סיפור על בעית כתיב,
ואיך בסוף היא הסתדרה. זה התחיל בזה שהוא כיליד נובמבר, ´הומלץ´ לעלות לכיתה א´ לאחר אבחון מוכנות. המאבחנת ´עלתה´ על בעיה שלא היינו מודעים לה: הוא לא "בחר" יד דומיננטית, לא אז בגיל האבחון (5 וחצי) ולא אפילו בגיל 8 (האבחון האחרון). זו איזו בעיה שאני אפילו לא יודעת את השם שלה. אבל היה לה חלק רציני בבעיות של אחר כך. באותו אבחון הוא הומלץ להתחיל כיתה א´, למרות הבעיה הזו. ומכתה א´ ועד תחילת השנה, כתה ו´, בעיות כתב יד לא קריא, כתיבה איטית, התעייפות (בכתף), הפסקות שהוא היה מבלה את כולן בכיתה בנסיונות להספיק להעתיק מהלוח, נסיונות שלא הצליחו לעולם. הכנת שיעורים אין סופית, בכל מה שקשור בכתיבה, לימוד ע"פ של דברים שהוא רצה לכתוב במחברת ולא הספיק, ואחר כך, בכיתה, "הקראת שיעורי הבית" מתוך מחברות שלא היה כתוב בהן כלום.
בימי מחלה, הילדים שהיו אמורים להעביר לו את השיעורים שיש להכין סירבו לעשות את זה, כי ידעו שזה יארוך נצח, שעות ממושכות, והם חיכו שאני אחזור הביתה ואכתוב עבורו. וכך היה. סבל מתמשך 6 שנים. בכל השאר שלא היה תלוי-כתב, תלמיד מצטיין. מעל ומעבר. השתתפות בכיתה, אוצר מילים, הבנת הנקרא, חשבון, הכל. וכמובן אבחון של הבעיה, ומתן אפשרות להארכת זמן במבחנים (שהוא סירב לה "רק אם במקרה אכשל ונדע שזה כי לא הספקתי לכתוב"). והיו תרגילי פיזיותרפיה לזמן קצר, "כי יש ילדים שזקוקים לזה יותר", וזה הכל במערכת הטיפולית. הפתרון (שהתגלה במקרה): השנה הם למדו נושא: תכנון זמן. כרגיל, מתוך חוברת עבודה. תוך כדי שהוא מכין שיעורים, שמתי לב שהוא כבר מראש מוסיף שורות לאלו הנתונות בחוברת. כל הנורות האדומות נדלקו לי כשראיתי אותו עושה את זה. אמרתי לו: אתה יודע, באותו אופן שמתכננים זמן, אפשר לתכנן גם מקום. אם תחשוב * מראש * על המילים שאתה רוצה לרשום, ועל המקום שנתון לך, השורות שכבר מסומנות, תוכל לתכנן את המילים שאתה חושב עליהן, כך שיכנסו לשורות הנתונות. ואז קרה משהו מדהים: פתאום ראיתי איך נבנית מחשבה. ממש משהו פיזי. דרך העיניים. רואים מחשבה "נוצרת". "נחשבת". אין לי מילה אחרת, אבל זה משהו שרואים. ומאותו רגע, שראיתי איך נבנית המחשבה על מה שאמרתי לו, על מה שזה עשה לו "בפנים", בהדרגה, המצב רק הלך והשתפר. כתב היד, מהירות הכתיבה, הזמן שמוקדש לזה, היקף התשובות במחברת. ועוד המון דברים תלויי-כתב. ביום ההורים סיפרתי את זה למורה שלו, אמרתי לה שהיתה לי זכות לראות איך בהבזק חד פעמי, נוצרת מחשבה אצל ילד. אמרתי לה שזו אולי זכות ששמורה למורים בלבד. לי זו היתה פעם ראשונה, למרות שיש לי ילדים מבוגרים יותר. השנה, בפעם הראשונה, בתעודת המחצית, היה רשום: "יש שיפור ניכר בכתב ידך. כתב ידך ברור." הערה שכל כך עמלנו קשה על מנת לראות אותה, וכל מילה בה היתה אמת. אולי זו היתה הברקה של רגע, שרק במקרה עזרה לילד הפרטי שלי, אבל שווה לנסות, לדבר על זה, ובתקווה שזה יצליח. כי זו בעיה כואבת ועצובה, לילד, לחברים שלו, להורים.
ואיך בסוף היא הסתדרה. זה התחיל בזה שהוא כיליד נובמבר, ´הומלץ´ לעלות לכיתה א´ לאחר אבחון מוכנות. המאבחנת ´עלתה´ על בעיה שלא היינו מודעים לה: הוא לא "בחר" יד דומיננטית, לא אז בגיל האבחון (5 וחצי) ולא אפילו בגיל 8 (האבחון האחרון). זו איזו בעיה שאני אפילו לא יודעת את השם שלה. אבל היה לה חלק רציני בבעיות של אחר כך. באותו אבחון הוא הומלץ להתחיל כיתה א´, למרות הבעיה הזו. ומכתה א´ ועד תחילת השנה, כתה ו´, בעיות כתב יד לא קריא, כתיבה איטית, התעייפות (בכתף), הפסקות שהוא היה מבלה את כולן בכיתה בנסיונות להספיק להעתיק מהלוח, נסיונות שלא הצליחו לעולם. הכנת שיעורים אין סופית, בכל מה שקשור בכתיבה, לימוד ע"פ של דברים שהוא רצה לכתוב במחברת ולא הספיק, ואחר כך, בכיתה, "הקראת שיעורי הבית" מתוך מחברות שלא היה כתוב בהן כלום.
