סכמ"ש

netapet2

New member
אז אמנםםם

אני כבר לא ממש רוכבת בגלל הצבא,
אבל עדיין אני יכולה לספר שהיה שבוע לא משהו, אבל לפחות כל פעם שאני מגיעה לחדר אני רואה את כל התמונות של הסוסים וזה עושה טוב על הלב :)
 

giri

New member
אני מבינה למה את מתכוונת

בשנים שבהן לא יכולתי לרכוב, שאבתי נחמה מפוסטר גדול של סוס שהיה תלוי בחדר שלי, ומהידיעה שבקרוב ההורים כבר לא יוכלו להחליט בשבילי
 

fliperit

New member
שבוע ראשון של שנה ב'...

וזה אומר גם שבוע ראשון של הכשרה מעשית. אני משובצת להכשרה מעשית בבית רותם, שזה הוסטל פסיכיאטרי שנמצא בתוך המרכז לבריאות הנפש בב"ש. ביום שני הייתי שם בפעם הראשונה. זה היה קצת מלחיץ וההרגשה הייתה לא כל כך נעימה בהתחלה. חשבתי שבהוסטל יהיו אנשים במצב טוב יותר, אבל טעיתי... לשמחתי ברגע שנפגשנו עם כמה דיירים ודיברנו איתם הרבה מהחששות וחוסר הנעימות התפוגגו.
בשלישי למדתי יום ממש ארוך, אבל דווקא היה מעניין ודי מהנה, כנ"ל ברביעי.
בחמישי היינו שוב בהוסטל ונאמר לנו שבשני הקרוב כבר נקבל מטופל ראשון ונעשה איתו שיחת פתיחה. שוב נלחצתי מעט, ושוב החששות התפוגגו קצת כשבילינו קצת עם הדיירים.
היום עבדתי מהבוקר עד אחה"צ. היו לי 11 שיעורים שעברוממש ממש מהר והרגישו כמו 5. אני לא יודעת איך זה, אבל תמיד יום שישי עף לי ואני מאוד נהנת מהשיעורים.

החתלתולי שמצאתי עדיין אצלי כי המאמצת הפוטנציאלית הבריזה לנו...
אם אתם מכירים מישהו שיכול להיות מעוניין אפשר לפנות אליי בפרטי
 

fliperit

New member
מרתק בהחלט

אחת הסיבולת שדירגתי את תחום בריאות הנפש ראשון בבחירות שלי היא שזה תחום לחלוטין בלתי מוכר. כל מה שאני יודעת על בריאות הנפש למדתי מסרטים, וזה לא ממש דומה למציאות. המציאות הרבה פחות "נקייה" והרבה יותר מעניינת....
כמו שכתבתי, התחלה זה היה מאוד מלחיץ והייתה גם הרבה מבוכה. אחרי שביליתי קצת זמן עם הדיירים בהוסטל המבוכה והלחץ ירדו...
 

fliperit

New member
היום האחרון של השבוע


היום נסעתי לאליפות הארץ. זאת התחרות הראשונה מזה הרבה זמן שאני מגיעה אליה. ציפיתי שממש ידגדג לי להתחרות כשאני אראה מקצים, אבל להפתעתי זה לא ממש עשה לי חשק.
די השתעממתי, את רוב המקצים הרגשתי שכבר ראיתי בעבר (אותם רוכבים על אותם סוסים בביצועים דומים). לא היה אף מקצה מרשים במיוחד.
מאוד נהנתי מהמקצה פריסטייל, למרות שהרגשתי שזה הולך יותר מידי לכיוון הפורימי המופרע והמקצים ממש לא נראו כמו מקצי ריינינג. בכל זאת היה מאוד שמח ועשינו המווון רעש כשהחבר'ה מהחווה (חוות בעצם) שלנו התחרו
 

hanyou12

New member
נורא

זה כאילו שכל העולם שלי קורס.
כבר חודשים שאני לא מצליחה לצאת מדיכאון שאני נמצאת בו. אני מרגישה כמו כישלון. נכנסתי לקבע ואני מרגישה זקנה ובודדה.
החיים שלי מדכאים לי את הצורה עד לרמה שאני מפחדת להישאר לבד עם המחשבות שלי, ולא עוזר מה שאומרים לי חברים שלי אני לא מצליחה לצאת מזה. אני מרגישה פגומה, דוחה, מטונפת, לא רצויה. ואני יודעת שאני לא כל אלו אבל לדעת ולהרגיש אלה שני דברים שונים.
אני מרגישה שלא משנות ההצלחות שלי - הכל מתגמד לעומת הכשלונות שאני עוד בטח אעשה בעתיד (אם לא עשיתי כבר), ושאני בחיים לא אגיע למשהו משמעותי בחיים.
וכדי להוסיף על הכל, קרה למדריך שלי משהו במשפחה מאוד לא נעים ואני לא יודעת אם הם יצליחו לצאת מזה או לא. אין דבר יותר מבאס מלשמוע את זה ולא להיות מסוגלים לעשות שום דבר כדי לעזור...

מצטערת על החפירות, אני יודעת שזה פורום סוסים ולא פורום תמיכה נפשית, אבל נמאס לי להכיל ולא להוציא ואני מרגישה פה יחסית בטוחה. וחוץ מזה, השאלה הייתה "ובכלל?"
וה"בכלל" שלי ממש לא טוב...
 

jgut

New member
מרחיבה

פליפרית כתבה לך את רוב מה שרציתי.
אני מקווה שבפורום תוכלי למצוא תמיכה כלשהי, אך זה לא תחליף לתמיכה מקצועית.

רק רציתי לשתף שאני בתקופת קשות, מוצאת נחמה בסוסים.
היתה לי תקופה ממש קשה בחורף שעבר. בקושי היה לי כוחות לצאת מהמיטה בבוקר. אחד הדברים שעזרו לי היה שהמאמן שלי נתן לי מלא משימות עם הסוסים שלי ואחרים. זה עזר לי להיות עסוקה ונתן לי את הדרייב הראשוני לצאת מזה.
 

hanyou12

New member
אני חושבת שעברתי את הגל הזה...

זה בא לי פעם בכמה זמן במין מחזוריות מעצבנת כזו של ייאוש ואז היי רציני.
גם אני מתנחמת בסוסים. לפני שלושה חודשים חבר שלי ואני נפרדנו וקצת לפני זה, כשידעתי שזה הולך לבוא, פשוט הייתי הולכת כל יום לחווה כדי לצלם סוסים, ללטף אותם וסתם לנשום אותם. הייתי יושבת משהו כמו שעה בתוך תא ומשרבטת את הסוס אוכל, זז וכו'...
הרכיבה עצמה מעבר לבילוי עם הסוסים ממש מרגיעה ומפקסת אותי. בגלל זה אני יותר אוהבת עבודה בכינוס מאשר לרוץ חופשיה. הכינוס הוא גם בשבילי (ואולי בעיקר) ושומר את המחשבות שלי בקו אחיד במקום שהן יתפזרו ויתעו למקומות שהן לא צריכות לתעות אליהן.
ניסיתי משהו טיפולי וזה לא כל כך עזר, אני פשוט צריכה לעבוד על עצמי חזק ולא לתת לעצמי ליפול. כשאני עובדת ולא חושבת אני במצב רוח הרבה יותר טוב.
עכשיו אני בקורס והיום התחלנו שאיבות דמים (החיילות יהיו עובדות מעבדה בעתיד), וכל היום התעסקתי רק בזה ועשה לי ממש טוב. בשבוע האחרון פשוט היינו בתל השומר כי הכריחו אותנו ללכת לארוז תרופות סתם כי אין כוח אדם, ואני פשוט ישבתי ולא עשיתי כלום. השתעממתי וחשבתי שטויות לעצמי ונהיה לי מצב רוח ממש ירוד...
אני מקווה שהשבועות הבאים יהיו עמוסים יותר ככה שיהיה לי מה לעשות עם עצמי

באמת תודה על הכל, לא רק לך אלא לכולם, העצות והדאגה מחממים לי את הלב - תודה!
 

הורסמאן

New member
הפורום הזה

אולי לא יכול לפתור בעיות אישיות מהסוג הזה, אבל אני בטוח שתוכלי למצוא כאן כתף להישען עליה.

מעבר לזה, העולם הוא גלגל, שאלי את מאדוף. כל מצב הוא זמני ומשתנה ומכאן שיגיע זמן שתסתכלי אחורה בתמיהה, איך יכולת להיות כל כך עצובה כשדברים כל כך טובים חיכו לך? את רק צריכה מעט ביטחון בעצמך בשביל לעבור את השלב הנמוך וברגע שהגלגל יתחיל לעלות הוא יסחוף אותך למעלה.

אני בטוח שצריך הרבה אומץ לכתוב את מה שכתבת כאן, אז את כבר יכולה לראות שיש לך משהו מאוד חיובי ביד.
 

hanyou12

New member
לא אומץ - ייאוש

אבל תודה על המילים
אני מקווה שזה באמת יקרה, אני יודעת שזה קרה בעבר אבל אני באמת לא רואה דרך החוצה עכשיו... פשוט לשבת ולחכות כנראה.
 

הורסמאן

New member
תלוי מה הגורם

אם זה "עונת השנה" אז הזמן יעשה את שלו.
אגב, גם הקבע זה דבר תקופתי.
אם יש גורמים יותר ספציפיים, אז נסי באמת לטפל בהם אבל נסי לגשת אליהם מכיוון חיובי. מכל כוס חצי מלאה אפשר עדיין לשתות והיסוס שלעיתים נגרם מכך שהכוס חצי ריקה עלול לגרום לנו לשפוך אותה.
מכל מקום, טוב עשית שסיפרת כאן, זה צעד חיובי לקראת ההמשך.
 

hanyou12

New member
אני מנסה

אני באמת מנסה להיות חיובית, סתם כל הזמן נופלת בתהליך.
באמת תודה על התמיכה!
 

popi199

New member
מבאס נורא

אבל אולי את צריכה איזה שינוי שיעזור לצאת מהדיכאון. לי תמיד משהו חדש, איזה תפנית או אולי עיסוק עוזר להרגיש טוב. מקווה שיעבור במהרה.
 

hanyou12

New member
תודה

קצת קשה לעשות שינויים כשנמצאים במסגרת כל כך קשיחה כמו הצבא, אבל אני מקווה שברגע שאני אתחיל ללמוד קורס מדריכים זה ישנה קצת. אבל זה רק בפברואר ויש עוד כל כך הרבה לעבור עד אז...
 

giri

New member
צר לי לשמוע


השאלה היא בהחלט "ובכלל"...
את בהחלט מוזמנת למצוא פה כתף, וגם פניה לעזרה מקצועית היא אופציה... למה לסבול סתם?
 

hanyou12

New member
אני כנראה מסוג האנשים האלה

שאוהבים לסבול. אני באמת מרגישה שאני מפיקה יותר מהסבל שלי מאשר כשאני נהנית. כשאני נהנית אני מרגישה שאניעושה משהו לא בסדר, לא מתנהגת בהתאם למקומי. מי אני בכלל שאהנה, כן? ממתי מגיע לי ליהנות? וכשדברים רעים קורים לי אני מרגישה שאני בדיוק במקום שלי, כמו שצריך להיות...
מעולם לא חשבתי שהמחשבה שלי כל כך מעוותת...
 

fliperit

New member
מאוד מצער לשמוע


את בהחלט יכולה למצוא כאן כתף ואולי אפילו ייעוץ, אבל מנסיוני אין תחליף לעזרה מקצועית.
גילוי נאות: אני הייתי בטיפול פסיכולוגי 3 שנים. בהתחלה זה היה ממש נדרש כיוון שהייתי במצב רגשי גרוע מאוד. אחר כך המשכתי בטיפול כי הרגשתי שהוא עוזר לי להכיר את עצמי יותר טוב וכך הרבה יותר קל לי להתמודד במצבים קשים. אני יודעת מה מלחיץ אותי, אני יודעת באיזה שעות ביום אני לחוצה (בבוקר ולפני השינה בד"כ) ושאח"כ זה עובר, אני יודעת מה עוזר לי להתמודד עם הלחץ והכי חשוב- אני יודעת עם אילו לחצים אני מצליחה להתמודד וחשוב שאני אאתגר את עצמי דרכם ואילו לחצים עלולים לשבור אותי ועדיף לוותר.
נראה לי שאין "פרזנטור" טוב ממני לטיפול פסיכולוגי
אני מאוד מאמינה בזה וחושבת שזה יכול לתרום לכל אחד...
 
למעלה