סליחה אולי טריגר..

[ילדונת~]

סליחה אולי טריגר..

הכל מרגיש לי כמו מלל חסר משמעות
עבודה\תהליך\טיפול גיבוב של מילים לא מועילות כלל..

עוד שנה עוברת ועוד אחת... ואני כבר מזמן לא ילדונת.. ולא באמת מצליחה לעכל את זה שאני אשה בוגרת..
כשבטעות מישהו פונה אלי בתור גברת, או כמו שלשום בסופר "תתני לאשה הזאת לעבור"
אני נפגעת.. אני באמת נעלבת.. מזה שיש כאלה שרואים בי מישהי מבוגרת ולא ילדה.
אני רגילה להתחבא מאחורי המראה הילדי, הלא מתבגר..

אני הולכת לטיפולים וחופרת על עוד ועוד תובנות.. והכל נראה נפלא
במשך מספר חודשים ואז שוב הכל מתחיל להתפורר...

גלים עליות נפילות וסופן איכשהו אני תמיד באותו המקום...

הרבה יותר קשה ליפול לבור כשיש כל הרבה מודעות והבנה של מה הפעם יש להפסיד, כשמנגנון הככחשה לא מצליח לפעול יותר.
וכל כך קשה שלא ליפול לתוכו.. כי שום דבר אחר לא מצליח..

ושוב משקרת לעצמי,
וסהכ שימוש אחד,
ואין לי שום רצון לחזור לשימוש...
ואני יכולה להשאיר את זה בתור מעידה ולהמשיך הלאה..
אבל זו לא באמת מעידה, זו הייתה בחירה...
אני שונאת להבין כמה הסמים חזקים ממני...
אז זה היה חד פעמי..
אבל מאותו ערב זה לא מניח לי...
והיאוש.. היאוש שמזדחל יחד..
והמחשבות האובדניות...
ולאן הכל מוביל..

ואני צריכה לקום ללימודים, ואני לא מצליחה להכין שיעורים ואני צוברת פערים ויש לי עבודות הגשה...
ובא לי לקבור את עצמי ולא לצאת...

ואסור לעצור, לעצור זה להוכיח שוב לעצמי שאני לא מסוגלת...

ונגמר לי האוויר...
ואני לא יכולה לדבר עם אף אחד..
כי אסור לדבר על הדודא לסמים בבית. הרי איך אפשר לערוג למשהו שכל כך הורס אותי
ואסור לדבר על מה שקורה לי עם האוכל.. כי אני חייבת כל הזמן להראות שדברים השתנו...

ובטיפול תמיד הכל על תנאי מידי...


אני לא יודעת מה אני מנסה לכתוב
הכל כל כך מסתבך לי...

 

[פרפר בתוך אגרוף]

כי כאן אפשר לדבר על כל הדברים האלו

אז תמשיכי לכתוב,
גם אם אין לנו פתרונות,
אנחנו תמיד כאן לחבק