סיפור
ונפתח בכך שאחרי כמות אין סופית של טיפולי הפריה הבנו שלא נותרה לנו בררה והדרך היחידה להצלחה היא באמצעות פונדקאות
. רירית הרחם שנפגעה תוך כדי טיפולים (בשנה וחצי האחרונות של הטיפולים אפילו לא הפשרנו עוברים כי היה ברור שאין מה להחזיר עוברים לרחם עם רירית דקה), לא תשוב לאיתנה. וגם הכבד לא אוהב יותר את ההורמונים.
התהליך, רגשית, היה מורכב. נאלצנו להכניס כל מיני אנשים לחיים שלנו ולהוסיף במידה רבה צלע שלישית, אם נושאת.
בעמודים הבאים, כתבנו לא מעט ביקורת
על התנהלות האם הנושאת, הפונדקאית. ולכן אנחנו רוצים להדגיש שבוודאי גם לה יש ביקורת אבל המתואר כאן הוא מנקודת המבט שלנו .
יכול להיות שהפונדקאית ציפתה שנתגמל אותה לפני ובמהלך ההיריון הרבה מעבר למה שהחוזה מחייב יכול להיות שאנחנו לא התאמנו לה מבחינה חברתית. יכול להיות שההיריון היה קשה ממה שחשבה ויכול להיות שהיו ימים ורגעים שההתנהגות שלנו בעיניה לא הייתה ראויה (זאת לא הייתה הכוונה בשום שלב) ועדיין אנחנו כ"כ מופתעים, ולא לטובה.
ונחזור לנקודת ההתחלה. החלטנו לפנות לאחד מחברות התיווך, (ואנחנו שמחים שעשינו זאת, למרות שהייתה לנו תחושה שהם מתמקדים בתשלום שיקבלו בתהליך ולא בנפשות שבתהליך) ידענו פחות או יותר מה הסכומים הכרוכים בתהליך ובכל זאת, שהציגו לנו גם את העלויות הנלוות מול העיניים קצת נבהלנו.
אחרי שבוע חזרנו וחתמנו על ההסכם.
השלמנו את כל המסמכים והבדיקות הרפואיות שנדרשו לביצוע התהליך, במהירות שיא (פחות מ-10 ימים). לא ידענו שנאלץ להמתין שנה עד איתור הפונדקאית.
אני זוכר דבר אחד מהשיחות לפני החתימה , "תזכרו שיש כאן עניין של אובדן שליטה", כל כך נכון. אבל לא הבנו והאמנו עד כמה נכון.
הביקור אצל הפסיכולוג היה טראומטי למדי הייתה לנו תחושה שהוא אפילו סר וזעף על כך שאנחנו גרים הרחק מהקליניקה שלו.
באמצע הלילה , ולילה גשום במיוחד, הגענו לאבחון. הפסיכולוג היה הכל, חוץ מאמפטי.
היו שתי שאלות שהפסיכולוג חזר ושאל
"מה אתם מצפים מהפונדקאית" – התשובה הייתה חדה וברורה – אמינות. אוי... אם רק היינו יודעים.
"מה יהיה הקשר עם הפונדקאית אחרי הלידה" – אמרנו שנינו גם יחד שזה מאוד תלוי מי תהיה הפונדקאית ומה יהיו גם הרצונות שלה. בדיעבד, תשובה מדויקת להפליא.
אחרי הביקור אצל הפסיכולוג, המתנו... והמתנו... והמתנו כמעט שנה ליום המיוחל שבו הודיעו לנו שנמצאה פונדקאית מתאימה. צעירה ובריאה, לא מעשנת החיה עם בן זוג, בן זוג שתומך מאוד ברעיון.
קראנו את הסקירה שכתב הפסיכולוג ורווח לנו, המועמדת עשתה רושם של בחורה טובה (ואני מודה שבדיעבד יש לי השגות עמוקות על האבחון של הפסיכולוג,
BIG TIME).
גם הדו"ח הרפואי הבטיח טובות (אין לנו טענות לרופא שבדק אלא לפונדקאית שהסתירה מידע רפואי מכולם (כולם זה: חברת תיווך, גניקולוג, ועדה והורים מיועדים) עובדות הקשורות לבריאות ההיריון שלה.
ימים ספורים לאחר מכן התחיל שלב בו נדלקו נורות אזהרה, האם מה שכתוב בדו"ח הפסיכולוג על הפונדקאית והמציאות קשורים זה לזה? אבל אנחנו היינו כ"כ נואשים שהתעלמנו מהנורות המהבהבות.
למשל: נקבע לפונדקאית תור לוועדה עם בן זוגה – ברגע האחרון בן הזוג הודיע שלא יבוא ו"שמצדו תלך ברגל לת"א" (זה בן הזוג שתומך בהחלטת בת הזוג?). עזבנו הכל והסענו אותה לוועדה.
לא הבנו מה עקץ פתאום את בן הזוג?
ובינתיים ביום ראשון, טלפון מהפונדקאית. "אני לא בטוחה שאני רוצה", ביום שני טלפון "אבל אני אוהבת אתכם ורוצה לגרום לכם לאושר". ביום ג' חוזר חלילה.
הזענו.... והרבה.
סוף סוף חתמנו על הסכם והתחלנו את המחזור הראשון.
בבדיקות לפני ההסכם הרירית הייתה מצוינת. 3 ימים לפני ההחזרה, אומרים לנו שהרירית לא אחידה ...... אושש שש איזה כאב בטן נוראי. עד שלחדר נכנס רופא ה-IVF שלנו. עושה את הבדיקה בעצמו וקובע שאין מה לדאוג הרירית תקינה לחלוטין.
היום הגדול מגיע, אנחנו מבקשים להפשיר 4 יקרות מפז, אין לנו מספיק ל-6 סבבים כפי שקובע החוזה. אבל ככל שמחזירים יותר יש יותר סיכויים להצלחה.
א.... מזל 3 נראים טוב.
החזרנו 4, למורת רוחו של כל הסגל הרפואי. אבל בשיחה שערכנו שלושתנו הסכמנו שכדי להגדיל סיכוי להצלחה שווה להסתכן (ישנה תמיד השאלה מה יותר מסוכן, דילול או הורמונים. בכל זאת בכל סבב הפונדקאית מקבלת הורמונים וזה לא בריא ולא נעים). ונקווה שלא נצטרך דילול.
רופא ה-IVF, מודאג ומוטרד מהכמות שהחזרנו.
ו... יש..... הצלחה. דופק *2 . אושר.
אושר? האושר עוד רחוק ואנחנו נכנסנו למסגרת של סיוט.
התברר שהפונדקאית סיפרה לפסיכולוג שאבחן אותה ולוועדה סיפורי סבתא, כגון: בן הזוג אינו בן 28 אלא בן 40+ אחת מהילדות של בן הזוג, שהפונדקאית סיפרה שהיא ילדה קטנה והיא עוזרת מידי פעם לטפל בה, היא בחורה בוגרת אחרי שרות צבאי. ועוד כהנה וכהנה. הבנו גם מדוע בן הזוג סרב לבוא לוועדה, הוא חשש שיגלו את כל השקרים.
למעשה נוכחנו לדעת שהפונדקאית מספרת סיפורי בדים בהתאם לסיטואציה בה היא נמצאת. העיקר שתראה טוב לצד השני.
להיות שקרן, צריך להיות חכם, חכם מאוד ועם זיכרון ברזל. הפונדקאית שלנו אפילו לא זוכרת מה שיקרה אתמול (כבר הפסקנו לספור את כל סיפורי הבדים.... הם אין סופיים. אבל שורה תחתונה זה מפחיד שאשה שנושאת את ילדך היא שקרנית, כמעט שקרנית פתולוגית).
אופס... הרכב
של הפונדקאית ובן זוגה התקלקל. נרתמנו לעזור בהסעות (הפונדקאית גרה במקום נידח) לעבודה, לגן, וחזרה, ועוד סיוע ככל שיכולנו. אחרי חודשיים התברר לנו, על דרך המקרה, שהרכב לא התקלקל הוא עבר תאונה שהפונדקאית בפנים.
כמובן שהלב ירד למכנסיים.
הלב לא הספיק לחזור למקום והפונדקאית מתקשרת ומספרת שכבר כמה ימים אינה חשה בטוב (אנחנו לא יודעים עד היום האם זה היה שבוע או יומיים) ... רצנו מהר לחדר מיון. מסתבר שהיא התייבשה ... אבל אינפוזיה... רק לאחר לחץ של הצוות הרפואי.
אחרי כמה שעות המתנה מותחות, עשינו בחדר מיון אולטרה. תודה לאל, עדיין דופק *2
ביקשנו והתחננו, כל דבר שיש לו השפעה על בריאותך והרגשתך, אנא, תודיעי לנו. אנחנו נשאל נתייעץ ונוכל לקבל יחד אתך והרופא המטפל את ההחלטות הטובות ביותר לך ולהריון (ובסדר הזה).
נכנס באוזן אחת, יצא באוזן שניה.
ליווינו את הפונדקאית לבדיקה שגרתית , בדרך היא מספרת, כך, על הדרך, שבהריון שלה לפני הלידה הייתה בעיה של ריבוי מי שפיר והיה צורך בהקדמת הלידה. לעובדה אין ולא היה שום אזכור לפני השיחה האקראית הזו. נכון, לא בהכרח חוזר בכל הריון אבל למה להסתיר?
ערב חג הפונדקאית קונה שני בקבוקי יין – אז האם היא שותה או לא? בן הזוג חוזר שיכור מידי פעם, את זה אנחנו יודעים, וגם זה מדאיג, בנוסף לכך שהוא מעשן כבד (2 קופסאות ליום בתוך הבית = פונדקאית מעשנת פסיבית כבדה).
לפונדקאית התחילו כאבי גב , אז מה עושים? הפונדקאית לוקחת על דעת עצמה תרופה להפגת כאבי שרירים שאסורה באיסור חמור בהריון, ומספרת לנו על כך אחרי פעמיים שלוש (בדרך אגב).
ושוב... הלב במכנסיים.
באחת השיחות עם הפונדקאית היא מספרת שהיא חושבת לקנות נעליים מדגם X כי אמרו לה שהם מאוד נוחות והמידה שלה היא Y וכו' וכו' (ז"א תקנו לי). הסתקרנו והלכנו לבדוק מה עלות הנעליים, מחירי מינ' כמה מאות שקלים, החלטנו שלא נבין את הרמזים. גם כך אנחנו מרגישים שרואים בנו כספומט.
שבוע 17 אנו מקבלים מייל ובו הפונדקאית מבקשת לקבל תשלום עבור 2 ימי מחלה. על מה ולמה שאלנו? האם קשור להריון? מתי?
קיבלנו את הימים בהם נטען שהייתה חולה... והנה מסתבר שבאחד מן הימים לפחות התקשרה ממקום העבודה כדי לתאם הסעתה לבדיקות אצל רופא ה-IVF.
שקרנית כבר אמרנו.... כל שבוע גילינו שקרים חדשים חלקם כואבים לנו יותר וחלקם סתם מביכים ומדאיגים.
שבוע 18, כרגיל, באופן אגבי לגמרי, בשיחת טלפון אנחנו שומעים שהיה לה אתמול חום. 39 מעלות בבוקר עם כאבים בבטן תחתונה. לקחה אקמול
ועד 2 בצהריים זה עבר לה. כמובן שהיא לא הלכה לעבודה. אז האם הייתה חולה באמת? או שרק רצתה להוציא יום מחלה נוסף? גם לא ברור לנו האם היה כאב בטן לפני החום, במהלך החום או אחרי החום. רצנו שוב לחדר מיון.
הרופאה מנסה לברר מתי הכאבים מתגברים, בישיבה, שכיבה, קימה. אחרי כמה דקות הרופאה התייאשה מהסיכוי לקבל תשובה ברורה (האם אין תשובה כי אין כאבים? או שהכאבים לא כצעקתה, או.....) . תודה לאל, שוב, הבדיקות והאולטרה תקינים.
שבוע 19 – עשינו דיקור מי שפיר, לא חוויה נעימה, לפונדקאית. הרופא עדין ומתחשב, הדיקור עצמו עובר בשלום (ושוב, אין לי ספק שזו הייתה הבדיקה הפחות נעימה, לשון המעטה, בכול תקופת ההיריון).
ונפתח בכך שאחרי כמות אין סופית של טיפולי הפריה הבנו שלא נותרה לנו בררה והדרך היחידה להצלחה היא באמצעות פונדקאות
התהליך, רגשית, היה מורכב. נאלצנו להכניס כל מיני אנשים לחיים שלנו ולהוסיף במידה רבה צלע שלישית, אם נושאת.
בעמודים הבאים, כתבנו לא מעט ביקורת
יכול להיות שהפונדקאית ציפתה שנתגמל אותה לפני ובמהלך ההיריון הרבה מעבר למה שהחוזה מחייב יכול להיות שאנחנו לא התאמנו לה מבחינה חברתית. יכול להיות שההיריון היה קשה ממה שחשבה ויכול להיות שהיו ימים ורגעים שההתנהגות שלנו בעיניה לא הייתה ראויה (זאת לא הייתה הכוונה בשום שלב) ועדיין אנחנו כ"כ מופתעים, ולא לטובה.
ונחזור לנקודת ההתחלה. החלטנו לפנות לאחד מחברות התיווך, (ואנחנו שמחים שעשינו זאת, למרות שהייתה לנו תחושה שהם מתמקדים בתשלום שיקבלו בתהליך ולא בנפשות שבתהליך) ידענו פחות או יותר מה הסכומים הכרוכים בתהליך ובכל זאת, שהציגו לנו גם את העלויות הנלוות מול העיניים קצת נבהלנו.
אחרי שבוע חזרנו וחתמנו על ההסכם.
השלמנו את כל המסמכים והבדיקות הרפואיות שנדרשו לביצוע התהליך, במהירות שיא (פחות מ-10 ימים). לא ידענו שנאלץ להמתין שנה עד איתור הפונדקאית.
אני זוכר דבר אחד מהשיחות לפני החתימה , "תזכרו שיש כאן עניין של אובדן שליטה", כל כך נכון. אבל לא הבנו והאמנו עד כמה נכון.
הביקור אצל הפסיכולוג היה טראומטי למדי הייתה לנו תחושה שהוא אפילו סר וזעף על כך שאנחנו גרים הרחק מהקליניקה שלו.
באמצע הלילה , ולילה גשום במיוחד, הגענו לאבחון. הפסיכולוג היה הכל, חוץ מאמפטי.
היו שתי שאלות שהפסיכולוג חזר ושאל
"מה אתם מצפים מהפונדקאית" – התשובה הייתה חדה וברורה – אמינות. אוי... אם רק היינו יודעים.
"מה יהיה הקשר עם הפונדקאית אחרי הלידה" – אמרנו שנינו גם יחד שזה מאוד תלוי מי תהיה הפונדקאית ומה יהיו גם הרצונות שלה. בדיעבד, תשובה מדויקת להפליא.
אחרי הביקור אצל הפסיכולוג, המתנו... והמתנו... והמתנו כמעט שנה ליום המיוחל שבו הודיעו לנו שנמצאה פונדקאית מתאימה. צעירה ובריאה, לא מעשנת החיה עם בן זוג, בן זוג שתומך מאוד ברעיון.
קראנו את הסקירה שכתב הפסיכולוג ורווח לנו, המועמדת עשתה רושם של בחורה טובה (ואני מודה שבדיעבד יש לי השגות עמוקות על האבחון של הפסיכולוג,
גם הדו"ח הרפואי הבטיח טובות (אין לנו טענות לרופא שבדק אלא לפונדקאית שהסתירה מידע רפואי מכולם (כולם זה: חברת תיווך, גניקולוג, ועדה והורים מיועדים) עובדות הקשורות לבריאות ההיריון שלה.
ימים ספורים לאחר מכן התחיל שלב בו נדלקו נורות אזהרה, האם מה שכתוב בדו"ח הפסיכולוג על הפונדקאית והמציאות קשורים זה לזה? אבל אנחנו היינו כ"כ נואשים שהתעלמנו מהנורות המהבהבות.
למשל: נקבע לפונדקאית תור לוועדה עם בן זוגה – ברגע האחרון בן הזוג הודיע שלא יבוא ו"שמצדו תלך ברגל לת"א" (זה בן הזוג שתומך בהחלטת בת הזוג?). עזבנו הכל והסענו אותה לוועדה.
לא הבנו מה עקץ פתאום את בן הזוג?
ובינתיים ביום ראשון, טלפון מהפונדקאית. "אני לא בטוחה שאני רוצה", ביום שני טלפון "אבל אני אוהבת אתכם ורוצה לגרום לכם לאושר". ביום ג' חוזר חלילה.
הזענו.... והרבה.
סוף סוף חתמנו על הסכם והתחלנו את המחזור הראשון.
בבדיקות לפני ההסכם הרירית הייתה מצוינת. 3 ימים לפני ההחזרה, אומרים לנו שהרירית לא אחידה ...... אושש שש איזה כאב בטן נוראי. עד שלחדר נכנס רופא ה-IVF שלנו. עושה את הבדיקה בעצמו וקובע שאין מה לדאוג הרירית תקינה לחלוטין.
היום הגדול מגיע, אנחנו מבקשים להפשיר 4 יקרות מפז, אין לנו מספיק ל-6 סבבים כפי שקובע החוזה. אבל ככל שמחזירים יותר יש יותר סיכויים להצלחה.
א.... מזל 3 נראים טוב.
החזרנו 4, למורת רוחו של כל הסגל הרפואי. אבל בשיחה שערכנו שלושתנו הסכמנו שכדי להגדיל סיכוי להצלחה שווה להסתכן (ישנה תמיד השאלה מה יותר מסוכן, דילול או הורמונים. בכל זאת בכל סבב הפונדקאית מקבלת הורמונים וזה לא בריא ולא נעים). ונקווה שלא נצטרך דילול.
רופא ה-IVF, מודאג ומוטרד מהכמות שהחזרנו.
ו... יש..... הצלחה. דופק *2 . אושר.
אושר? האושר עוד רחוק ואנחנו נכנסנו למסגרת של סיוט.
התברר שהפונדקאית סיפרה לפסיכולוג שאבחן אותה ולוועדה סיפורי סבתא, כגון: בן הזוג אינו בן 28 אלא בן 40+ אחת מהילדות של בן הזוג, שהפונדקאית סיפרה שהיא ילדה קטנה והיא עוזרת מידי פעם לטפל בה, היא בחורה בוגרת אחרי שרות צבאי. ועוד כהנה וכהנה. הבנו גם מדוע בן הזוג סרב לבוא לוועדה, הוא חשש שיגלו את כל השקרים.
למעשה נוכחנו לדעת שהפונדקאית מספרת סיפורי בדים בהתאם לסיטואציה בה היא נמצאת. העיקר שתראה טוב לצד השני.
להיות שקרן, צריך להיות חכם, חכם מאוד ועם זיכרון ברזל. הפונדקאית שלנו אפילו לא זוכרת מה שיקרה אתמול (כבר הפסקנו לספור את כל סיפורי הבדים.... הם אין סופיים. אבל שורה תחתונה זה מפחיד שאשה שנושאת את ילדך היא שקרנית, כמעט שקרנית פתולוגית).
אופס... הרכב
כמובן שהלב ירד למכנסיים.
הלב לא הספיק לחזור למקום והפונדקאית מתקשרת ומספרת שכבר כמה ימים אינה חשה בטוב (אנחנו לא יודעים עד היום האם זה היה שבוע או יומיים) ... רצנו מהר לחדר מיון. מסתבר שהיא התייבשה ... אבל אינפוזיה... רק לאחר לחץ של הצוות הרפואי.
אחרי כמה שעות המתנה מותחות, עשינו בחדר מיון אולטרה. תודה לאל, עדיין דופק *2
ביקשנו והתחננו, כל דבר שיש לו השפעה על בריאותך והרגשתך, אנא, תודיעי לנו. אנחנו נשאל נתייעץ ונוכל לקבל יחד אתך והרופא המטפל את ההחלטות הטובות ביותר לך ולהריון (ובסדר הזה).
נכנס באוזן אחת, יצא באוזן שניה.
ליווינו את הפונדקאית לבדיקה שגרתית , בדרך היא מספרת, כך, על הדרך, שבהריון שלה לפני הלידה הייתה בעיה של ריבוי מי שפיר והיה צורך בהקדמת הלידה. לעובדה אין ולא היה שום אזכור לפני השיחה האקראית הזו. נכון, לא בהכרח חוזר בכל הריון אבל למה להסתיר?
ערב חג הפונדקאית קונה שני בקבוקי יין – אז האם היא שותה או לא? בן הזוג חוזר שיכור מידי פעם, את זה אנחנו יודעים, וגם זה מדאיג, בנוסף לכך שהוא מעשן כבד (2 קופסאות ליום בתוך הבית = פונדקאית מעשנת פסיבית כבדה).
לפונדקאית התחילו כאבי גב , אז מה עושים? הפונדקאית לוקחת על דעת עצמה תרופה להפגת כאבי שרירים שאסורה באיסור חמור בהריון, ומספרת לנו על כך אחרי פעמיים שלוש (בדרך אגב).
ושוב... הלב במכנסיים.
באחת השיחות עם הפונדקאית היא מספרת שהיא חושבת לקנות נעליים מדגם X כי אמרו לה שהם מאוד נוחות והמידה שלה היא Y וכו' וכו' (ז"א תקנו לי). הסתקרנו והלכנו לבדוק מה עלות הנעליים, מחירי מינ' כמה מאות שקלים, החלטנו שלא נבין את הרמזים. גם כך אנחנו מרגישים שרואים בנו כספומט.
שבוע 17 אנו מקבלים מייל ובו הפונדקאית מבקשת לקבל תשלום עבור 2 ימי מחלה. על מה ולמה שאלנו? האם קשור להריון? מתי?
קיבלנו את הימים בהם נטען שהייתה חולה... והנה מסתבר שבאחד מן הימים לפחות התקשרה ממקום העבודה כדי לתאם הסעתה לבדיקות אצל רופא ה-IVF.
שקרנית כבר אמרנו.... כל שבוע גילינו שקרים חדשים חלקם כואבים לנו יותר וחלקם סתם מביכים ומדאיגים.
שבוע 18, כרגיל, באופן אגבי לגמרי, בשיחת טלפון אנחנו שומעים שהיה לה אתמול חום. 39 מעלות בבוקר עם כאבים בבטן תחתונה. לקחה אקמול
הרופאה מנסה לברר מתי הכאבים מתגברים, בישיבה, שכיבה, קימה. אחרי כמה דקות הרופאה התייאשה מהסיכוי לקבל תשובה ברורה (האם אין תשובה כי אין כאבים? או שהכאבים לא כצעקתה, או.....) . תודה לאל, שוב, הבדיקות והאולטרה תקינים.
שבוע 19 – עשינו דיקור מי שפיר, לא חוויה נעימה, לפונדקאית. הרופא עדין ומתחשב, הדיקור עצמו עובר בשלום (ושוב, אין לי ספק שזו הייתה הבדיקה הפחות נעימה, לשון המעטה, בכול תקופת ההיריון).
