אני אענה בדוגמא.
אם את מבינה מדוע שאלת את השאלה הזאת לא מבינה רק בשכל כמובן (שכבודו במקומו מונח, אבל הוא רק חלקיק קטן מהסך הכל שהוא אנחנו) אלא מבינה בצורה שלמה
רואה את זה ממש באותה בהירות שבה את רואה את מסך המחשב שמולך לא באופן תיאורטי (מחשבתי) אלא באופן ישיר, אז זוהי דוגמא פשוטה למודעות פנימית. עוד דוגמא? נניח שאת מרגישה חרא. ונניח שאין לך מושג למה את מרגישה חרא. עצם התחושה שלך שאת מרגישה חרא, היא סוג של מודעות פנימית. את יכולה לעמעם את המודעות הפנימית שלך, למשל, ולהדחיק את הרגשתך, ובהדרגה להגיע למצב שאפילו לא תדעי שאת מרגישה חרא. ברררר... זה לא יגרום לך להפסיק להרגיש חרא, אבל זה בהחלט יגרום לך להתרחק מעצמך ולהתנתק מעצמך. לא כיף.
עכשיו, נניח שהמודעות הפנימית שלך עולה עוד יותר, ולפתע פתאום את נעשית מודעת למה שמתרחש בתוכך. פתאום את מגלה, נניח, שיש בתוכך כמה קולות, כמה חלקים, שמדברים ביניהם. פתאום את רואה, למשל, שיש בכך חלק ששופט אותך, את התנהגותך. שפוסל את אופן ההתנהלות שלך. הוא אומר שאת לא בסדר, שאת דפוקה, שאת גרועה. באותה הזדמנות, הוא מאשים נניח את העולם במצבך וקובע שהעולם דפוק, גרוע וממש ממש לא בסדר. את ממשיכה להסתכל בהשתוממות לתוך עצמך ורואה שיש שם חלק נוסף, שמקשיב לכל מלה שיוצאת מפיו של החלק הראשון ומסכים איתה. הוא אומר: "כן, אני מסכנה, אני דפוקה, אני גרועה, העולם הזה עשה אותי ל..." (וכולי וכולי וכולי). באותה הזדמנות את גם נעשית מודעת לכך שעד לפני רגע
הזדהית עם החלק השני, זה שהגיב במסכנות ובהסכמה לדברי החלק הראשון. באותו רגע ההזדהות שלך נפסקת ואת פורצת בצחוק אדיר.
זוהי גם דוגמא למודעות פנימית...
אפשר לתת עוד ועוד דוגמאות, שתהיינה מאוד שונות אחת מהשניה. זה מה שאת רוצה?