סלידה מהאבא.
אני מסוכסכת עם אבי מאז היותי בת 5-6 בערך (כיום בת 16). ישנן מספר בעיות ביחסים שלי איתו אך הפעם ארצה להתייעץ בנוגע לבעיה ספציפית (אשר לפי דעתי מעפילה על כל השאר) - אני פשוט סולדת ממנו. בכל פעם שהוא נוגע בי עולה בי תחושה עזה של גועל. בכל פעם שהוא מדבר, לווא דווקא איתי, אני נהיית יותר ויותר עצבנית, "על קוצים". אני לא אוהבת לראות אותו, לשמוע אותו או לגעת בו, למרות שאין סיבה ממשית לכך. תחושות אלו עזות ברמה כה גבוהה שכל חיבוק ממנו, או דיבור איתו (למרבה ההפתעה במיוחד כשהוא מפנה אליי דברי חיבה) עלולים להוציא ממני זעם בלתי נשלט ו\או חרדה עוצמתית מאוד. כל תקשורת איתו עלולה להביא אותי לתחושת מצוקה גדולה מאוד, ומדובר גם בתקשורת יום יומית (לא בשעת ריב ודברים בסגנון, שם תחושות אלו הן נורמטיביות). חשוב לציין שאינני זוכרת בשום גיל סיטואציה שבה נתתי לו חיבוק מאהבה למשל ובאמת נהנתי ממנו או כל זיכרון שבו באמת נהניתי להיות איתו, כך שהבעיה לא התעוררה בגיל ההתבגרות, היא פשוט התעצמה עם השנים. משום מה מהילדות המוקדמת אין לי כל כך הרבה זכרונות ומאלו שיש הוא כמעט ואינו מופיע, אך כאשר ישנם זכרונות, משנות הילדות שלאחר מכן הבעיה כן קיימת. לעיתים אני ממש צריכה לקחת כדור על מנת להירגע, קרה גם שנתתי אגרוף לקיר\לכרית ודברים כאלה בעקבות התחושות שהתעוררו בי מהאינטרקציה איתו. בזמן ריבים או חיכוכים יכולתי לפחות להאשים את הנעשה באיך שאני מרגישה כלפיו, שזה מגיע לו, והייתה לי את האמונה שזה זמני, ויחלוף. אך כעת תקופה ארוכה שהוא משתדל והוא באמת בסדר גמור, ואין בנינו שום ריב או אפילו ויכוח פעוט. מכאן אני מבינה שהבעיה הגדולה במערכת היחסים הזאת היא כבר לא התקשורת המדוברת בנינו, אלא העובדה שאני פשוט סולדת ממנו מאוד, בלי קשר לטיב התקשורת בנינו. חשוב לציין שכיום אני מצליחה להשאיר את התחושות בפנים לרוב בלי לתת להן ביטוי חיצוני, כך שמבחוץ הדברים נראים די בסדר, אימי דרשה ממני לעשות זאת משום שלטענתה, גם אם אני פגועה ממנו, הוא אבא שלי ואסור לי להתחצף אליו או להתנהג אליו מגעיל בשום מצב ובמיוחד כאשר הוא משתדל ומנסה ליצור איתי אינטרקציה חיובית. אני חושבת שהיא צודקת, אך אינני מסוגלת לבטל את הזעם שמוביל להתנהגות הזו, לכן סיכמתי איתה שאזייף נחמדות קרה כלפיו ואנסה למנוע מהכעס להתפרץ. אך ככל שעובר הזמן זה נעשה קשה יותר ויותר, מאחר ורוב הכעס והתוקפנות מופנים כלפיי בסופו של דבר. אני חושבת שנתק הוא הפיתרון הטוב ביותר (אני כבר יותר מנותקת רגשית ממנו ובזכות זה אני חשה הקלה, אך זה לא מספיק). הסיבה היחידה שאני ממשיכה לנסות ולהילחם על מערכת היחסים הזו היא אמא שלי (האדם הכי יקר לי בעולם), מאוד חשוב לה שאני ואבי נתקרב. כבר מספר שנים שאני מבקשת ממנה לאפשר את הנתק אבל היא לא מרפה. היא נוהגת לומר שאבי אוהב אותי יותר מאשר אותה (והאמת שאני מייחלת שלא יאהב אותי בכלל... אני יודעת שזה נשמע רע, אבל אם אהבה מכאיבה כל כך אז אני לא רוצה בה. היא יותר ממוזמנת לקבל את כל האהבה שלו). ובאופן כללי מעוררת בי רגשות אשם בכך שאני האדם שהוא הכי אוהב, ולכן עליי לנסות ולתת לו עוד צ'אנס. וזה עובד, אני מרגישה מאוד אשמה. אבל אני לא יודעת מה לעשות.. אני באמת שלא מצליחה לשלוט בתחושות האלו, אבי מסוגל להוציא ממני צדדים שאפילו אני לא ידעתי על קיומם. הוא ממש מביא אותי לנקודות קיצון מבחינה נפשית. האם ישנה דרך להפחית תחושות אלו? או לפחות לשלוט בהן יותר?
תודה רבה מראש.
