ספירה אובססיבית

[שרוֹן]

ספירה אובססיבית

שוב שלום, אני חוזרת אליכם אחרי שפעם שאלתי פה בעניין של קושי בויסות תחושתי. אחרי בדיקות, יש לילד קושי כזה, אבל הוא לא חמור, ובשנה האחרונה יש שיפור ניכר ביצירת קשרים עם ילדים אחרים, כולל יוזמה של ממש. אבל רק לפעמים. מגיל מאוד מוקדם הוא התעסק עם אותיות ומספרים, בחודש האחרון יש התעסקות בספירה ובשעה שבשעון. זה הפך לעניין אובססיבי למדי. אנחנו לא כל כך יודעים מה לעשות וזה די קשה עלינו. אני מצרפת קישור מחינוך לגיל הרך.

 

[מוּסקט]

שרון

שמתי לב לפני הרבה זמן - דווקא אצל מבוגרים שהגיעו עם אבחנה של OCD על כל נגזרותיו - שבראייה לאחור, אותו מבוגר היה ילד עם איזו שהיא בעייה בוויסות חושי. אם תחשבי על זה תראי שיש איזה הגיון: כשהעולם נחווה כקפריזי ולא יציב דרך החושים, המוח עושה 'קיבועים' מחשבתיים כדי להשיג סוג מסויים של יציבות וסדר.

 

[שרוֹן]

מה זה OCD?

זה משהו שקשור לכפיתיות?

 

[מוּסקט]

Obsessive Compulsive Disorder

 

[אלין של הים27]

לי יש ocd יחד עם תסמונת טוראט אז..

אם יש לך שאלות בקשר לאוסידי תוכל לשאול אותי ואגב יש כאן בתפוז פורום מקסים של אוסידי הפרעה טורדנית כפייתית. אשמח לעזור אם אני יכולה שבוע טוב

 

[שרוֹן]

כן, נשמע הגיוני.

הוא בדרך כלל לא היה אובססיבי, כלומר, גילה עניין, שאל שאלות, הכל היה במסגרת שהיתה נעימה. עכשיו זה גורר הרבה תובענות וכעס. האיש שיחיה, גם לו היתה רגישות, הוא היה נחשב ילד כפייתי (מספרים, חישובים, הליכה אחורה, כאלה). הוא הולך עד היום על קצות האצבעות כשהוא יחף, עוסק בחישובים בראש כשאין משו יותר טוב לעשות, לא סובל הרבה אנשים מסביב. אבל זו לא הפרעה שמטרידה את חייו. הרופא שלנו כאן אמר, שהרבה ילדים בגיל הזה נכנסים להתעסקות במשהו שמעניין אותם, ובגלל ה"מוטיבציה האינסופית של הילדות" זה מרגיש מוגזם ואובססיבי. זה נשמע מרגיע מצד אחד, מצד שני מדובר על רופא שאני הייתי צריכה להסביר לו מה זה קושי בויסות סנסורי.

 

[אלין של הים27]

שרון תכנס לכתובת הבאה בבקשה

אם אתה רוצה לשמוע עיצות ולקבל המון תמיכה גם מהורים שיש להם אוסידי רק תגיד שאלין שלחה אותך בבקשה. מצורפת כתובת . ויש לך את הכתובת למטה.

 

[שרוֹן]

תודה אלין על ההזמנה,

אני אגש ואשים בפורום שלכם קישור לכאן, אני אשמח לשמוע את דעתכם בעניין.

 

[שרון שני גונן]

ספירה אובססיבית

שרון שלום וברכה, משלימה את מה שאמרה מוסקט בכך שאני רואה גם ילדים ,שעדיין לא הוגדרו OCD,נאחזים בפעילויות חזרתיות על רקע קושי בויסות סנסורי. במיוחד רואים נטיה לחזרתיות אצל ילדים עם בעיה סנסורית שבאה יחד עם בעיה חברתית. מנסיוני, בעיה בויסות סנסורי אינה נעלמת מעצמה, היא אולי מחליפה צורה, אך היא אינה עוברת ללא טיפול משמעותי. החדשות הטובות הן שטיפול סנסורי מתאים שם קץ לבעיה בכל המקרים שפגשתי. בברכה שרון

 

[שרוֹן]

לצערי נגיע ארצה רק בדצמבר.

בעקבות הבעיות עם רגישות היתר, הרופא שלח אותי למישהי שעוסקת בארגותרפי, שזה כנראה המקבילה המקומית לריפוי בעיסוק. היא עבדה עם עידו שעה, עם אמבטיית חרצני דובדבנים, כדורים עם כל מיני טקסטורות, עבודה עם חרוזים והוא היה נראה לה מקרה גבולי. היא אמרה שאם יש שיפורים על הרקע החברתי (ואז בדיוק התחילו), היא ממליצה לא לטפל עדיין. כל זה היה לפני חצי שנה. אני אחזור אליה עם העניין הזה, כשהיא תחזור מהחופשה באמצע אוגוסט. אנחנו די סחוטים מהספירה, ויחד עם זה, חוסר הרצון לצאת מהבית מחמיר. יציאה מהבית לאנשהו הרבה פעמים מרגיעה את העניין קצת (רק כשמגיעים ליעד), אבל הרבה פעמים היציאה מהבית כרוכה בבכיות. בכל מקרה נראה לי שהגיוני יותר לטפל בארץ (אם אכן צריך). יש הרבה יותר מודעות לעניין.

 

[שרוֹן]

ואגב, שאלה עקרונית

מה עושים עם הספירה והשעות? עונים לפי דרישה (לפי הכוח שנשאר כמובן) או מנסים להסיח את דעתו מהעניין? או שמסיחים את הדעת בתוך התחום? נגיד נותנים לו לספור דברים שמגרים אותו חושית (תוך כדי השחלות חרוזים, תוך כדי עבודה בצבע, כאלה). או שאין מה לעשות, וזה כמו המכונית הזו, שכשסוגרים לה את הדלת נפתח הבגאג'? ועוד קטנה. לפעמים אני רואה אותו קורא ספרים הפוך. זה נורמאלי לילדים קטנים (כמו הכתיבה בראי וכאלה), או שזה קשור לכל הסמטוחה?

 

[נגהויסבוך]

שרון שלום ...

ככל שאני מתעמקת בשרשור שפתחת, אני לא מצליחה להבין משהו (אולי פיספסתי משהו שסיפרת בעבר ? או שסתם לא מרוכזת ?) .... בן כמה ילדך ? האם קיימת אבחנה רפואית במהלך המעקב הרפואי ... האם יש עוד מצבים בהם נוקשה ? עוד התנהגויות "יוצאות דופן" ? לגבי שאלתך ... האם לשתף פעולה או לא ? כאן תתאים התשובה "גבולות" ... גבולות השת"פ מוגדרים במקום שבו "לצד אחד כבר לא כייף עם המשחק הזה" וזה יכול להתאים לכל מצב ... "אני לא רוצה לספור כל היום, אני מסכימה עד 100 ....פעם אחת בערב" ... אמירה כזאת תוחמת את השתוף פעולה שלך, לא משאירה אותו לגמרי לבד, אך בהחלט מגדירה לו את ה"גבול" ואת ה"התנהגות הרצויה" ... נכון ! כשילד סופר זה נראה "מבריק" במיוחד אם הבין את אינסופיות הענין, זה מושך לשתף פעולה ... אך הנה את מותשת וזה לא נעים לך ! שם עובר הגבול. וכמו כל הרגל כשרוצים להנחיל או לשרש .... העקביות היא העיקר ! בהצלחה .

 

[שרוֹן]

הילד שלי בן שלוש ורבע,

עוד אין לו אחים/אחיות (אם כי אחת בדרך). אנחנו חיים בשוויץ, מאוד לא מפותח כאן התחום של ריפוי בעיסוק. לפני שנה הבחנתי שעידו נמנע מילדים ותמיד יושב בצד לשחק. בגן ילדים, בשפיל גרופ, בפארק ובגן השעשועים. ראיתי ששאר הילדים בגילו מתחילים לגשש וליצור קשרים, ורק הוא מתבודד. יחד עם זה היו עוד תופעות, כמו רגישות לסוודרים וגולף (לא הסכים ללבוש), אי הסכמה לשטיפה בדוש (רק אמבטיות). חפיפה, ציחצוח שיניים, והתלבשות נעשו באופן חלקי, תוך שיכנועים מצדינו ומחאות מצידו. הוא שנא לצאת מהבית החוצה כל החורף שעבר, כל יציאה היתה עינוי בשבילו ובשבילנו. היה שיפור טוב לקראת האביב ובשבועות האחרונים שוב החמיר (מי יודע אם זה הקיץ או המספרים?). הרופא, שלא הבין בזה כלום (הוא חשב שאנחנו רכים עם הילד), אירגן לי הפניה לאשת מקצוע. זו היתה פרוצדורה ארוכה, ועד שהגענו אליה חל שיפור קל בתחום החברתי. מהבדיקה שלה עלה שיש לו בעיה בתחושות על גבי העור, והבעיה לא חמורה עד כדי צורך בטיפול (דיאטה סנסורית עם מברשות), מעבר לכמה דברים שאמרתי לה שאני עושה מאז שראיתי את הבעיה (יותר אינטרקציות עם חומרים וטקסטורות, מפגשים אינטימיים עם ילדים בגילו). הוא התעסק עם אותיות ומספרים מגיל שנה וחצי, וכל הזמן שאל וחקר, ורצה לתת שם לכל דבר וסימן שראה. זה אף פעם לא היה אובססיבי כמו הספירה שעכשיו. הוא ידע את שני האלף בתים בגיל שנתיים, ואיית כל דבר שראה. זה קצת נרגע, לאחרונה הוא ביקש ללמוד לקרוא, הוא קיבל מחברה מקומית חוברת ללימוד קריאה ביומולדת שלוש, ועכשיו הוא קורא. לפעמים הוא קורא הפוך או מהצד (זה היה נראה לי משונה). עם הספירות זה באמת מוגזם (כמעט כל הזמן, כל דבר וגם סתם ספירה חופשית), וגם עם הדרישות לדעת מה השעה. בעיקר עצוב לי לראות כשהוא נכנס מזה לתיסכולים, כשהוא שוכח את המספר האחרון שאמר, או שהוא נכנס ללופ של "מה השעה" שנמשך כמה דקות רצופות (לפעמים, אבל זה ממש כרוך בבכי). לפעמים הוא קצת נאטם בגלל זה.

 

[שרוֹן]

ובעניין הגישה,

אז כרגע אנחנו עושים משהו דומה למה שכתבת. כשיש לי כוח אני סופרת איתו, וכשלא אני מסבירה לו שהוא יכול לספור בעצמו (או לראות מה השעה בעצמו). כשהוא בבכי, אני מנסה לעזור ככל יכולתי, לספור איתו מהתחלה את הפאזל, או להסביר לו בפעם האלף, שהשעה בשעון כל הזמן זזה, כל דקה עולה המספר של הדקות באחד, וככה זה כל הזמן. זה לא ממש עוזר , כנראה יקח לו זמן להפנים. גם הספירה היא כנראה איזשהו עימות חזיתי עם האינסוף.

 

[מוּסקט]

רק השערה שלי

כמובן שאיני מכירה את הילד, אבל אני רואה את הספירה ואת ההתעסקות עם השעון לאו דווקא כעימות עם האינסוף (אני בכלל לא בטוחה שילד בגילו יודע מהי המשמעות של המושג), אלא כניסיון לקבע ולתפוס משהו שכל הזמן זז לו.

 

[שרוֹן]

כן, אחרי שכתבתי את זה חשבתי שהניסוח

לא מדוייק. הספירה והשעון הם שונים - הספירה היא לינארית והשעון הוא מחזורי. עידו לא בהכרח ילד מאוד מסודר, אבל הוא מסיים כל דבר שהוא בר-סיום (הוא תמיד יסיים פאזל, ידאג מאוד כשנעלם חלק של משחק כשאוספים אותו, יקרא סיפור עד הסוף). אני לא חושבת שהוא מבין או מקבל את האינסוף. אני חושבת שאולי הוא רוצה להגיע לסוף הספירה. מאידך בהחלט קשורה פה החזרתיות והסדר- הוא מתחיל מאחד כשהוא מתבלבל, גם אם הוא היה ב- 1322 נגיד. בעניין השעון את צודקת, כי זה מן משהו שזז לו כל הזמן. כשהוא נכנס ללופ, "רגע, אבל מה השעה?", קשה לצאת מזה. זה מרגיש שהזמן בורח לו, והוא מנסה לשמור איתו על קצב.