סיפור שלי
בקצרה כדי לא לחפור
2012 חתונה. אני בת 25,בעלי 29
לא מצליחים להיכנס להריון.
בדיקות, הכל תקין, "לא מוסברים," זה הטייטל החדש.
טיפולים, סיבוב ראשון של שאיבה, כמות יפה של ביציות.
החזרה טריה. כלום..... החזרה של מוקפאים (זוג). בטא 12 אלף!! בטוחה תאומים... אבל בסוף יש לב אחד. והוא הלב של הבן שלי.. היום בן 4 וקצת.
כשהיה בן שנתיים, החלטנו להביא עוד, נשארו מוקפאים.
החזרה, קליטה ראשונה בטא חיובית.
שבוע 12, אין דופק.
גרידה.
אני עם הראש למעלה, קורה לכולם... הכל טוב
שאיבה חדשה..
יוצאים 3 ביציות.. משהו הזוי, רק 2 הופרו, החזרה וכלום
שאיבה 3,כמות יפה של ביציות, ויפה של עוברים.
החזרה טרי, בטא חיובית, דימום אחרי יומיים...
בדיקה שזה לא חוץ רחמי, ואישפוז.. לפחות לא חוץ רחמי.
החזרה כלום החזרה כלום
עוד החזרה, בטא חיובית.
אני בחרדות, כל שבוע אולטרסאונד...
שבוע 13,אין דופק. גרידה.
אני בטראומה, עושה בדיקות קרשיות. הכל תקין.
הולכת לפרופסור קופרמימץ, שכמובן נתן לי קלקסן אמפירי. למה? כובע.. הרופא שלי, פוריות, אמר שזה מיותר. אבל החלטתי שאנסה בכל זאת. רק מה, לא נכנסת להריון.
עוד שאיבה. החזרות, כלום.
עוד שאיבה, החזרה טריה. כלום
החזרה מוקפא, בטא חיובית.
אני משקשקת. מתחילה קלקסן.
כל שבוע אולטרסאונד, שומעת כבר את הבודקות צוחקות עלי, ומעירות לי. אבל לי לא אכפת. כל יום שעובר, אני מתה מפחד להגיע לשבוע 13.. והזמן כמו נצח. מגיע, ואז 14 ובינתיים הכל טוב.
לא רוצה אפילו לדעת. מין עובר, העיקר לא להיות קשורה. כי מי ידע איך יגמר. וככה עוברים הימים, לאאאאאט, בפחד, לא נושמת, אף אחד לא יודע כמעט, בלי תמונות בפייסבוק בלי כלום.
ואז שבוע 18 כבר אין מה לעשות., מגלה שזאת בת, ולי בבית בן. ואני פשוט לא נושמת, מהתרגשות ומפחד.
ופה מתחילה קצת לספר, לאנשים בעבודה, וחברים קרובים, כי כבר רואים, ועדין כל שבוע באולטרסאונד, הילדה, דוגמנית עוד מהבטן חח.
שבוע 34,מבקשת אישור להפסיק קלקסן, כי די מיציתי.
שבוע 40,יולדת בת מקסימה, אומנם האפידורל לא עבד, והחליפו לי אותו באמצע, ודקרו שוב, אבל מה זה לעומת להחזיק אותה בידיים.
אז רק רוצה להגיד, שכבר איבדתי תקווה, ועד היום לא באמת יודעת מה קרה שם, ולמה הפלתי, כי בעצם בכלל אין לי משהו רע בקרשיות.
אבל אולי האמונה שזה יעזור, ואולי סתם מזל, פשוט עזר.
לא בכיתי במהלך ה9 חודשים האלו, ויותר אפילו מאחרי הגרידה האחרונה, אפילו פעם אחת. הבטחתי לעצמי, שאני כרגע במלחמה, ובמלחמה לא עוצרים לבכות.. ביום שהיא נולדה, זה היה הרגע שהתפוצצתי! כמו ילדה קטנה זלגו הדמעות, כל הכעס, הבאבה, החוסר אונים, הכל יצא לי בשניה אחת.
מאחלת לכולן להצליח בסוף. כולי תקווה שכולכן תחזיקו בידיים בת או בן קטן.
בנימה זאת, מוסרת קלקסן 40 מג.. משהו כמו 10 קופסאות, זה 20 זריקות. איזור ירושלים, בית שמש, מודיעין.
ושוב, בהצלחה
בקצרה כדי לא לחפור
2012 חתונה. אני בת 25,בעלי 29
לא מצליחים להיכנס להריון.
בדיקות, הכל תקין, "לא מוסברים," זה הטייטל החדש.
טיפולים, סיבוב ראשון של שאיבה, כמות יפה של ביציות.
החזרה טריה. כלום..... החזרה של מוקפאים (זוג). בטא 12 אלף!! בטוחה תאומים... אבל בסוף יש לב אחד. והוא הלב של הבן שלי.. היום בן 4 וקצת.
כשהיה בן שנתיים, החלטנו להביא עוד, נשארו מוקפאים.
החזרה, קליטה ראשונה בטא חיובית.
שבוע 12, אין דופק.
גרידה.
אני עם הראש למעלה, קורה לכולם... הכל טוב
שאיבה חדשה..
יוצאים 3 ביציות.. משהו הזוי, רק 2 הופרו, החזרה וכלום
שאיבה 3,כמות יפה של ביציות, ויפה של עוברים.
החזרה טרי, בטא חיובית, דימום אחרי יומיים...
בדיקה שזה לא חוץ רחמי, ואישפוז.. לפחות לא חוץ רחמי.
החזרה כלום החזרה כלום
עוד החזרה, בטא חיובית.
אני בחרדות, כל שבוע אולטרסאונד...
שבוע 13,אין דופק. גרידה.
אני בטראומה, עושה בדיקות קרשיות. הכל תקין.
הולכת לפרופסור קופרמימץ, שכמובן נתן לי קלקסן אמפירי. למה? כובע.. הרופא שלי, פוריות, אמר שזה מיותר. אבל החלטתי שאנסה בכל זאת. רק מה, לא נכנסת להריון.
עוד שאיבה. החזרות, כלום.
עוד שאיבה, החזרה טריה. כלום
החזרה מוקפא, בטא חיובית.
אני משקשקת. מתחילה קלקסן.
כל שבוע אולטרסאונד, שומעת כבר את הבודקות צוחקות עלי, ומעירות לי. אבל לי לא אכפת. כל יום שעובר, אני מתה מפחד להגיע לשבוע 13.. והזמן כמו נצח. מגיע, ואז 14 ובינתיים הכל טוב.
לא רוצה אפילו לדעת. מין עובר, העיקר לא להיות קשורה. כי מי ידע איך יגמר. וככה עוברים הימים, לאאאאאט, בפחד, לא נושמת, אף אחד לא יודע כמעט, בלי תמונות בפייסבוק בלי כלום.
ואז שבוע 18 כבר אין מה לעשות., מגלה שזאת בת, ולי בבית בן. ואני פשוט לא נושמת, מהתרגשות ומפחד.
ופה מתחילה קצת לספר, לאנשים בעבודה, וחברים קרובים, כי כבר רואים, ועדין כל שבוע באולטרסאונד, הילדה, דוגמנית עוד מהבטן חח.
שבוע 34,מבקשת אישור להפסיק קלקסן, כי די מיציתי.
שבוע 40,יולדת בת מקסימה, אומנם האפידורל לא עבד, והחליפו לי אותו באמצע, ודקרו שוב, אבל מה זה לעומת להחזיק אותה בידיים.
אז רק רוצה להגיד, שכבר איבדתי תקווה, ועד היום לא באמת יודעת מה קרה שם, ולמה הפלתי, כי בעצם בכלל אין לי משהו רע בקרשיות.
אבל אולי האמונה שזה יעזור, ואולי סתם מזל, פשוט עזר.
לא בכיתי במהלך ה9 חודשים האלו, ויותר אפילו מאחרי הגרידה האחרונה, אפילו פעם אחת. הבטחתי לעצמי, שאני כרגע במלחמה, ובמלחמה לא עוצרים לבכות.. ביום שהיא נולדה, זה היה הרגע שהתפוצצתי! כמו ילדה קטנה זלגו הדמעות, כל הכעס, הבאבה, החוסר אונים, הכל יצא לי בשניה אחת.
מאחלת לכולן להצליח בסוף. כולי תקווה שכולכן תחזיקו בידיים בת או בן קטן.
בנימה זאת, מוסרת קלקסן 40 מג.. משהו כמו 10 קופסאות, זה 20 זריקות. איזור ירושלים, בית שמש, מודיעין.
ושוב, בהצלחה
