סיפור
אז ככה: אני בן 22, הייתה מישהי שהייתי מאוהב בה במשך הרבה שנים מתקופת הבית ספר, הייתה בינינו כימיה טובה שהיינו ביחד אבל לא היינו ממש בשום סוג של קשר. לפני שנתיים וחצי נתקלתי בה במקרה, התחלנו לדבר והחלטתי שאני חייב לעשות משהו בנושא כי היא לא יצאה לי מהראש אף פעם. אז במשך 4 חודשים התקרבנו אבל עדיין לא אמרתי כלום בנושא, גם כי חששתי וגם כי לא ידעתי בדיוק איך לעלות את זה. אבל בליל שישי אחד שהייתי אצלה החלטתי שאני לא יכול יותר ואני חייב להגיד. אמרתי, היא היית קצת בהלם, למרות שלדעתי זה היה שקוף כל השנים האלה, והיא לא רצתה, היא אמרה שאני מאוד חשוב לה בתור ידיד וכל הדברים האלה שמבאסים ת'תחת. החלטתי לנתק את הקשר, כי לא הייתי מעוניין להיות איתה בקשר כידיד בגלל שידעתי שאם יהיה לה מישהו אני בכל מקרה לא אכל להמשיך איתה את הקשר בגלל מה שהרגשתי אלייה. היא הייתה ממש עצובה, אז חזרתי וככה זה קרה שוב ושוב במשך שנה. כל פעם שהרגשתי שזה לא הולך לשום מקום החלטתי לנתק ואחרי כל פעם כזו התגובה שלה בסופו של דבר החזירה אותי, היא הייתה בוכה או ממש מתעצבנת או ממציעה איזה תירוץ בשביל שנפגש. בסה"כ הרגשתי שאני צריך לנתק את הקשר כי הוא רק פגע בי רק בגלל זה רציתי לנתק את הקשר זה לא שלא היה לי אכפת ממנה גם בתור בנאדם ולא רק כבת זוג. בקיצור תמיד חזרתי, וכל הזמן ניסיתי שהיא תרצה אותי והיא הייתה קרובה אבל לא. אחרי שנה, ששוב החלטתי שזה לא הולך לשום מקום, פתאום היא נישקה אותי והחליטה שכן. לא ידעתי מה בדיוק השתנה, אבל לא חפרתי על זה יותר מידי מן הסתם.. החודש הראשון באמת היה טוב, לרצות מישהי במשך 9 שנים ופתאום לקבל אותה.. מה צריך עוד?.. אבל זה נגמר כמו שזה בא, בחודש השני היא התחילה להתנהג ממש מגעיל, בדיעבד התברר שזה היה בכוונה כי היא שינתה את דעתה ולא ידעה איך להגיד לי, בסופו של דבר אמרתי לה שאני לא יכול להמשיך ככה, זה היה ממש מדכא איך שהיא התנהגה. החלטנו להיפרד. והפעם באמת הייתי מוכן כבר לקום וללכת לדרכי, כי היא באמת התנהגה מגעיל. אבל אז שוב, כמו בפעמים קודמות שרציתי ללכת, היא שינתה את היחס ב180 מעלות וממש ביקשה שנשאר בקשר ושהיא תחפר על איך שהיא התנהגה, למרות שאמרתי לה שזה לא יחזיק כי אני לא אכל להיות איתה אם יהיה לה מישהו אחר. אבל היא התעקשה ושוב אמרתי לעצמי בראש "אולי יש עוד סיכוי, לא חבל אחרי כל מה שעשיתי?" ושוב אותו הדבר, שוב קירקרתי מסביבה ושוב נפגעתי ושוב נתקנו את הקשר ושוב חזרנו לקשר, אבל לא חברי, סוג של ידידותי. וככה זה נמשך במשך עוד כמה חודשים. וכל פעם אמרתי לה שאני לא יכול יותר כי אני לא רוצה להיות בסביבה אם יהיה לה חבר והיא הייתה אומרת לי שאני יותר חשוב לה מחבר וגם אם יקרה והיא תתחיל לצאת עם מישהו אני כמובן הראשון שהיא תגיד לו ולא הבנתי למה היא עושה את זה אבל הייתי מאוהב אז לשכל שלי לא הייתה מילה. בסופו של דבר טסיתי לחו"ל לחודשיים, גם שהייתי בחו"ל היא כל הזמן שלחה הודעות שהיא מתגעגעת ושאני אחזור ואת האמת טסתי כי רציתי להתרחק אבל שראיתי שהיא מתגעגעת כל כך אמרתי "אה, אולי הפעם.." - לא. בזמן הזה היא התחילה לצאת עם מישהו ו.. לא אמרה לי. כשחזרתי קניתי לה כל מיני דברים והיא אמרה שהיא לא תוכל לקחת את זה כי קניתי לה את זה כי אני רוצה להיות איתה והיא לא. שוב התאכזבתי והחלטתי לנתק את הקשר, אחרי כמה ימים התברר לי שהיא עם מישהו, התעצבנתי, התקשרתי אלייה, היא הכחישה בהתחלה, אח"כ אמרה שהיא לא רוצה לספר, התעצבנתי עוד וניתקתי. זה הסיפור ואם קראתם עד לכאן אז הינה הבעייה. אני לא יכול להשתחרר ממנה. במשך עשר שנים יום יום היא אצלי בראש, בשנתיים האחרונות הייתה לי את האשלייה שזה הולך לקרות וזה רק החריף. אני כבר לא אוהב אותה, השכל לפחות ממש לא אוהב אותה, אבל עדיין אני לא יכול שלא לחשוב עלייה. היו לי כמה סטוצ'ים מאז אבל דווקא אחרי שחשבתי שהינה אני מרגיש כבר יותר טוב זה חזר בבום וקשה לי להתמקד בכל דבר, קשה לי להתרכז בלימודים וזה מדכא אותי שכל הזמן זה הדבר שאני חושב עליו. כל הזמן התעצבנתי מאיך היא עשתה לי את זה והלכה עם מישהו אחר בסוף אחרי כל מה שעשיתי בשבילה, אבל עכשיו אני חושב שאני מבין את הבעייה, הבעייה זה האגו שלי. הוא נרמס, נשבר, רוסק ופורק במשך השנתיים האלה שעשיתי הכל בשבילה ונתקלתי באכזבה שוב ושוב. ושהאגו מפורק לפעמים אני יוצא מהבית בתחושה שהרוח יכולה להעיף אותי וזה עוד יותר מקשה עלי להמשיך אלה ולמצוא מישהי אחרת. דווקא כרגע שאני כותב את זה אני מרגיש הרבה יותר טוב, כנראה כי אני פורק את זה, אבל קצת קשה לי בגלל זה להעביר את התחושה הרעה שאני מרגיש ביתר הזמן. אני אשמח לקרוא רעיונות ותגובות שלכם למצב הזה, כי אם אני הגעתי למצב שאני כותב פה אז זה כמו צעד אחד בשבילי לפני אישפוז במחלקה סגורה, תודה.
אז ככה: אני בן 22, הייתה מישהי שהייתי מאוהב בה במשך הרבה שנים מתקופת הבית ספר, הייתה בינינו כימיה טובה שהיינו ביחד אבל לא היינו ממש בשום סוג של קשר. לפני שנתיים וחצי נתקלתי בה במקרה, התחלנו לדבר והחלטתי שאני חייב לעשות משהו בנושא כי היא לא יצאה לי מהראש אף פעם. אז במשך 4 חודשים התקרבנו אבל עדיין לא אמרתי כלום בנושא, גם כי חששתי וגם כי לא ידעתי בדיוק איך לעלות את זה. אבל בליל שישי אחד שהייתי אצלה החלטתי שאני לא יכול יותר ואני חייב להגיד. אמרתי, היא היית קצת בהלם, למרות שלדעתי זה היה שקוף כל השנים האלה, והיא לא רצתה, היא אמרה שאני מאוד חשוב לה בתור ידיד וכל הדברים האלה שמבאסים ת'תחת. החלטתי לנתק את הקשר, כי לא הייתי מעוניין להיות איתה בקשר כידיד בגלל שידעתי שאם יהיה לה מישהו אני בכל מקרה לא אכל להמשיך איתה את הקשר בגלל מה שהרגשתי אלייה. היא הייתה ממש עצובה, אז חזרתי וככה זה קרה שוב ושוב במשך שנה. כל פעם שהרגשתי שזה לא הולך לשום מקום החלטתי לנתק ואחרי כל פעם כזו התגובה שלה בסופו של דבר החזירה אותי, היא הייתה בוכה או ממש מתעצבנת או ממציעה איזה תירוץ בשביל שנפגש. בסה"כ הרגשתי שאני צריך לנתק את הקשר כי הוא רק פגע בי רק בגלל זה רציתי לנתק את הקשר זה לא שלא היה לי אכפת ממנה גם בתור בנאדם ולא רק כבת זוג. בקיצור תמיד חזרתי, וכל הזמן ניסיתי שהיא תרצה אותי והיא הייתה קרובה אבל לא. אחרי שנה, ששוב החלטתי שזה לא הולך לשום מקום, פתאום היא נישקה אותי והחליטה שכן. לא ידעתי מה בדיוק השתנה, אבל לא חפרתי על זה יותר מידי מן הסתם.. החודש הראשון באמת היה טוב, לרצות מישהי במשך 9 שנים ופתאום לקבל אותה.. מה צריך עוד?.. אבל זה נגמר כמו שזה בא, בחודש השני היא התחילה להתנהג ממש מגעיל, בדיעבד התברר שזה היה בכוונה כי היא שינתה את דעתה ולא ידעה איך להגיד לי, בסופו של דבר אמרתי לה שאני לא יכול להמשיך ככה, זה היה ממש מדכא איך שהיא התנהגה. החלטנו להיפרד. והפעם באמת הייתי מוכן כבר לקום וללכת לדרכי, כי היא באמת התנהגה מגעיל. אבל אז שוב, כמו בפעמים קודמות שרציתי ללכת, היא שינתה את היחס ב180 מעלות וממש ביקשה שנשאר בקשר ושהיא תחפר על איך שהיא התנהגה, למרות שאמרתי לה שזה לא יחזיק כי אני לא אכל להיות איתה אם יהיה לה מישהו אחר. אבל היא התעקשה ושוב אמרתי לעצמי בראש "אולי יש עוד סיכוי, לא חבל אחרי כל מה שעשיתי?" ושוב אותו הדבר, שוב קירקרתי מסביבה ושוב נפגעתי ושוב נתקנו את הקשר ושוב חזרנו לקשר, אבל לא חברי, סוג של ידידותי. וככה זה נמשך במשך עוד כמה חודשים. וכל פעם אמרתי לה שאני לא יכול יותר כי אני לא רוצה להיות בסביבה אם יהיה לה חבר והיא הייתה אומרת לי שאני יותר חשוב לה מחבר וגם אם יקרה והיא תתחיל לצאת עם מישהו אני כמובן הראשון שהיא תגיד לו ולא הבנתי למה היא עושה את זה אבל הייתי מאוהב אז לשכל שלי לא הייתה מילה. בסופו של דבר טסיתי לחו"ל לחודשיים, גם שהייתי בחו"ל היא כל הזמן שלחה הודעות שהיא מתגעגעת ושאני אחזור ואת האמת טסתי כי רציתי להתרחק אבל שראיתי שהיא מתגעגעת כל כך אמרתי "אה, אולי הפעם.." - לא. בזמן הזה היא התחילה לצאת עם מישהו ו.. לא אמרה לי. כשחזרתי קניתי לה כל מיני דברים והיא אמרה שהיא לא תוכל לקחת את זה כי קניתי לה את זה כי אני רוצה להיות איתה והיא לא. שוב התאכזבתי והחלטתי לנתק את הקשר, אחרי כמה ימים התברר לי שהיא עם מישהו, התעצבנתי, התקשרתי אלייה, היא הכחישה בהתחלה, אח"כ אמרה שהיא לא רוצה לספר, התעצבנתי עוד וניתקתי. זה הסיפור ואם קראתם עד לכאן אז הינה הבעייה. אני לא יכול להשתחרר ממנה. במשך עשר שנים יום יום היא אצלי בראש, בשנתיים האחרונות הייתה לי את האשלייה שזה הולך לקרות וזה רק החריף. אני כבר לא אוהב אותה, השכל לפחות ממש לא אוהב אותה, אבל עדיין אני לא יכול שלא לחשוב עלייה. היו לי כמה סטוצ'ים מאז אבל דווקא אחרי שחשבתי שהינה אני מרגיש כבר יותר טוב זה חזר בבום וקשה לי להתמקד בכל דבר, קשה לי להתרכז בלימודים וזה מדכא אותי שכל הזמן זה הדבר שאני חושב עליו. כל הזמן התעצבנתי מאיך היא עשתה לי את זה והלכה עם מישהו אחר בסוף אחרי כל מה שעשיתי בשבילה, אבל עכשיו אני חושב שאני מבין את הבעייה, הבעייה זה האגו שלי. הוא נרמס, נשבר, רוסק ופורק במשך השנתיים האלה שעשיתי הכל בשבילה ונתקלתי באכזבה שוב ושוב. ושהאגו מפורק לפעמים אני יוצא מהבית בתחושה שהרוח יכולה להעיף אותי וזה עוד יותר מקשה עלי להמשיך אלה ולמצוא מישהי אחרת. דווקא כרגע שאני כותב את זה אני מרגיש הרבה יותר טוב, כנראה כי אני פורק את זה, אבל קצת קשה לי בגלל זה להעביר את התחושה הרעה שאני מרגיש ביתר הזמן. אני אשמח לקרוא רעיונות ותגובות שלכם למצב הזה, כי אם אני הגעתי למצב שאני כותב פה אז זה כמו צעד אחד בשבילי לפני אישפוז במחלקה סגורה, תודה.
