סיפור...
כשסיימה שירות לאומי, היא התחתנה עם המדריך שלה בבני עקיבא, אחרי שנתיים של חברות. הוא שירת בצבא, קצין ביחידת שדה. הם גרו בבית שכור, במושב קטן בצפון כדי להיות קרובים ללבנון – שם שירת. היא למדה במכללה הקרובה ועשתה חייל. הוא היה מגיע הביתה פעם בשבועיים או שלושה. תלוי בשיירות. היא אהבה אותו. את דמותו, את הלהט שבו פעל, את עוצמת אהבתו אליה. במכללה, היו יושבים בחבורות ללמוד בספריה או סתם לשתות משהו בקפיטריה. ולמרות שהייתה זו הפעם הראשונה בחייה שבה הייתה בחברה חילונית, ולא היו סביבה החברות המוכרות מבי``ס, היא הרגישה די נוח בחברתם. היא טיפוס חברתי שלא יודע להצטנף בשקט בפינה. הם כיבדו את אמונתה ולא הציקו לה בשאלות מטרידות ולא הביכו אותה בדיבורים גסים. הישגיה הגבוהים, ונועם דיבורה גרמו לכך שתהיה מבוקשת בקרב המתקשים, ובכלל רצויה בתור פרטנרית לפרוייקטים ולימוד משותף. והיה גם ערן. ערן , שלמד איתה באותה מגמה, התגורר במושב סמוך ולפעמים היו נוסעים ביחד למכללה. הייתה לו מכונית, ואם בקשה היה ``מקפיץ`` אותה לצומת המושב. ולאט לאט נמצאה להם שפה משותפת על אף שהיה כופר גמור ע``פ הגדרתו, ונהנתן מוצהר ע``פ הגדרתה. ואחרי זמן זה הפך לשגרה ממש. והוא היה אוסף אותה מהבית, ואפילו מתגמש לפי לוח השיעורים שלה. בעיקר אחרי שהרתה. יום אחד היא שמה לב איך ליבה פועם במהירות כאשר ערן בסביבה. איך היא מנסה לענות תשובות מחוכמות בשיחה בה הוא נוכח. שהיא מחכה כל בוקר לטלפן אליו ולשאול : אתה מגיע?.. האם התאהבתי? – תהתה ונבהלה נורא. איך זה ייתכן? –חשבה, אני אוהבת את בעלי והרה לו ילד. איך אני יכולה להרגיש כך כלפי גבר אחר? והוא בכלל לא מתאים לי הערן הזה. הוא חילוני ונהנתן ומבזבז את הכסף שלו … ולמה זה קורה לי?!? היא בכתה בלילות הבדידות שלה. ילדה בת 21 הרחק מאמא והרחק מבעל שממעט לטלפן כי הוא עסוק… לא היה לה עם מי לדבר על זה. זו ממש בגידה! חשבה. אבל זה קרה לי ולא בשליטתי… הרי לא תכננתי… יום אחד, בחששות גדולים, היא דברה על זה עם אחותה הגדולה. אחותה צחקה . את נורמלית לחלוטין, חומד, בגיל 21 מתאהבים, ככה זה, לא עשית שום דבר רע. גם לי זה קרה וזה עוד יקרה לך… קחי את זה בחיוך ושימי את העניין בפרופורציות הנכונות. אבל אחותי זה לא אני, חשבה, ולא נרגעה. עם ערן, כמובן, היא לא דברה על זה מילה. אבל הייתה איזו כימיה בניהם. היה משהו מיוחד במבט. היא ידעה שהוא יודע. והוא ידע. שנת הלימודים נגמרה. למבחנים למדו ביחד. בבית שלה בעיקר. הרי לא היה שם אף אחד… בעלה לא אמר לה אף מילה בנושא. הוא ידע על הטרמפים, על הלימוד המשותף, על הטלפונים בבקרים. כי היה מגיע מדי פעם ל``רגילה``. והיא לא הסתירה. היא, בתמימותה, חשבה שאין לו בעיה עם הקשר הזה. היא ילדה ובעלה השתחרר מהצבא. עבד במושב, והשלים בגרויות. היא הייתה סטודנטית ואמא. שניהם היו עסוקים מאוד. להתחיל לחיות ביחד זה לא תמיד קל, בייחוד במערכת לחצים כזאת. הם כמעט ולא נפגשו באמצע השבוע, וכשנפגשו היו מלאי טענות זו על זה… המצב לא היה קל. ערן היה אומר לה : אם הייתי בעלך, הייתי משאיר את הילד אצל אחותך ויורד אתך לסופשבוע באילת. אם היית איתי היינו נוסעים ביחד לשבועיים ביוון על אופנוע… והצית את דמיונה בתיאורים על מקומות שלא ידעה ולא חשבה עליהם. כשהציעה לבעלה לצאת לחופש, בעלה ביטל את זה. אין לנו כסף לבזבז, ואין לנו מכונית ויש לנו ילד והרבה תכניות לעתיד… - בעלה היה צודק. מעשי כתמיד. היא ישבה על המיטה ובכתה, כמו בכל יום כמעט. בעלה התיישב לידה והניח יד על כתפיה. הוא היה נבוך. חמודה שלי , אמר בשקט, אל תבכי… היא הישירה אליו מבט מלא אשמה, ניערה את כתפיה וסיננה : אל תיגע בי. החיבוקים האלה לא פותרים כלום. אני רוצה לעזור, אמר, היא הסתכלה דרכו בעיניים מלאות דמעות. כן, בטח, היא אמרה ודמעותיה זלגו על פניה.. הוא יצא מהחדר. היא הענישה אותו במיטה. היתה שוכבת כמו עציץ ונותנת לו לעשות בה כרצונו. נהנתה לראותו מתייסר, נאבק בגופה שאינו מגיב. היא נגעלה מזה. אנחנו כמו שני אנשים זרים שבמקרה חיים בבית אחד – חשבה. לא עם האיש הזה התחתנתי. אני לא חייבת להיות תמיד אומללה. חשבה לעצמה. אם התחתנתי פעם איתו כי זה מה שהכרתי, זה לא אומר שאני צריכה להיתקע איתו לכל החיים. הוא כבר לא מדבר איתי, מתייחס אלי רק במיטה, ונמאס לי ממנו. בליבה גמלה החלטה. להתגרש. היא התיישבה מול בעלה והתחילה לדבר. שקשה לה ורע בבית. והוא ענה, שגם לו קשה וגם הוא בודד… הם דברו כל הלילה והתעלסו באהבה….המילה גירושים לא עלתה בכלל על השפתיים ונוצרה בינהם הבנה מחודשת. היא למדה להקשיב לגופה בזמן התעלסות להרפות ולזרום עם התחושות הנעימות. השגרה בבית הפכה נעימה. הגשת עבודות הגמר נערכה חצי שנה לאחר סיום הלימודים. היה נחמד לפגוש את כולם ולשמוע מה עבר עליהם. היא היתה שוב בהריון, וזה מיד היה נושא לבדיחות. אח``כ נסעו לכינרת ביחד לחגוג. היתה רוח על החוף והכובע אותו חבשה התעופף… היא רצה לתפוס אותו אבל ערן הקדים אותה. את נורא יפה בלי כובע – אמר לה היא היתה נבוכה, הרגישה ערומה, כבר יותר משלוש שנים שאינה מסתובבת בגלוי ראש… תחזיר לי את הכובע – דרשה תני להנות קצת - אמר והתרחק מס` צעדים היא הלכה לקראתו ודרשה את הכובע והוא התרחק והשתעשע… אתה ממש חצוף, כמו ילד קטן… וזה לא בדיחה - היא אמרה בכעס הוא הבין שעבר את הגבול והושיט לה את הכובע היא לקחה את הכובע והלכה למכונית. בוכה. נעלבת. הוא הלך אחריה להתנצל. ושם, רחוק מהחבורה, נשענת בגבה למכונית והוא מולה מתנצל מבקש סליחה בעיניה היא הרגישה שהיא רוצה אותו. כל גופה בער בתשוקה. היא ראתה רק את שפתיו. לא הקשיבה למילים מעל חצי שנה שלא דיברו ולא נפגשו ופתאום הכל עלה בה. אני חייבת ללכת הביתה – אמרה בגרון יבש. אני אקח אותך – ענה לה הם נכנסו למכונית והתחילו ליסוע מה יש בינינו – שאלה בשקט הוא עצר את המכונית בשולי הכביש. הסתכל לתוך עיניה ואמר – אהבה. זה מטורף – היא אמרה נכון, אבל אמיתי – הוא ענה. אני נשואה ויש לי ילד ועוד אחד… אני לא רוצה לפגוע בך – ענה לה, אבל אי אפשר להתעלם מזה, אני אוהב אותך בוא ניסע מפה – ביקשה הוא התניע את המכונית והם נסעו בשקט. היא ירדה ליד ביתה. אפשר תת לך רק נשיקה? שאל לא – ענתה. למרות שאני רוצה… אנחנו עוד נתנשק, את תראי – אמר לה כשנפרדו בלילה ההוא. היא המשיכה לחלום עליו בלילות… במשך הרבה שנים. אהבה שאינה ממושת תמיד נשארת פוטנציאל גדול. פוטנציאל שמזין הרבה פנטזיות…
כשסיימה שירות לאומי, היא התחתנה עם המדריך שלה בבני עקיבא, אחרי שנתיים של חברות. הוא שירת בצבא, קצין ביחידת שדה. הם גרו בבית שכור, במושב קטן בצפון כדי להיות קרובים ללבנון – שם שירת. היא למדה במכללה הקרובה ועשתה חייל. הוא היה מגיע הביתה פעם בשבועיים או שלושה. תלוי בשיירות. היא אהבה אותו. את דמותו, את הלהט שבו פעל, את עוצמת אהבתו אליה. במכללה, היו יושבים בחבורות ללמוד בספריה או סתם לשתות משהו בקפיטריה. ולמרות שהייתה זו הפעם הראשונה בחייה שבה הייתה בחברה חילונית, ולא היו סביבה החברות המוכרות מבי``ס, היא הרגישה די נוח בחברתם. היא טיפוס חברתי שלא יודע להצטנף בשקט בפינה. הם כיבדו את אמונתה ולא הציקו לה בשאלות מטרידות ולא הביכו אותה בדיבורים גסים. הישגיה הגבוהים, ונועם דיבורה גרמו לכך שתהיה מבוקשת בקרב המתקשים, ובכלל רצויה בתור פרטנרית לפרוייקטים ולימוד משותף. והיה גם ערן. ערן , שלמד איתה באותה מגמה, התגורר במושב סמוך ולפעמים היו נוסעים ביחד למכללה. הייתה לו מכונית, ואם בקשה היה ``מקפיץ`` אותה לצומת המושב. ולאט לאט נמצאה להם שפה משותפת על אף שהיה כופר גמור ע``פ הגדרתו, ונהנתן מוצהר ע``פ הגדרתה. ואחרי זמן זה הפך לשגרה ממש. והוא היה אוסף אותה מהבית, ואפילו מתגמש לפי לוח השיעורים שלה. בעיקר אחרי שהרתה. יום אחד היא שמה לב איך ליבה פועם במהירות כאשר ערן בסביבה. איך היא מנסה לענות תשובות מחוכמות בשיחה בה הוא נוכח. שהיא מחכה כל בוקר לטלפן אליו ולשאול : אתה מגיע?.. האם התאהבתי? – תהתה ונבהלה נורא. איך זה ייתכן? –חשבה, אני אוהבת את בעלי והרה לו ילד. איך אני יכולה להרגיש כך כלפי גבר אחר? והוא בכלל לא מתאים לי הערן הזה. הוא חילוני ונהנתן ומבזבז את הכסף שלו … ולמה זה קורה לי?!? היא בכתה בלילות הבדידות שלה. ילדה בת 21 הרחק מאמא והרחק מבעל שממעט לטלפן כי הוא עסוק… לא היה לה עם מי לדבר על זה. זו ממש בגידה! חשבה. אבל זה קרה לי ולא בשליטתי… הרי לא תכננתי… יום אחד, בחששות גדולים, היא דברה על זה עם אחותה הגדולה. אחותה צחקה . את נורמלית לחלוטין, חומד, בגיל 21 מתאהבים, ככה זה, לא עשית שום דבר רע. גם לי זה קרה וזה עוד יקרה לך… קחי את זה בחיוך ושימי את העניין בפרופורציות הנכונות. אבל אחותי זה לא אני, חשבה, ולא נרגעה. עם ערן, כמובן, היא לא דברה על זה מילה. אבל הייתה איזו כימיה בניהם. היה משהו מיוחד במבט. היא ידעה שהוא יודע. והוא ידע. שנת הלימודים נגמרה. למבחנים למדו ביחד. בבית שלה בעיקר. הרי לא היה שם אף אחד… בעלה לא אמר לה אף מילה בנושא. הוא ידע על הטרמפים, על הלימוד המשותף, על הטלפונים בבקרים. כי היה מגיע מדי פעם ל``רגילה``. והיא לא הסתירה. היא, בתמימותה, חשבה שאין לו בעיה עם הקשר הזה. היא ילדה ובעלה השתחרר מהצבא. עבד במושב, והשלים בגרויות. היא הייתה סטודנטית ואמא. שניהם היו עסוקים מאוד. להתחיל לחיות ביחד זה לא תמיד קל, בייחוד במערכת לחצים כזאת. הם כמעט ולא נפגשו באמצע השבוע, וכשנפגשו היו מלאי טענות זו על זה… המצב לא היה קל. ערן היה אומר לה : אם הייתי בעלך, הייתי משאיר את הילד אצל אחותך ויורד אתך לסופשבוע באילת. אם היית איתי היינו נוסעים ביחד לשבועיים ביוון על אופנוע… והצית את דמיונה בתיאורים על מקומות שלא ידעה ולא חשבה עליהם. כשהציעה לבעלה לצאת לחופש, בעלה ביטל את זה. אין לנו כסף לבזבז, ואין לנו מכונית ויש לנו ילד והרבה תכניות לעתיד… - בעלה היה צודק. מעשי כתמיד. היא ישבה על המיטה ובכתה, כמו בכל יום כמעט. בעלה התיישב לידה והניח יד על כתפיה. הוא היה נבוך. חמודה שלי , אמר בשקט, אל תבכי… היא הישירה אליו מבט מלא אשמה, ניערה את כתפיה וסיננה : אל תיגע בי. החיבוקים האלה לא פותרים כלום. אני רוצה לעזור, אמר, היא הסתכלה דרכו בעיניים מלאות דמעות. כן, בטח, היא אמרה ודמעותיה זלגו על פניה.. הוא יצא מהחדר. היא הענישה אותו במיטה. היתה שוכבת כמו עציץ ונותנת לו לעשות בה כרצונו. נהנתה לראותו מתייסר, נאבק בגופה שאינו מגיב. היא נגעלה מזה. אנחנו כמו שני אנשים זרים שבמקרה חיים בבית אחד – חשבה. לא עם האיש הזה התחתנתי. אני לא חייבת להיות תמיד אומללה. חשבה לעצמה. אם התחתנתי פעם איתו כי זה מה שהכרתי, זה לא אומר שאני צריכה להיתקע איתו לכל החיים. הוא כבר לא מדבר איתי, מתייחס אלי רק במיטה, ונמאס לי ממנו. בליבה גמלה החלטה. להתגרש. היא התיישבה מול בעלה והתחילה לדבר. שקשה לה ורע בבית. והוא ענה, שגם לו קשה וגם הוא בודד… הם דברו כל הלילה והתעלסו באהבה….המילה גירושים לא עלתה בכלל על השפתיים ונוצרה בינהם הבנה מחודשת. היא למדה להקשיב לגופה בזמן התעלסות להרפות ולזרום עם התחושות הנעימות. השגרה בבית הפכה נעימה. הגשת עבודות הגמר נערכה חצי שנה לאחר סיום הלימודים. היה נחמד לפגוש את כולם ולשמוע מה עבר עליהם. היא היתה שוב בהריון, וזה מיד היה נושא לבדיחות. אח``כ נסעו לכינרת ביחד לחגוג. היתה רוח על החוף והכובע אותו חבשה התעופף… היא רצה לתפוס אותו אבל ערן הקדים אותה. את נורא יפה בלי כובע – אמר לה היא היתה נבוכה, הרגישה ערומה, כבר יותר משלוש שנים שאינה מסתובבת בגלוי ראש… תחזיר לי את הכובע – דרשה תני להנות קצת - אמר והתרחק מס` צעדים היא הלכה לקראתו ודרשה את הכובע והוא התרחק והשתעשע… אתה ממש חצוף, כמו ילד קטן… וזה לא בדיחה - היא אמרה בכעס הוא הבין שעבר את הגבול והושיט לה את הכובע היא לקחה את הכובע והלכה למכונית. בוכה. נעלבת. הוא הלך אחריה להתנצל. ושם, רחוק מהחבורה, נשענת בגבה למכונית והוא מולה מתנצל מבקש סליחה בעיניה היא הרגישה שהיא רוצה אותו. כל גופה בער בתשוקה. היא ראתה רק את שפתיו. לא הקשיבה למילים מעל חצי שנה שלא דיברו ולא נפגשו ופתאום הכל עלה בה. אני חייבת ללכת הביתה – אמרה בגרון יבש. אני אקח אותך – ענה לה הם נכנסו למכונית והתחילו ליסוע מה יש בינינו – שאלה בשקט הוא עצר את המכונית בשולי הכביש. הסתכל לתוך עיניה ואמר – אהבה. זה מטורף – היא אמרה נכון, אבל אמיתי – הוא ענה. אני נשואה ויש לי ילד ועוד אחד… אני לא רוצה לפגוע בך – ענה לה, אבל אי אפשר להתעלם מזה, אני אוהב אותך בוא ניסע מפה – ביקשה הוא התניע את המכונית והם נסעו בשקט. היא ירדה ליד ביתה. אפשר תת לך רק נשיקה? שאל לא – ענתה. למרות שאני רוצה… אנחנו עוד נתנשק, את תראי – אמר לה כשנפרדו בלילה ההוא. היא המשיכה לחלום עליו בלילות… במשך הרבה שנים. אהבה שאינה ממושת תמיד נשארת פוטנציאל גדול. פוטנציאל שמזין הרבה פנטזיות…