הנה קטע קצר שתרגמתי פעם
זה פרק מתוך הסיפור על סיגורד והדרקון, שהוא חלק מעלילות הוולסונגים (גיבורים מיתולוגיים) - אם זה ישביע משהו מהרעב... ===========================עלילות הוולסונגים============== פרק 14: *סיפורו של רגין על אחיו ועל זהב-אוצרו של אנדבארי* "כך נפתח הסיפור," אמר רגין. ריידמאר היה שם אבי, והוא היה גבר בעמיו ועשיר כקורח. שלושה בנים היו לו, הראשון שמו פאפניר והשני אוטר (=כלב-ים) ואנוכי השלישי, הפחות שבינהם והנחות מכולם; אולם ידיים מוכשרות היו לי במעשה-החרשות, וידעתי לעבוד בברזל, בכסף ובזהב, וידעתי להכין מהם דברים שנודע להם ערך כלשהו. אחי אוטר ניחן בכישרון אחר ובטבע שונה: דייג מוכשר היה, ואין איש שהיה שווה לו בכך, כי היה מסוגל להתהלך בדמות כלב-ים בשעות היום, ולשכון בנהר, ולשאת דגים בפיו אל הגדה. את צידו היה מביא תמיד לאבינו והדבר הועיל לו מאוד. כי מרבית הזמן היה בדמות כלב ים, ואז היה שב לבית וסועד לבדו ונם את שנתו; כי על הארץ לא ידע לראות דבר. אך פאפניר היה חזק ממנו לאין שיעור וקודר-פנים, והוא חפץ למשול בכל הדברים. "ועתה שימעו," אמר רגין, "היה היה גמד ושמו אנדבארי, והוא שכן מאז ומתמיד במפל-המים, אשר נקרא 'מפל המים של אנדבארי' ומראהו כשל זאב-מים. את מזונו היה מוציא שם, כי דגים רבים היו עוברים במפל. כך היה שאוטר אחי ביקש לעבור במפל, ולהוציא ממנו דגים ליבשה. והנה [האלים] אודין, לוקי והואניר עברו בדרכם והזדמנו למפל, ואוטר זלל דג סלמון והיה מנמנם על גדת הנהר. אז הרים לוקי אבן והשליכה על אוטר, וכך הביא עליו את קיצו. האלים שמחו על הטרף שהשיגו, והפשיטו את עורו של אוטר, ועם ערב באו לביתו של ריידמאר והראו לו את אשר לקחו: אז הניח ידיו עליהם ודן אותם על המעשה שעשו, וגזר עליהם כופר-נפש - למלא את עורו של אוטר זהב ולצפות אותו מעל ומתחת בזהב-אדום. אז שלחו את לוקי לאסוף להם זהב. לוקי בא אל ראן (אלת הים) וקיבל ממנה את רשתה ולקחה עימו למפל של אנדבארי. שם השליך את הרשת לפני זאב המים; הלה זינק לתוכה והנה נלכד בה. אז אמר לוקי: 'אילו דגים מבין הדגים ישחו בעוז בזרם אך לא ידעו די להישמר? את חייך עליך לקנות לך שאחרת לגהינום תושלך מצא לי את האש הלוהבת אשר במים.' ואנדבארי אז ענה - 'אנדבארי הוא השם בו אקרא ואבי הוא אואין; במפלים רבים ישבתי. בגלל נורנה של מזל-ביש חיי אלה ניתנו לי, לעד להלך בדרכי-המים.' "אז ראה לוקי את זהבו של אנדבארי, ומשוויתר עליו הלה, ולא נותרה אלא טבעת אחת על אצבעו, גם אותה לקח לוקי. אז הלך הגמד לכוך סלעים ושם זעק קללתו, כי כל מי שיחזיק בטבעת הזהב, אפילו בזהב כולו, יהיה נדון לגורל מר ואכזר. "האלים אז רכבו ועימם הזהב אל ריידמאר, ומילאו בו את עורו של אוטר והניחו אותו לרגליו, וכיסוהו בזהב מפנים ומחוץ. אך משסיימו הנה בא ריידמאר וראה כי שערה בודדת עוד נראית, וציוום לכסותה. אז הוריד אודין את הטבעת, רכוש אנדבארי, מידו, וכיסה בה את השיערה. אז זימר לוקי: 'הנה לך הזהב, כופר-נפש רב הוא עתה שעלה בידי להביא ברוב תושייתי; אבל אתה ובנך לא נועדתם לשפע, כי קללה תחול על שניכם.' "לאחר זאת," המשיך רגין וסיפר, "פאפניר הרג את אביו ורצחו, ואנוכי לא ראיתי דבר מהאוצר, כי הוא היה לאיש מדון וכיחד לכל השומע והיה קנאי לאוצרו וכך היה לעלוב מכל תולעת. אפילו עתה ירבץ על אוצרו ויקנא לו. אשר לי, הלכתי אל המלך והייתי לראש אומניו וחרשיו. זו הנה תמצית הסיפור כיצד אבדה לי ירושת אבי וכופר-נפש אחי." כה דיבר רגין, ומאז אותה העת נתקרא הזהב 'כופר-אוטר'. אז השיב סיגורד, "אמנם הרבה איבדת, ואחיך הביא רעה גדולה! אבל עתה הכן-נא חרב בתבונת-כפיך, כזו אשר כמוה איש לא ידע לעשות, למען אעשה בה מעללים גדולים, אם יעמוד לי לבי, ואם תניח לי שאצא להרוג את הדרקון הנורא." ורגין אמר אז, "אל תיחת ובטח בי, כי בחרב הזו תקטול את פאפניר." * * *
