבורים. היא הייתה הבחורה הראשונה שהצגתי בפניה את כל הפילוסופיה שלי. בשבת האחרונה נפגשתי עם מישהו שאני מאוד מעריך, ואחרי שהצגתי בפני הבחורה ההיא את הכל, היה לי יותר קל להציג את זה גם בפניו. הבעיה: לא הצלחתי. מסתבר, שמאז שעזבתי את הישיבה הפסקתי לחשוב באמת על השאלות הקיומיות ועל השאלות שחשבתי שליהדות אין תשובה עליהם, לא חשבתי מאז על השאלה מאיפה באתי ולא לאן אני הולך. לא על חידת קיום עם ישראל ולא על מעמד הר סיני. כשגיליתי שליהדות אין תשובות שמספקות אותי - פשוט עזבתי את היהדות, אבל הפסקתי לחשוב באמת על השאלות האלה. כעת, בשבת האחרונה, זה שדיברתי איתו פשוט חזר על כל השאלות הרגילות, שגם לנו, היוצאים, אין תשובות ברורות ("אולי המפץ הגדול? ואולי לא!"). די הזדעזתי. התברר לי שעדיין אין לי תשובות לשאלות. והוצגו בפני שוב התשובות, הלא-כל-כך רעות של היהדות. אני מפחד. אני מאוד לא רוצה לטעות בטעות חיי ומאוד לא רוצה לגלות שכבר טעיתי בטעות חיי. אני בטוח שהרוב פה לא יבינו אותי, אבל הרי לכולכם ברור שאם תועמדו לויכוח נוקב מול כל הגדוילים - אתם עלולים להשאר בלי תשובות. לסיכום...אני לא בטוח שהיהדות טועה ולפעמים אני מרגיש שאני זה שטועה. לכן, אני הולך עכשיו להעלות פה כמה מהשאלות הגדולות. השאלות הנדושות. מי שנמאס לו, מוזמן לדלג על השרשור - זה בהחלט הולך להיות דיון פילוסופי בנאלי ומשעמם.
ספקות בדרך חזרה ליהדות?! רחמנא לצלן. הקדמה: אני יוצא כבר שנתיים-שלוש. כבר קיימתי את כל הלאווים ועברתי על כל מצוות עשה. אני מאוד קרוב לשלב שאראה את עצמי חילוני וכבר התחיל להמאס עלי - הטישים וההתאגדות "היוצאים". אז ככה: בשונה מיוצאים אחרים, היציאה שלי מהיהדות הייתה הרבה יותר איטית והרבה יותר "מסודרת". לא פשוט קמתי יום אחד ועזבתי את הישיבה, זה התפתח לאורך המון זמן, ובעקבות שיחות עם אנשים וכו'. תמיד הייתי גאה בכך שכדתי - נתתי לעצמי לשמוע ולחוות גם דברים אחרים וכחילוני - לא שנאתי את היהדות והמשכתי ללמוד ולהפגש עם חבר'ה מכל קצוות הקשת. לפני כחודש התפתח קשר עם בחורה דתיה, קשר של דיבורים. היא הייתה הבחורה הראשונה שהצגתי בפניה את כל הפילוסופיה שלי. בשבת האחרונה נפגשתי עם מישהו שאני מאוד מעריך, ואחרי שהצגתי בפני הבחורה ההיא את הכל, היה לי יותר קל להציג את זה גם בפניו. הבעיה: לא הצלחתי. מסתבר, שמאז שעזבתי את הישיבה הפסקתי לחשוב באמת על השאלות הקיומיות ועל השאלות שחשבתי שליהדות אין תשובה עליהם, לא חשבתי מאז על השאלה מאיפה באתי ולא לאן אני הולך. לא על חידת קיום עם ישראל ולא על מעמד הר סיני. כשגיליתי שליהדות אין תשובות שמספקות אותי - פשוט עזבתי את היהדות, אבל הפסקתי לחשוב באמת על השאלות האלה. כעת, בשבת האחרונה, זה שדיברתי איתו פשוט חזר על כל השאלות הרגילות, שגם לנו, היוצאים, אין תשובות ברורות ("אולי המפץ הגדול? ואולי לא!"). די הזדעזתי. התברר לי שעדיין אין לי תשובות לשאלות. והוצגו בפני שוב התשובות, הלא-כל-כך רעות של היהדות. אני מפחד. אני מאוד לא רוצה לטעות בטעות חיי ומאוד לא רוצה לגלות שכבר טעיתי בטעות חיי. אני בטוח שהרוב פה לא יבינו אותי, אבל הרי לכולכם ברור שאם תועמדו לויכוח נוקב מול כל הגדוילים - אתם עלולים להשאר בלי תשובות. לסיכום...אני לא בטוח שהיהדות טועה ולפעמים אני מרגיש שאני זה שטועה. לכן, אני הולך עכשיו להעלות פה כמה מהשאלות הגדולות. השאלות הנדושות. מי שנמאס לו, מוזמן לדלג על השרשור - זה בהחלט הולך להיות דיון פילוסופי בנאלי ומשעמם.
