סיפור קטן גדול.
לציון יום השנה ה-7 להתפרקותה של להקת משינה: פעם הייתה אישה שקראו לה אנה. אנה החליטה שהיא עושה קומזיץ לחברים. היא הייתה בבית והתחילה לארגן את הקומזיץ לקראת יציאה לשטח. אבי נכנס הביתה כי היא ביקשה ממנו לעזור לה. "לאן נוסעים", שאל אבי. "לים". "אז אני יביא את המכונית. למה בים?" "כי אין מקום אחר". "טוב, אז בדרך אל הים נקנה גפרורים. אולי רני יעזור לנו לסחוב ציוד?" "אבל רני בפריז, הוא לקח רכבת לילה לקהיר ומשם טיסה לצרפת". "למה הוא טס בכלל?" "הוא טס לפגוש ד"ר קליני, כי היה לו איזה אופטיקאי מדופלם שהרס לו את הראיה" "איזה איש הרני הזה... ודני? יבוא?" "איך שזה נראה על פני השטח, לא נראה לי". "וויי, תסתכלי בחלון, אי אפשר לעשות קומזיץ, שלג צח יורד בחוץ, איזו אכזבה". "מה פתאום? אבל אין שלג בתקופה הזאת". הטלפון הפריע לשיחתם. אנה ענתה: "היי ענבל, מה קורה? את באה לבקר?" "אני אחכה לך בשדות" אמרה ענבל. " אהה, הבנתי, אז נתראה, ביי". "אני יכול לשנות נושא?" שאל אבי. "כן, מה קרה?" "את זוכרת שישבנו באותו יום בספסל מול האגם?" "כן, נו?" אז זה היה הרגע שהתאהבתי בך". "מה??" כן, אהובתי, אפילו גברת שרה השכנה אמרה לי ללכת על זה. מאז אותו יום כל יום אני בולש אחריך, לאן שלא תלכי אני שם. כולם אומרים לי תיזהר אבל מה אכפת לי? אני אעשה הכול בשביל הנסיכה שלי. ברחובות שלנו כולם מדברים עלייך, כולם אומרים שלא יכול להיות כלום אבל אני לא מוותר. את לא חושבת שיכול להיות לנו עתיד מתוק ביחד?" "רגע, לא היית אמור להיות עם מעיין? למה אתם לא ביחד?" "כי לא בא לה". "תתעורר, חמוד, אתה יודע שאני עם חיים. איך הכל התחיל בכלל?" "הכל התחיל בנאצר, הנחש הזה, ישבנו אצל ג´וני האדום, ירדנה השתכרה – ממש נגעה בשמיים, כתבנו נובל, הוא אמר לי שאולי יהיה משהו בינינו". "לא נורא, אולי בהזדמנות אחרת - הכל עוד אפשרי". "אבל את, את אהבת אותי?" "לא." "טוב, כי את לא כמו כולם" הטלפון צלצל שוב, מן האפרכסת נשמע המשפט הבא: "שלום, אנחנו מהעמותה לחקר התמותה, רצינו לדעת אם אתם עדיין משתמשים בפולארויד? מוסר השכל: לא כדאי לצאת לקומזיץ כששלג צח יורד בחוץ.
לציון יום השנה ה-7 להתפרקותה של להקת משינה: פעם הייתה אישה שקראו לה אנה. אנה החליטה שהיא עושה קומזיץ לחברים. היא הייתה בבית והתחילה לארגן את הקומזיץ לקראת יציאה לשטח. אבי נכנס הביתה כי היא ביקשה ממנו לעזור לה. "לאן נוסעים", שאל אבי. "לים". "אז אני יביא את המכונית. למה בים?" "כי אין מקום אחר". "טוב, אז בדרך אל הים נקנה גפרורים. אולי רני יעזור לנו לסחוב ציוד?" "אבל רני בפריז, הוא לקח רכבת לילה לקהיר ומשם טיסה לצרפת". "למה הוא טס בכלל?" "הוא טס לפגוש ד"ר קליני, כי היה לו איזה אופטיקאי מדופלם שהרס לו את הראיה" "איזה איש הרני הזה... ודני? יבוא?" "איך שזה נראה על פני השטח, לא נראה לי". "וויי, תסתכלי בחלון, אי אפשר לעשות קומזיץ, שלג צח יורד בחוץ, איזו אכזבה". "מה פתאום? אבל אין שלג בתקופה הזאת". הטלפון הפריע לשיחתם. אנה ענתה: "היי ענבל, מה קורה? את באה לבקר?" "אני אחכה לך בשדות" אמרה ענבל. " אהה, הבנתי, אז נתראה, ביי". "אני יכול לשנות נושא?" שאל אבי. "כן, מה קרה?" "את זוכרת שישבנו באותו יום בספסל מול האגם?" "כן, נו?" אז זה היה הרגע שהתאהבתי בך". "מה??" כן, אהובתי, אפילו גברת שרה השכנה אמרה לי ללכת על זה. מאז אותו יום כל יום אני בולש אחריך, לאן שלא תלכי אני שם. כולם אומרים לי תיזהר אבל מה אכפת לי? אני אעשה הכול בשביל הנסיכה שלי. ברחובות שלנו כולם מדברים עלייך, כולם אומרים שלא יכול להיות כלום אבל אני לא מוותר. את לא חושבת שיכול להיות לנו עתיד מתוק ביחד?" "רגע, לא היית אמור להיות עם מעיין? למה אתם לא ביחד?" "כי לא בא לה". "תתעורר, חמוד, אתה יודע שאני עם חיים. איך הכל התחיל בכלל?" "הכל התחיל בנאצר, הנחש הזה, ישבנו אצל ג´וני האדום, ירדנה השתכרה – ממש נגעה בשמיים, כתבנו נובל, הוא אמר לי שאולי יהיה משהו בינינו". "לא נורא, אולי בהזדמנות אחרת - הכל עוד אפשרי". "אבל את, את אהבת אותי?" "לא." "טוב, כי את לא כמו כולם" הטלפון צלצל שוב, מן האפרכסת נשמע המשפט הבא: "שלום, אנחנו מהעמותה לחקר התמותה, רצינו לדעת אם אתם עדיין משתמשים בפולארויד? מוסר השכל: לא כדאי לצאת לקומזיץ כששלג צח יורד בחוץ.
