loveforall
New member
סיפרתי לאישתי... נכתב ב 07/2003
הקטע הבא נכתב ב 17/07/2003 בבלוג שלי: טוב, חלפו להם קצת יותר משבוע וחצי מאז אותו יום א' בו פרסמתי את הפוסט הקודם. שבוע וחצי בהם מלבד זה שלא ממש יצא לי לשבת לכתוב, די התלבטתי אם בכלל לכתוב ואף אם להמשיך לכתוב בכלל. למה? אני חושב שזה יובן בסוף הפוסט ואולי אקדיש לזה פוסט נפרד. ועכשיו לעניין- יום א' הקודם בבוקר, אני בדרכי לעבודה. בשיחת הטלפון הקבועה לאישה היא שואלת למה כעסתי אתמול. עניתי שלא כעסתי, פשוט נמאס לי, ממה נמאס?, מהכל, גם מהבית? עזבי זה לא לעכשיו נדבר על זה בערב. כך הכל התחיל. היה ברור שיהיה ערב קשה וארוך אך מצד שני מחוייב המציאות כבר הרבה זמן. במהלך היום החלפנו מס' SMS ים ופה ושם גם טלפון קצר. היה ברור לי שעובר עליה יום קשה וניסתי קצת לרכך את המכה. הערב הגיע, חזרתי מהעבודה. הילדים עוד היו ערים. הבית דעך ונרגע לאט לאט, מי שהיה צריך נכנס למיטה. התחלנו לדבר. סיפרתי לה שיש לי תחושות קשות בתקופה האחרונה. סיפרתי לה שבזמן האחרון אני מרגיש שאנחנו כבר לא אוהבים כמו שהיינו פעם. שבזמן האחרון אנחנו מנותקים, לא מספרים אחד לשני, רבים יותר, כל דבר מאוד מתוח ביננו. ערבים שלמים עוברים כשאני מול המחשב והיא מול הטלווזיה, שאין לי פרטנר לבילויים. התגובה שלה הפתיעה אותי לא מעט. היא אמרה לי שלא חשה בשום בעיה, שלא הרגישה שאנחנו מתרחקים, שהיא תמיד ראתה בי את החבר הקרוב ביותר שלה. להיפך, הרגשתה היתה שדווקא בתקופה האחרונה, כל אחד מאיתנו מצא לעצמו את הפינה שלו בה הוא מטפח את עצמו ונהנה מהפרטיות. הייתי מופתע. לא הייתי מוכן לתגובה הזו. איך לא שמה לב? איך לא ראתה? מילא התחושות האישיות שלי (שכן, אני יודע שטעיתי ששמרתי אותם כ"כ הרבה זמן לעצמי) אבל הויכוחים והמריבות שלנו הם דברים פיזיים שא"א להתעלם מהם, איך אפשר שלא לשים לב שהתדירות שלהם עלתה?! השיחה נמשכה. לא היתה שיחה קלה. היא בכתה הרבה. כ"כ רציתי לעזור לה, כאב לי לראות אותה ככה. אבל היינו חייבים, פשוט חייבים לדבר על זה. לא רציתי לסגור את העסק, לא רציתי להיפרד, לא רציתי לקלקל את מה שעוד נשאר. דברנו על זה. אמרתי לה שאני כ"כ מתגעגע למה שהיה ביננו, לאינטימיות של פעם, לכאב הבטן שהרגשתי בכל פעם שהיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, מין צביטה כזו. דברנו. (אני מספר בקצרה דברים שארכו זמן רב. במס' פסקאות מילים שנושאות על גבם רגשות אדירים. אני מקווה שאיני חוטא לאמת ומספר הדברים כפי שקרו) ביני לביני, כל הזמן בראש, מתרוצצות המחשבות. לספר או לא לספר. לצאת מהארון או לא. המחשבות שיגעו אותי, לא ידעתי אם תהיה עוד הזדמנות. מצד שני, זו ההזדמנות הנכונה? לא בגלל שהיתה לי תשובה סופית, לא בגלל שהחלטתי פשוט הרגשתי שאם לא עכשיו אז לעולם לא. במילים מהוססות ומשפטים מקוטעים, סיפרתי לה שאני נמשך גם לגברים. זה היה קשה כמו שלא חשבתי שזה יכול להיות. התגובה שלה היתה הלם מוחלט. היא פשוט היתה בשוק. שאלות כמו מה זה אומר? ממתי? איך?... ניסיתי לענות בסבלנות, הבנתי מה הפלתי עליה וניסתי לרכך את זה ככל שניתן. השעה היתה מאוד מאוחרת והעייפות לא תרמה לרגשות. יותר ממה שכאב לה עצם העניין, כאבה לה העובדה שהסתרתי את זה ממנה כל השנים. לא יכולתי לשקר וגם לא רציתי. די, אין סודות יותר. כששאלה אותי ממתי זה עניתי שכבר מאז חטיבת הביניים. לא רוצה יותר להסתיר כלום. ההסתרה הזו כאבה לה מאוד. כך נרדמנו. למחרת בערב המשכנו כמעט מאותו המקום. הדברים קצת עוכלו ומבחינה מסויימת היה קל יותר. היא אמרה לי שהיא לא יודעת מול מה היא ניצבת, עם מה היא צריכה להתמודד, במה היא צריכה להתחרות. ניסיתי להרגיע אותה. ניסיתי להסביר לה שהיא לא בתחרות מול אף אחד. כבר לא. עבר עוד יום. מאז, אם אפשר לקרוא לזה ככה אנחנו פורחים. אנחנו מחוברים יותר מדברים יותר אינטימיים יותר. החברות חוזרת לה, ההנאה של לחזור הביתה. אני מקווה שזה לא יפסק לעולם. אני אוהב אותה, כן, אוהב מאוד. מוזמנים לבקר בבלוג שלי.
הקטע הבא נכתב ב 17/07/2003 בבלוג שלי: טוב, חלפו להם קצת יותר משבוע וחצי מאז אותו יום א' בו פרסמתי את הפוסט הקודם. שבוע וחצי בהם מלבד זה שלא ממש יצא לי לשבת לכתוב, די התלבטתי אם בכלל לכתוב ואף אם להמשיך לכתוב בכלל. למה? אני חושב שזה יובן בסוף הפוסט ואולי אקדיש לזה פוסט נפרד. ועכשיו לעניין- יום א' הקודם בבוקר, אני בדרכי לעבודה. בשיחת הטלפון הקבועה לאישה היא שואלת למה כעסתי אתמול. עניתי שלא כעסתי, פשוט נמאס לי, ממה נמאס?, מהכל, גם מהבית? עזבי זה לא לעכשיו נדבר על זה בערב. כך הכל התחיל. היה ברור שיהיה ערב קשה וארוך אך מצד שני מחוייב המציאות כבר הרבה זמן. במהלך היום החלפנו מס' SMS ים ופה ושם גם טלפון קצר. היה ברור לי שעובר עליה יום קשה וניסתי קצת לרכך את המכה. הערב הגיע, חזרתי מהעבודה. הילדים עוד היו ערים. הבית דעך ונרגע לאט לאט, מי שהיה צריך נכנס למיטה. התחלנו לדבר. סיפרתי לה שיש לי תחושות קשות בתקופה האחרונה. סיפרתי לה שבזמן האחרון אני מרגיש שאנחנו כבר לא אוהבים כמו שהיינו פעם. שבזמן האחרון אנחנו מנותקים, לא מספרים אחד לשני, רבים יותר, כל דבר מאוד מתוח ביננו. ערבים שלמים עוברים כשאני מול המחשב והיא מול הטלווזיה, שאין לי פרטנר לבילויים. התגובה שלה הפתיעה אותי לא מעט. היא אמרה לי שלא חשה בשום בעיה, שלא הרגישה שאנחנו מתרחקים, שהיא תמיד ראתה בי את החבר הקרוב ביותר שלה. להיפך, הרגשתה היתה שדווקא בתקופה האחרונה, כל אחד מאיתנו מצא לעצמו את הפינה שלו בה הוא מטפח את עצמו ונהנה מהפרטיות. הייתי מופתע. לא הייתי מוכן לתגובה הזו. איך לא שמה לב? איך לא ראתה? מילא התחושות האישיות שלי (שכן, אני יודע שטעיתי ששמרתי אותם כ"כ הרבה זמן לעצמי) אבל הויכוחים והמריבות שלנו הם דברים פיזיים שא"א להתעלם מהם, איך אפשר שלא לשים לב שהתדירות שלהם עלתה?! השיחה נמשכה. לא היתה שיחה קלה. היא בכתה הרבה. כ"כ רציתי לעזור לה, כאב לי לראות אותה ככה. אבל היינו חייבים, פשוט חייבים לדבר על זה. לא רציתי לסגור את העסק, לא רציתי להיפרד, לא רציתי לקלקל את מה שעוד נשאר. דברנו על זה. אמרתי לה שאני כ"כ מתגעגע למה שהיה ביננו, לאינטימיות של פעם, לכאב הבטן שהרגשתי בכל פעם שהיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, מין צביטה כזו. דברנו. (אני מספר בקצרה דברים שארכו זמן רב. במס' פסקאות מילים שנושאות על גבם רגשות אדירים. אני מקווה שאיני חוטא לאמת ומספר הדברים כפי שקרו) ביני לביני, כל הזמן בראש, מתרוצצות המחשבות. לספר או לא לספר. לצאת מהארון או לא. המחשבות שיגעו אותי, לא ידעתי אם תהיה עוד הזדמנות. מצד שני, זו ההזדמנות הנכונה? לא בגלל שהיתה לי תשובה סופית, לא בגלל שהחלטתי פשוט הרגשתי שאם לא עכשיו אז לעולם לא. במילים מהוססות ומשפטים מקוטעים, סיפרתי לה שאני נמשך גם לגברים. זה היה קשה כמו שלא חשבתי שזה יכול להיות. התגובה שלה היתה הלם מוחלט. היא פשוט היתה בשוק. שאלות כמו מה זה אומר? ממתי? איך?... ניסיתי לענות בסבלנות, הבנתי מה הפלתי עליה וניסתי לרכך את זה ככל שניתן. השעה היתה מאוד מאוחרת והעייפות לא תרמה לרגשות. יותר ממה שכאב לה עצם העניין, כאבה לה העובדה שהסתרתי את זה ממנה כל השנים. לא יכולתי לשקר וגם לא רציתי. די, אין סודות יותר. כששאלה אותי ממתי זה עניתי שכבר מאז חטיבת הביניים. לא רוצה יותר להסתיר כלום. ההסתרה הזו כאבה לה מאוד. כך נרדמנו. למחרת בערב המשכנו כמעט מאותו המקום. הדברים קצת עוכלו ומבחינה מסויימת היה קל יותר. היא אמרה לי שהיא לא יודעת מול מה היא ניצבת, עם מה היא צריכה להתמודד, במה היא צריכה להתחרות. ניסיתי להרגיע אותה. ניסיתי להסביר לה שהיא לא בתחרות מול אף אחד. כבר לא. עבר עוד יום. מאז, אם אפשר לקרוא לזה ככה אנחנו פורחים. אנחנו מחוברים יותר מדברים יותר אינטימיים יותר. החברות חוזרת לה, ההנאה של לחזור הביתה. אני מקווה שזה לא יפסק לעולם. אני אוהב אותה, כן, אוהב מאוד. מוזמנים לבקר בבלוג שלי.
