סליחה..
מחר לפני שנה בן דוד שלי נהרג.. זה היה יום ראשון ואני לא ממש זוכרת יותר מזה ההלוויה היתה ביום שני והיו שם המון אנשים...גם אני הייתי שם...אבל משום מה הרגשתי כאילו שאני לא באמת שם, שזה לא באמת קורה... עדיין לא ממש עיכלתי, ועדיין הפלאפון שלו שמור בזיכרון של הפלאפון. אבל אני כבר לא מרימה את הטלפון לחייג אליו. אני כבר לא מופתעת מחדש כשהוא לא נמצא בחדר שלו, ואני לא חושבת על מה הוא יעשה בצבא. כבר יומיים שאני מרגישה מועקה כזאת נוראית, אף פעם לא באמת "היה לי זמן" להתאבל עליו...לא בכיתי, לא עליתי לקבר שלו (הייתי שם רק 3 פעמים- בהלוויה, בשלושים ובאזכרה.), אפילו לא חשבתי עליו יותר מדי, יחסית.. מרגישה שאין לי את "הזכות" להתאבל עליו. כשהוא מת הוא כעס עלי היה לנו ריב די רציני שבועיים לפני שהוא נהרג ואף פעם לא השלמנו.. הוא מת, ואני נשארתי פה עם הרגשות אשמה האלה, והכאב...והמועקה הזאתי אני יודעת שאם הוא היה בחיים כבר מזמן הוא היה סולח לי והיינו משלימים. אבל לא השלמנו, ואני עדיין נורא נורא כועסת על עצמי. ועליו. אני יודעת שהזמן לא עוזר. יודעת את זה מאח שלי. טוב שיש נסיון בדברים האלה, אני יודעת למה לצפות. או שלא. לא רוצה להמשיך ככה, כל יום להתגעגע...אליו ואל אח שלי..אוף אלוהים ה**** הזה אפילו אחד מהם הוא לא היה יכול להשאיר לנו?! בעצם, אני לא מאמינה באלוהים. זה טפשי להאשים משהו שלא מאמינים בו. כל יום לחיות עם הגעגועים האלה, והכאב, וזה לא עובר, וככה יראו החיים שלי לעולם...כבר עדיף למות...אז לא מתגעגעים, ולא כואב יותר. זה לא פייר, הם מתים ולא מרגישים כלום- ואני נשארתי כאן, להרגיש יותר מדי.. ובעצם, אף פעם לא באמת הרגשתי עדיף להסתתר מתחת לחיוך או סתם ציניות להדחיק...אני טובה בזה לא הרגשתי את המוות של בן דוד שלי. זה עבר לידי, ואני המשכתי כרגיל אולי הגיע הזמן להתאבל עליו קצת...לבכות הלוואי שיכולתי אפילו כשזאתי מתה ב"אמא חורגת" זה כבר לא מעלה לי דמעות לעיניים. עכשיו אני אפילו לא יכולה לבכות, רק להאשים את עצמי...למרות שזאת בכלל לא אשמתי שהוא מת להאשים את עצמי על איך שזה נגמר בינינו, על השיחה האחרונה שנגמרה בצעקות והרבה הרבה מילים קשות שהוא אמר לי, ועוד יותר שאני אמרתי לו. "לך להזדיין" הלוואי שיכולתי לקחת את זה בחזרה. הלוואי שיכולתי למות במקומו... שהוא היה צריך לסבול את כל זה במקומי. בעצם הוא כבר ידע מהזה לאבד בן דוד שהיה קרוב אליו. ואני כמו איזה כלבה התעלמתי מהרגשות שלו.. ועכשיו גם אם אני אומר "סליחה", זה כבר לא משנה. הוא לא יסלח, הוא מת! אוף...רועי, אני מצטערת.
מחר לפני שנה בן דוד שלי נהרג.. זה היה יום ראשון ואני לא ממש זוכרת יותר מזה ההלוויה היתה ביום שני והיו שם המון אנשים...גם אני הייתי שם...אבל משום מה הרגשתי כאילו שאני לא באמת שם, שזה לא באמת קורה... עדיין לא ממש עיכלתי, ועדיין הפלאפון שלו שמור בזיכרון של הפלאפון. אבל אני כבר לא מרימה את הטלפון לחייג אליו. אני כבר לא מופתעת מחדש כשהוא לא נמצא בחדר שלו, ואני לא חושבת על מה הוא יעשה בצבא. כבר יומיים שאני מרגישה מועקה כזאת נוראית, אף פעם לא באמת "היה לי זמן" להתאבל עליו...לא בכיתי, לא עליתי לקבר שלו (הייתי שם רק 3 פעמים- בהלוויה, בשלושים ובאזכרה.), אפילו לא חשבתי עליו יותר מדי, יחסית.. מרגישה שאין לי את "הזכות" להתאבל עליו. כשהוא מת הוא כעס עלי היה לנו ריב די רציני שבועיים לפני שהוא נהרג ואף פעם לא השלמנו.. הוא מת, ואני נשארתי פה עם הרגשות אשמה האלה, והכאב...והמועקה הזאתי אני יודעת שאם הוא היה בחיים כבר מזמן הוא היה סולח לי והיינו משלימים. אבל לא השלמנו, ואני עדיין נורא נורא כועסת על עצמי. ועליו. אני יודעת שהזמן לא עוזר. יודעת את זה מאח שלי. טוב שיש נסיון בדברים האלה, אני יודעת למה לצפות. או שלא. לא רוצה להמשיך ככה, כל יום להתגעגע...אליו ואל אח שלי..אוף אלוהים ה**** הזה אפילו אחד מהם הוא לא היה יכול להשאיר לנו?! בעצם, אני לא מאמינה באלוהים. זה טפשי להאשים משהו שלא מאמינים בו. כל יום לחיות עם הגעגועים האלה, והכאב, וזה לא עובר, וככה יראו החיים שלי לעולם...כבר עדיף למות...אז לא מתגעגעים, ולא כואב יותר. זה לא פייר, הם מתים ולא מרגישים כלום- ואני נשארתי כאן, להרגיש יותר מדי.. ובעצם, אף פעם לא באמת הרגשתי עדיף להסתתר מתחת לחיוך או סתם ציניות להדחיק...אני טובה בזה לא הרגשתי את המוות של בן דוד שלי. זה עבר לידי, ואני המשכתי כרגיל אולי הגיע הזמן להתאבל עליו קצת...לבכות הלוואי שיכולתי אפילו כשזאתי מתה ב"אמא חורגת" זה כבר לא מעלה לי דמעות לעיניים. עכשיו אני אפילו לא יכולה לבכות, רק להאשים את עצמי...למרות שזאת בכלל לא אשמתי שהוא מת להאשים את עצמי על איך שזה נגמר בינינו, על השיחה האחרונה שנגמרה בצעקות והרבה הרבה מילים קשות שהוא אמר לי, ועוד יותר שאני אמרתי לו. "לך להזדיין" הלוואי שיכולתי לקחת את זה בחזרה. הלוואי שיכולתי למות במקומו... שהוא היה צריך לסבול את כל זה במקומי. בעצם הוא כבר ידע מהזה לאבד בן דוד שהיה קרוב אליו. ואני כמו איזה כלבה התעלמתי מהרגשות שלו.. ועכשיו גם אם אני אומר "סליחה", זה כבר לא משנה. הוא לא יסלח, הוא מת! אוף...רועי, אני מצטערת.
