סיפור שכזה...
שלום לכל חברי הפורום! אני בחור דתי בן 20.בצבא כרגע.גר בבית עם ההורים.בא מבית של דתיים לאומיים. אפתח בזה שאני מאמין.יש לי אמונה(אומנם היא לא מאד חזקה אבל שרירה וקיימת)באלוקים.אני אכן מאמין בו ושהוא הבורא והאחראי לכל המתרחש בעולמי. מאז שאני זוכר את עצמי, עוד מגיל מאד קטן, אני לא מתחבר לשום דבר שקשור בקיום מצוות.אני פשוט לא אוהב לקיים מצוות.לא רואה בהן חשיבות יתירה,ובטח לא כשהן באות על חשבון דברים מהנים יותר שאני יכול לעשות במקומן.בתור ילד קטן לא אהבתי להתפלל או לשמור שבת אבל הקפדתי על זה כי זה שלימדו אותי לעשות. לא שאלתי יותר מדי שאלות-פשוט קיימתי.בחלוף השנים החלתי אט אט להתרחק מהמצוות ומאורח החיים הדתי.התחלתי להתחמק מתפילות כשהתאפשר לי ולהתעניין בעולם שבחוץ.האמת שגם היו לי את כל הכלים לכך:יש לנו טלוויזות עם לווין בבית ואף פעם לא הוגבלתי ע"י הוריי על צפייה בתוכניות ספציפיות.גם מחשב עם אינטרנט פתוח היה וישנו.לא חיפשתי חומרים מסווגים או כאלה שמיעדים למבוגרים בלבד.הייתי ונשארתי תמים.אבל בהחלט עניינו אותי חדשות בידור כאלה או אחרות. היום אני בן 20.עדיין חובש כיפה וחי "כאילו" חיים דתיים.מובן לי לחלוטין שאני לא הייתי בוחר בחיים האלה לולא נולדתי לתוכם.אני סמוך ובטוח שאין לי שום מוטיבציה להמשיך ולחיות חיים שכאלה.אבל אין לי ברירה.הוריי נוקשים מאד, ואם אבחר "בטעות" לפתוח עימם את הנושא ולדבר איתם על הקושי הגדול שיש לי בלתחזק אורח חיים שכה רחוק ממני, יש לי הרבה מה להפסיד.הם לא ינתקו איתי קשר אבל יראו לי פרצופים זועמים בכל הזדמנות.הם לא יגרשו אותי מהבית אבל יאהבו אותי פחות ויסתכלו עליי כעל כשל בחינוך. קשה לי.באמת שלא קל. הם כ"כ חשובים ולכן לא נקטתי בשום צעד ע"מ לקדם את הנושא ואולי לנסות ולפתור אותו.אני יודע שהאמת שלי חשובה כמעט יותר מהכל.אבל במקרה הזה אני לא רק בוחר בחיים אמיתיים אלא בחיים בודדים ומלאי רגשות אשם.כי נמאס לי לחיות בשקר ולרצות את ההורים והחברה בכך שאני נשאר ילד טוב ללא דעה.אבל כואבת המחשבה שאצטרך לוותר על הרבה בשביל אמת שאולי תברר כבדיחה יום בהיר אחד.אני כ"כ רוצה למצוא את המקום בו אוכל לשלב בין האמת שלי לבין שלהם.אבל לצערי טרם מצאתיו, ואני בספק גדול בכלל שאמצא ביום מן הימים...
שלום לכל חברי הפורום! אני בחור דתי בן 20.בצבא כרגע.גר בבית עם ההורים.בא מבית של דתיים לאומיים. אפתח בזה שאני מאמין.יש לי אמונה(אומנם היא לא מאד חזקה אבל שרירה וקיימת)באלוקים.אני אכן מאמין בו ושהוא הבורא והאחראי לכל המתרחש בעולמי. מאז שאני זוכר את עצמי, עוד מגיל מאד קטן, אני לא מתחבר לשום דבר שקשור בקיום מצוות.אני פשוט לא אוהב לקיים מצוות.לא רואה בהן חשיבות יתירה,ובטח לא כשהן באות על חשבון דברים מהנים יותר שאני יכול לעשות במקומן.בתור ילד קטן לא אהבתי להתפלל או לשמור שבת אבל הקפדתי על זה כי זה שלימדו אותי לעשות. לא שאלתי יותר מדי שאלות-פשוט קיימתי.בחלוף השנים החלתי אט אט להתרחק מהמצוות ומאורח החיים הדתי.התחלתי להתחמק מתפילות כשהתאפשר לי ולהתעניין בעולם שבחוץ.האמת שגם היו לי את כל הכלים לכך:יש לנו טלוויזות עם לווין בבית ואף פעם לא הוגבלתי ע"י הוריי על צפייה בתוכניות ספציפיות.גם מחשב עם אינטרנט פתוח היה וישנו.לא חיפשתי חומרים מסווגים או כאלה שמיעדים למבוגרים בלבד.הייתי ונשארתי תמים.אבל בהחלט עניינו אותי חדשות בידור כאלה או אחרות. היום אני בן 20.עדיין חובש כיפה וחי "כאילו" חיים דתיים.מובן לי לחלוטין שאני לא הייתי בוחר בחיים האלה לולא נולדתי לתוכם.אני סמוך ובטוח שאין לי שום מוטיבציה להמשיך ולחיות חיים שכאלה.אבל אין לי ברירה.הוריי נוקשים מאד, ואם אבחר "בטעות" לפתוח עימם את הנושא ולדבר איתם על הקושי הגדול שיש לי בלתחזק אורח חיים שכה רחוק ממני, יש לי הרבה מה להפסיד.הם לא ינתקו איתי קשר אבל יראו לי פרצופים זועמים בכל הזדמנות.הם לא יגרשו אותי מהבית אבל יאהבו אותי פחות ויסתכלו עליי כעל כשל בחינוך. קשה לי.באמת שלא קל. הם כ"כ חשובים ולכן לא נקטתי בשום צעד ע"מ לקדם את הנושא ואולי לנסות ולפתור אותו.אני יודע שהאמת שלי חשובה כמעט יותר מהכל.אבל במקרה הזה אני לא רק בוחר בחיים אמיתיים אלא בחיים בודדים ומלאי רגשות אשם.כי נמאס לי לחיות בשקר ולרצות את ההורים והחברה בכך שאני נשאר ילד טוב ללא דעה.אבל כואבת המחשבה שאצטרך לוותר על הרבה בשביל אמת שאולי תברר כבדיחה יום בהיר אחד.אני כ"כ רוצה למצוא את המקום בו אוכל לשלב בין האמת שלי לבין שלהם.אבל לצערי טרם מצאתיו, ואני בספק גדול בכלל שאמצא ביום מן הימים...