ידידי חברי הפורום, הסכיתו וקיראו
כל חיי אני משולב ומעורב בנכות. אבי המנוח צלע כל ימי חייו ועד שחברי לא הסב את תשומת לבי לכך בהיותי בן תשע לא חשבתי שמשהו לא בסדר איתו. אמי המנוחה, שהלכה לעולמה לפני חמש שנים, עברה קטיעה מתחת לברכה הימנית עשר שנים לפני מותה, עקב עישון במשך למעלה מחמישים שנה וסתימת כלי הדם. היא השתדלה לתפקד בבית כאישה בריאה והופיעה בחוץ כפי שהיא, מבלי לנסות ולהסתיר דבר. רעייתי היקרה, שתזכה לאריכות ימים, לקתה בפוליו "תוצרת חוץ" (ילידת חו"ל) בהיותה בת שנתיים ואיתו היא חיה ומתפקדת עד עצם היום הזה. המכשיר שאיתו היא הולכת לא הרתיע אותה מעולם, וכך היא חרשה את הנגב במהלך לימודיה האקדמיים. בשנים האחרונות החמיר מצבה והיא נזקקת דרך קבע לקביים, ולכסא גלגלים במקומות שמחייבים הליכה ארוכה. אך גם מצב זה לא הפריע לה, בין היתר לנסוע לחו"ל. אצלי הנכות "זניחה", רק פגיעה קשה בשמיעה בעקבות שרותי הצבאי, ולמדתי להסתדר אתה. לפני מספר ימים שוחחנו עם בן של חברה טובה, ומסתבר שגם מעבר לגיל 30 ובהיותו אב מפריעה לו הנכות של אמו, שאותה הוא מאוד אוהב ומעריך. הופתענו מתגובתו ושאלנו את שני בנינו כיצד הם מתייחסים לנכות של אמם. הם ענו ללא היסוס, כי נכותה מעולם לא הפריעה להם, אדרבא הם גאים באמם שעשתה חייל בלימודיה ובעבודתה ולא נרתעה מהתמודדות עם אתגרים יומיומיים. יתר על כן, תגובתם היתה כזו מאז ומתמיד. מזה 26 שנים אני מכיר את מועדון הנכים בר"ג, "ספיבק", ונתקל שם במקרים שונים של נכות, ומעולם לא ראיתי שאנשים אלה חשים אי נוחות או הסתגרות או תופעות אחרות שמגבילות אותם ביחסם כלפי החברה. אני כותב את הדברים הללו, כדי לחזק את כל מי שחש מבוכה או אי נעימות או כל תופעה אחרת שכרוכה בנכות. אחרי הכל, אף אחד אינו מושלם, וכל אחד נושא עימו משא מסויים, גלוי או סמוי. מי שרואה בנכות משהו שדומה לצרעת או שגורם מבוכה או מטיל עול בלתי נסבל הוא אדם צר אופקים או שהוא חושב שלו זה לא יכול לקרות, או שמחשבתו מעוותת. התגובה הטובה ביותר כלפי מי שמסתכל בצורה עקומה על נכים להתעלם ממנו ולהמשיך להופיע בגאווה, שכן הפנימיות חשובה הרבה יותר מאשר החיצוניות. שתהיה לכולם שנה טובה ומאושרת.
