סיפור מהלב
אתמול הלכתי למורה לפסנתר, למפגש סיכום שנת לימודיי הפסנתר אצלה. אח של חברה שלי לומד אצל המורה הזאת אז הצטרפתי. כבר הרבה זמן רציתי ללמוד לנגן על פסנתר, בכיתה ז' ניסיתי אבל לא הסתדרתי עם המורה אז לא הצליח. מאז הגיע אלינו פסנתר הבייתה וסבתא כל הזמן אומרת שהאצבעות שלי מתאימות נהדר לפסנתר, גם אמא שלי ואחותה ניגנו 10 שנים על פסנתר כל אחת, ועבורי זה תמיד היה סוג של "חלום" לנגן על פסנתר ברמה טובה... אז נחזור למפגש הסיכום אצל המורה- אחרי שכל התלמידים סיימו לנגן והתחיל החלק של האוכל ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם אני אוכל להתחיל ללמוד אצלה לנגן על פסנתר. "ולאיזו כיתה את עולה?" הייתה השאלה הראשונה ששאלה. "לכיתה י"א" עניתי. "אני חושבת שאת כבר קצת מבוגרת... תיראי, אני לא אגיד לך לא, אבל זה כבר טיפה מאוחר. בכל מיקרה, זה לא הפורום לדבר על זה". אתם פשוט לא מבינים את זה... נשברתי לגמרי. החזקתי את הדמעות בקושי והלכתי משם הבייתה בליווי חברה שלי. צחקתי איתה ודיברנו והיה נחמד, ואז חזרתי הבייתה והכל יצא החוצה... אף פעם לא בכיתי ככה... תראו, אף פעם לא היו לי חלומות... הפסנתר היה הדבר הכי קרוב לפסנתר שהיה לי. ואז היא באה ואומרת לי שמאוחר... אני רק בת 16! זה אולי יראה לכם טיפשי כל העניין הזה, אבל למרות זאת החלטתי שפה זה המקום לשפוך את זה... הייתי חייבת לספר את זה למישהו ולא ידעתי למי... חשבתי שאתם תבינו את זה הכי טוב. ממתי החיים נגמרים בגיל 16? לא ביקשתי קריירה של ספורטאית, רק ביקשתי ללמוד נגן על פסנתר... ובגלל זה הדמעות פרצו. תודה על האוזן הקשבת.
אתמול הלכתי למורה לפסנתר, למפגש סיכום שנת לימודיי הפסנתר אצלה. אח של חברה שלי לומד אצל המורה הזאת אז הצטרפתי. כבר הרבה זמן רציתי ללמוד לנגן על פסנתר, בכיתה ז' ניסיתי אבל לא הסתדרתי עם המורה אז לא הצליח. מאז הגיע אלינו פסנתר הבייתה וסבתא כל הזמן אומרת שהאצבעות שלי מתאימות נהדר לפסנתר, גם אמא שלי ואחותה ניגנו 10 שנים על פסנתר כל אחת, ועבורי זה תמיד היה סוג של "חלום" לנגן על פסנתר ברמה טובה... אז נחזור למפגש הסיכום אצל המורה- אחרי שכל התלמידים סיימו לנגן והתחיל החלק של האוכל ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם אני אוכל להתחיל ללמוד אצלה לנגן על פסנתר. "ולאיזו כיתה את עולה?" הייתה השאלה הראשונה ששאלה. "לכיתה י"א" עניתי. "אני חושבת שאת כבר קצת מבוגרת... תיראי, אני לא אגיד לך לא, אבל זה כבר טיפה מאוחר. בכל מיקרה, זה לא הפורום לדבר על זה". אתם פשוט לא מבינים את זה... נשברתי לגמרי. החזקתי את הדמעות בקושי והלכתי משם הבייתה בליווי חברה שלי. צחקתי איתה ודיברנו והיה נחמד, ואז חזרתי הבייתה והכל יצא החוצה... אף פעם לא בכיתי ככה... תראו, אף פעם לא היו לי חלומות... הפסנתר היה הדבר הכי קרוב לפסנתר שהיה לי. ואז היא באה ואומרת לי שמאוחר... אני רק בת 16! זה אולי יראה לכם טיפשי כל העניין הזה, אבל למרות זאת החלטתי שפה זה המקום לשפוך את זה... הייתי חייבת לספר את זה למישהו ולא ידעתי למי... חשבתי שאתם תבינו את זה הכי טוב. ממתי החיים נגמרים בגיל 16? לא ביקשתי קריירה של ספורטאית, רק ביקשתי ללמוד נגן על פסנתר... ובגלל זה הדמעות פרצו. תודה על האוזן הקשבת.
