סלט חסה ../images/Emo163.gif
"תגידי מזל טוב" אמרתי לה בקול מהול בשמחה, דמעות של אושר, אהבה ומה לא. "מזל טוב.....על מה?" שאלה בהפתעה. "ירון הציע לי נישואין"...כאן כבר לא יכולתי לעצור בשטף הדמעות שפרץ. שנתיים! שנתיים אנחנו יחד. כבר חשבתי שאם לא עכשיו, זה כבר לעולם לא יגיע. "וואו...רצינית? סחטיקה אחותי, סופסוף", הרגשתי את השמחה בקול שלה. "כן, אמרתי, סופסוף. היינו אתמול בלילה בחוף הים והכוכבים כל כך נצצו שהרגשתי בלב שמשהו טוב עומד לקרות. ואחרי חצי בקבוק יין הוא פתאום הוציא קופסא קטנה מהכיס ואמר לי....רונית, אני מבקש שתהיי לי לאישה". "יו, אני כל כך שמחה בשבילך"....וראיתי שהמזלג עטוף בעלי חסה עדיין בדרך אל פיה, והתמונה הייתה כל כך מצחיקה. "טוב תאכלי כבר את החסה הזאת" ....גם אני כבר הרגשתי את הרעב. "איפה המלצר כבר עם הבשר שלנו?" "תגידי? את רואה את הגבר ההוא בפינה השמאלית, זה עם הגב אלינו, הוא מזכיר לי את ירון". "יו" עניתי בחצי חיוך "זה באמת ירון" עכשיו כבר החיוך התפשט על כל הפנים, חיוך כזה שמנצנץ בעיניים ומכווץ אותן. "חכי רגע, לאן את הולכת" עצרה אותי. "מה? להלגיד שלום, להתנפל עליו בנשיקות, לחבק אותו....מה ז´תומרת לאן אני הולכת?" "תשמעי, משהו לא נראה לי" ראיתי את העיניים שלה ככה מתכווצות, זה הסימן אצלה למחשבות עמוקות כאלה על דברים מסובכים. "מה עכשיו?" כבר הייתי קצרת רוח להגיע אליו. "לא יודעת, הגבר הזה שלידו....תסתכלי על הידיים שמתחת לשולחן" לחשה לי. הבטתי עליהם.... הבטתי עליהם..... ושוב הבטתי..... "מה?" "רונית, את בסדר?" המשכתי להביט.... "זה לא יכול להיות" לחשתי כאילו לעצמי. אבל זה היה ממשי. ראיתי את הליטופים מתחת לשולחן, על הירך, על היד, אפילו מתקרבים קצת לאיזור חלציו, מנסים לגרות.....ונסוגים. הבטתי עליה. עכשיו שוב פרצו להן הדמעות. אבל מסוג אחר. סוג שלא ציפיתי לו. הורדתי את הטבעת שענד על אצבעי רק אתמול, הנחתי אותה לצד כוסית הייו ויצאתי. הקשר בין כותרת ההודעה להודעה עצמה מקרי בהחלט, הזוי אם תרצו
, בעצם גם אם לא תרצו
.
"תגידי מזל טוב" אמרתי לה בקול מהול בשמחה, דמעות של אושר, אהבה ומה לא. "מזל טוב.....על מה?" שאלה בהפתעה. "ירון הציע לי נישואין"...כאן כבר לא יכולתי לעצור בשטף הדמעות שפרץ. שנתיים! שנתיים אנחנו יחד. כבר חשבתי שאם לא עכשיו, זה כבר לעולם לא יגיע. "וואו...רצינית? סחטיקה אחותי, סופסוף", הרגשתי את השמחה בקול שלה. "כן, אמרתי, סופסוף. היינו אתמול בלילה בחוף הים והכוכבים כל כך נצצו שהרגשתי בלב שמשהו טוב עומד לקרות. ואחרי חצי בקבוק יין הוא פתאום הוציא קופסא קטנה מהכיס ואמר לי....רונית, אני מבקש שתהיי לי לאישה". "יו, אני כל כך שמחה בשבילך"....וראיתי שהמזלג עטוף בעלי חסה עדיין בדרך אל פיה, והתמונה הייתה כל כך מצחיקה. "טוב תאכלי כבר את החסה הזאת" ....גם אני כבר הרגשתי את הרעב. "איפה המלצר כבר עם הבשר שלנו?" "תגידי? את רואה את הגבר ההוא בפינה השמאלית, זה עם הגב אלינו, הוא מזכיר לי את ירון". "יו" עניתי בחצי חיוך "זה באמת ירון" עכשיו כבר החיוך התפשט על כל הפנים, חיוך כזה שמנצנץ בעיניים ומכווץ אותן. "חכי רגע, לאן את הולכת" עצרה אותי. "מה? להלגיד שלום, להתנפל עליו בנשיקות, לחבק אותו....מה ז´תומרת לאן אני הולכת?" "תשמעי, משהו לא נראה לי" ראיתי את העיניים שלה ככה מתכווצות, זה הסימן אצלה למחשבות עמוקות כאלה על דברים מסובכים. "מה עכשיו?" כבר הייתי קצרת רוח להגיע אליו. "לא יודעת, הגבר הזה שלידו....תסתכלי על הידיים שמתחת לשולחן" לחשה לי. הבטתי עליהם.... הבטתי עליהם..... ושוב הבטתי..... "מה?" "רונית, את בסדר?" המשכתי להביט.... "זה לא יכול להיות" לחשתי כאילו לעצמי. אבל זה היה ממשי. ראיתי את הליטופים מתחת לשולחן, על הירך, על היד, אפילו מתקרבים קצת לאיזור חלציו, מנסים לגרות.....ונסוגים. הבטתי עליה. עכשיו שוב פרצו להן הדמעות. אבל מסוג אחר. סוג שלא ציפיתי לו. הורדתי את הטבעת שענד על אצבעי רק אתמול, הנחתי אותה לצד כוסית הייו ויצאתי. הקשר בין כותרת ההודעה להודעה עצמה מקרי בהחלט, הזוי אם תרצו