חובה לראות ולהראות את הסרטון
מחריד! ויותר משאני נחרד למראות סרט התאונה - אופנוען מוטל ללא ניע, כשהתנועה ממשיכה לזרום, כאילו כלום לא קרה – אני נחרד מהחוצפה של הגברת, שעמדה הערב מול מצלמות הטלוויזיה (ערוץ עשר) והודתה קבל עם ועידה: "עברתי שם ולא עצרתי, משום שהילד היה איתי ברכב. לא רציתי שיראה את הזוועה". ערוץ עשר, אגב, לא הסתפק בסלחנותו הבלתי נסבלת כלפי האם והוסיף חטא על פשע. "התאונה גרמה לויכוח ציבורי", אמר יעקב אילון. ומיד השמיעו את דברי האם הברחנית. כאילו ישנה איזו שהיא לגיטימציה לבריחה הרצחנית. איזה ויכוח ואיזה נעליים?! היעלה על הדעת לנהל ויכוח על רצח?! האם המסכנה לא יכלה לעבור כמה מטרים, לעצור את התנועה ולהשאיר את הילד בידי נהג אחר שיעצור בעקבותיה. הכל למען הילד. איזה איש יגדל להיות הילד, ילד שראה את אמו בורחת במקום להגיש עזרה? אכן, בהחלט אסור למי שאינו יודע עזרה ראשונה לגעת בפצוע, אבל לפחות לעצור את התנועה הזורמת... בעיני, אותה גברת ושאר הנהגים הנמלטים הם רוצחים לכל דבר - לא איכפת היה לה שנהג חולף ידרוס את הפצוע. איך היא מעזה לצאת לתקשורת? איזו עזות מצח, איזו חוצפה. שתשב בבית ושתשתוק. היא עוד חושבת עצמה לצדיקה גדולה, המחזיקה בילד "שניצל". איפה אנחנו חיים, איפה? אילו היינו מדינה נורמלית, רשויות הרווחה היו לוקחים מאותה האם את ילדיה. היא מסוכנת לציבור, ובוודאי שאינה יכולה לגדל ילדים. פני הדור כפני הכלב, פרצופה של המדינה 2007. טועה מי שחושב כי הבעיה שלנו נקודתית. התאונה כמשל. זה לא שלא איכפת לנו מההומלסים בתל אביב, מהפצועים בכביש, מהחיילים החטופים, מהעניים, מהעולים החדשים, משאר המיעוטים, מתנאי העסקה פוגעניים, מאי-אכיפת חוקי העבודה, מהקשישים ומהנשים החד-הוריות שקצבאותיהם קוצצו. הבעיה איננה נקודתית. היא חמורה הרבה יותר – איכפת לנו רק מעצמנו (טוב, אולי גם מהילד, אבל רק שלנו). אין זו הכנסת שמסריחה מראש הממשלה, שעסוק בלעשות לביתו. ואלה אינם חברי הכנסת העבריינים. הכנסת, הממשלה, המשטרה, בתי המשפט – כל מי שאנחנו רגילים להאשים או לראותם מואשמים ולבסוף נאשמים - הם ראי העם. הם הם פרצופינו המכוער. אמריקה כאן ועכשיו. זו ורק זו הבעיה. וכבר אני צופה את התגובה: "מעניין לי ת'תחת"...