סליחה על ההתפרצות...../images/Emo140.gif
וסליחה על האורך... אני חדשה-ישנה כאן סמויה בעיקר, נמצאת איתכן כמעט יום יום. קוראת, לומדת ומתרגשת... לפני כ- 5 חודשים ילדתי את בתי הבכורה, אחרי 4 שנות טיפולים (בעקבות אנדומטריוזיס בדרגה 4). ליהי שלי שרדה מתוך 3 עוברים (באיכות ירודה) שהוחזרו לרחמי. רק כאן יוכלו להבין את מה שהרגשתי באותו יום שהתקשרו מאסותא לבשר על בטא חיובית שמחה מהולה בפחד גדול, התרגשות לצד חששות כבדים... ההריון היה לא פשוט, דימומים עד סוף טרימסטר שני, התכווצויות מתחילת חודש שביעי. בתוך כל זה השתדלתי תמיד לשמור על אופטימיות. לבדיקות השתדלתי להגיע עם חיוך ותמיד שיננתי לעצמי שהכל יסתיים בטוב. הלידה הייתה קשה- 22 שעות בחדר לידה , 3 שעות צירי לחץ. לאלו שמבינות במנחי עובר- ליהי הייתה במצג עורף אחורי- מנח קשה ליילוד. הלידה הסתיימה בואקום. ההחלמה הייתה קשה. הכאב הפיסי היה רב ואליו נלווה כאב נפשי . לא שיתפתי איש במתרחש בנבכי נשמתי . איך יכולתי לומר שלא טוב לי? איך יכולתי לדבר על זה? הרי כולם ציפו שאהיה הכי מאושרת בעולם. אם יש מישהו שצריך להרגיש אושר שאין כמותו -זו אני. לא כך היה. חייכתי לכולם אך בתוך תוכי היה עצב שלא יכולתי להתמודד איתו, שהתביישתי בו.... יתכן וגם כאן לא יבינו את מה שעברתי. אני יודעת שהרבה זוגות כאן עברו תהליך לא קל עד לרגע בו יכלו להחזיק ילד. התביישתי בעצמי. איך לא נקשרתי אליה מההתחלה? איך העזתי להרגיש משהו מלבד שמחה? וזה הוסיף לתחושות הקשות. העדפתי להתרחק מכולם, גם מבני משפחה -פחדתי שיחשפו את מה שבאמת עובר עלי. ותירצתי בפני כולם שאני עייפה ומותשת. קשה היה לי להסביר אפילו לעצמי למה לא טוב לי, זה היה חזק ממני. לא בשליטתי.... הייתי לבד, שעות רבות של בכי, רציתי לדבר עם מישהו -לא היה איש שיכולתי לסמוך שלא ישפוט אותי, שיעזור לי באמת. פחדתי לכתוב כאן. בן זוגי היה כל כך מאושר וזה רק חיזק את תחושות האשמה שלי. לא רציתי להעיק ולהרוס לו את השמחה. ברגעי הבכי אמרתי לו- " הורמונים..אתה יודע.." ולא הוספתי. לא הזנחתי חלילה את ליהי וטיפלתי בה במסירות רבה. נעזרתי רבות בפורום . היום , אני במקום אחר, שמח יותר, שלו יותר. אוהבת את בתי בכל ליבי . הדרך הייתה לא קלה וצעד אחרי צעד, בעבודה עצמית לא פשוטה, למדתי להתחבר לאמהות. אך עד היום מרחפת תחושת האשמה : איך יכולתי להרגיש משהו אחר שהוא לא אושר ואהבה? האם לנו, שעברנו דרך לא קלה, שלחלקנו יש חברות/מכרות בפורום השכן, יש לגיטמציה לתחושות כאלו? זהו, הייתי חייבת לשחרר מתוכי את כל זה. תודה למי שהייתה איתי עד כאן. בריאות ,אושר וכל טוב
וסליחה על האורך... אני חדשה-ישנה כאן סמויה בעיקר, נמצאת איתכן כמעט יום יום. קוראת, לומדת ומתרגשת... לפני כ- 5 חודשים ילדתי את בתי הבכורה, אחרי 4 שנות טיפולים (בעקבות אנדומטריוזיס בדרגה 4). ליהי שלי שרדה מתוך 3 עוברים (באיכות ירודה) שהוחזרו לרחמי. רק כאן יוכלו להבין את מה שהרגשתי באותו יום שהתקשרו מאסותא לבשר על בטא חיובית שמחה מהולה בפחד גדול, התרגשות לצד חששות כבדים... ההריון היה לא פשוט, דימומים עד סוף טרימסטר שני, התכווצויות מתחילת חודש שביעי. בתוך כל זה השתדלתי תמיד לשמור על אופטימיות. לבדיקות השתדלתי להגיע עם חיוך ותמיד שיננתי לעצמי שהכל יסתיים בטוב. הלידה הייתה קשה- 22 שעות בחדר לידה , 3 שעות צירי לחץ. לאלו שמבינות במנחי עובר- ליהי הייתה במצג עורף אחורי- מנח קשה ליילוד. הלידה הסתיימה בואקום. ההחלמה הייתה קשה. הכאב הפיסי היה רב ואליו נלווה כאב נפשי . לא שיתפתי איש במתרחש בנבכי נשמתי . איך יכולתי לומר שלא טוב לי? איך יכולתי לדבר על זה? הרי כולם ציפו שאהיה הכי מאושרת בעולם. אם יש מישהו שצריך להרגיש אושר שאין כמותו -זו אני. לא כך היה. חייכתי לכולם אך בתוך תוכי היה עצב שלא יכולתי להתמודד איתו, שהתביישתי בו.... יתכן וגם כאן לא יבינו את מה שעברתי. אני יודעת שהרבה זוגות כאן עברו תהליך לא קל עד לרגע בו יכלו להחזיק ילד. התביישתי בעצמי. איך לא נקשרתי אליה מההתחלה? איך העזתי להרגיש משהו מלבד שמחה? וזה הוסיף לתחושות הקשות. העדפתי להתרחק מכולם, גם מבני משפחה -פחדתי שיחשפו את מה שבאמת עובר עלי. ותירצתי בפני כולם שאני עייפה ומותשת. קשה היה לי להסביר אפילו לעצמי למה לא טוב לי, זה היה חזק ממני. לא בשליטתי.... הייתי לבד, שעות רבות של בכי, רציתי לדבר עם מישהו -לא היה איש שיכולתי לסמוך שלא ישפוט אותי, שיעזור לי באמת. פחדתי לכתוב כאן. בן זוגי היה כל כך מאושר וזה רק חיזק את תחושות האשמה שלי. לא רציתי להעיק ולהרוס לו את השמחה. ברגעי הבכי אמרתי לו- " הורמונים..אתה יודע.." ולא הוספתי. לא הזנחתי חלילה את ליהי וטיפלתי בה במסירות רבה. נעזרתי רבות בפורום . היום , אני במקום אחר, שמח יותר, שלו יותר. אוהבת את בתי בכל ליבי . הדרך הייתה לא קלה וצעד אחרי צעד, בעבודה עצמית לא פשוטה, למדתי להתחבר לאמהות. אך עד היום מרחפת תחושת האשמה : איך יכולתי להרגיש משהו אחר שהוא לא אושר ואהבה? האם לנו, שעברנו דרך לא קלה, שלחלקנו יש חברות/מכרות בפורום השכן, יש לגיטמציה לתחושות כאלו? זהו, הייתי חייבת לשחרר מתוכי את כל זה. תודה למי שהייתה איתי עד כאן. בריאות ,אושר וכל טוב
