סיפור מהחיים
הזדמנות של פעם בחיים בשש בערב הייתי אמור לעלות למשמרת, ולא היה לי מושג איך אחזור. אלא שיש בחיים פעמים בהן השכל הישר נרדם לרגע, והאימפולסים נוטלים את הפיקוד. זו היתה אחת מאותן פעמים. באמצע שרות מילואים בסיני עליתי לטיסה לת"א, שיכור מניחוח הבושם של יפהפיה זרה בתוך ריח הנפט של אבו-רודס אני רואה בטלוויזיה את ראשוני חיילי המילואים המגויסים בימים אלו, והתמונות מחזירות אותי לימים בהם הייתי אני עצמי בסיטואציה דומה. במלחמת יום כיפור כבר הייתי איש מילואים. נכון שהייתי עדיין צעיר, באמצע שנות ה-20 לחיי, אבל היתה לי כבר אשה, היה לנו ילד, ועד היום זכורה לי ההרגשה הזאת של אזרח ששגרת חייו מופרעת ברגע בו נמסר לו צו גיוס חרום, אקט שלידתו נובעת מטירוף של מנהיגים (ואין זה משנה אם אלו המנהיגים שלנו או שלהם). כחצי שנה ארכה אז המלחמה, למרות שהקרבות עצמם הסתיימו אחרי כחודש בלבד. שישה חודשים תמימים היינו מגויסים, וכשסופסוף השתחררנו, באפריל 1974, היה זה לפרק זמן של חודש בלבד, מעין חופשה ארוכה שבסופה גויסנו שוב, הפוגה שנתנה לכולנו תחושה שאנחנו עדיין חיילים סדירים, על כל המשתמע מכך, ממש כמו שהיינו כמה שנים קודם לכן – בלי אשה, בלי ילדים וללא כל אחריות. סדירים, רק עם שיער ארוך. במאי 1974 ירדתי עם יחידת המילואים שלי לארבעה שבועות נוספים של שרות מתיש באזור המיתלה שבסיני. ומאחר שמלחמה לא היתה עוד, הוטלו עלינו משימות חסרות תכלית ברורה, שהיו בבחינת ריאקציה היסטרית של כל שדרת הפיקוד הצה"לי לשאננות המוגזמת שקדמה למלחמה. כך מצאנו את עצמנו מובטלים במשך שני-שלישים מהזמן, מקדישים את רוב זמננו למלחמה חסרת פשרות באויב בעין, קרי הזבובים, להתגוננות מפני החום הכבד, ולמאבק בשעמום שהעיק לא פחות. "סע לטייל בטרמפים", הציע חבר בוקר אחד, תוך כדי ארוחת הבוקר (ביצה קשה מעופשת, עגבניה מעוכה, מספר זיתים מיותמים ולחם יבש בשפע), ישבתי וחשבתי כיצד אעביר את היום שלפני. אותו יום היה עבורי יום פנוי, כי רק בערב הייתי אמור לאייש משמרת, וכך חיפשתי לי דרך שונה להעביר בה את תשע או עשר השעות שלפני. "סע לטייל בטרמפים", הציע לי חבר, "באבו רודס היית כבר?" דני, המ"פ, הסכים לשחרר אותי עד לערב, אבל התרה בי: "בשש בערב אתה כאן, ולא מעניין אותי מה ומי", אמר, "חסר לך שלא תחזור בזמן". הבטחתי ויצאתי לדרך. על הכביש היורד דרומה לאורך מפרץ סואץ לא זרמה תנועה רבה, וכך עבר לו זמן די-רב עד שהגיעה משאית גדולה שנהגה הסכים לקחת אותי עד אבו-רודס, ובערך בשעה 10 או אולי 11, היינו שם. כשהגענו, ירדתי מהמשאית, ולפני שהחלטתי מה הלאה, חיפשתי מקום לקנות בו משהו קר לשתות. באבו-רודס יש שדה נפט גדול שהופעל אז בידי ישראל באמצעות חברה פרטית. העובדים במקום היו ברובם טכנאים ומהנדסים, שירדו לדרום והשאירו את משפחותיהם במרכז הארץ. רוב העובדים שהו במקום שבועיים רצופים, שבסופם זכו לחופשה של מספר ימים בבית, וחוזר חלילה. את הדרך בין אבו-רודס למרכז הארץ עשו העובדים בטיסה באחד מהמטוסים שהפעילה חברת הנפט. "אפשר להצטרף?" שמעתי מישהי שואלת אותי בטרמינל הקטן שבמקום היה לשמחתי מיזוג אוויר, היה גם מזנון קטן, וחמש דקות אחרי שהגעתי למקום ישבתי ושתיתי לי משקה קר, עיינתי בעיתון שקניתי וניסיתי לחשוב על ההמשך. "אפשר להצטרף?" שמעתי מישהי שואלת אותי. "בטח", השבתי אוטומטית והרמתי את עיני לראות מי הפונה. השואלת היתה אשה בת 30 וקצת, צעירה למראה ונאה. בעצם, היא לא היתה סתם נאה, אלא כזאת שמראיה היה מזכה אותה אז בתואר "חתיכה", והיום היה מכניס אותה בקלות לקטיגוריה של "כוסית". "אתה משרת כאן?" שאלה אותי. "לא" השבתי, "היחידה שלי נמצאת במיתלה, יש לי יום פנוי - עד הערב - אז אני סתם מטייל. ואת? מה את עושה כאן? את עובדת פה?" ניסיתי להבין, כי היא לא ממש נראתה כמי שמפעילה משאבות נפט, וגם ניחוח הבושם שעלה ממנה היה הרבה יותר נעים. "בעלי עובד כאן" הסבירה לי, "ומאז המלחמה יש להם הרבה פחות חופשות, אז החברה סידרה לי טיסה, כדי שאבוא לבקר אותו. הייתי כאן יומיים, וכעת אני חוזרת הביתה, לתל-אביב". עוד כעשר דקות ישבנו ושוחחנו, עד שהכריזו ברמקול שהטיסה עומדת לצאת, מה שגרם לבת שיחי לקום, להיפרד ממני לשלום ולצאת לכיוון המטוס. "תעשה חיים..." קראה לעברי ונעלמה בחום הכבד שבחוץ. נשארתי לבד בטרמינל, המשכתי לשבת, "גונב" עוד כמה דקות של קרירות, מנסה לחשוב מה הלאה. "היי, חייל", קרא אלי לפתע האחראי על הטיסות, "מה איתך?" שאל, "אתה טס? אם כן אז תזדרז כי המטוס יוצא עוד חמש דקות", האיץ בי. אני לא יודע מה דחף אותי לומר לו: "כן, אני כבר בא" ולרוץ לעבר המטוס, למרות שמראש כלל לא תכננתי להגיע למרכז הארץ. בשש בערב הייתי אמור לעלות למשמרת, ולא היה לי מושג איך אחזור. אלא שיש בחיים פעמים בהן השכל הישר נרדם לרגע, והאימפולסים נוטלים את הפיקוד. זו היתה אחת מאותן פעמים. תוך דקה עליתי על המטוס - דקוטה ישן ומרופט - והתיישבתי על הספסל. מולי ישבה האשה ממנה נפרדתי כמה דקות קודם לכן בטרמינל, וברגע שהבחינה בי, חייכה חיוך של ברכה וניסתה לומר לי משהו. רעש המנועים לא הותיר לי סיכוי לשמוע אף מילה מדבריה, ולפיכך קמתי ממקומי ועברתי לשבת לידה. "אז מה אתה עושה כאן? אתה לא אמור לחזור ליחידה שלך עוד הערב?" שאלה אותי בתמיהה. "כן", הודיתי, "אני באמת צריך לחזור, אבל ברגע שהציעו לי לטוס לא חשבתי פעמיים", הסברתי לה את פשר הטיסה הספונטנית ההיא. "מה דעתך לבוא אלי? מחר בבוקר תחזור דרומה..." היו לי פחות מחמש שעות לעמוד בהבטחתי למ"פ (פרקול) אני לא ממש זוכר על מה שוחחנו שעה וחצי, אבל בלי שהרגשתי נחתנו בשדה התעופה לוד (אז עדיין לא קראו לו בן-גוריון). המנועים דממו, וברגע שעמדנו לצאת מהמטוס ואני כבר תכננתי להיפרד ממנה לשלום, היא לפתע פנתה אלי: "אז מה אתה עושה עכשיו? הרי אין סיכוי שתחזור לסיני היום, ובטח שאין לך שום דבר מתוכנן לעשות הערב בתל-אביב, נכון? ומשום שאני מתרשמת שאתה טיפוס קצת אימפולסיבי, מה דעתך לבוא אלי? מחר בבוקר תחזור דרומה..." השעה היתה כבר אחרי אחת בצהריים, היו לי פחות מחמש שעות לחזור בזמן ולעמוד בהבטחתי למ"פ, ובאמת שלא היה לי מושג איך אני עושה זאת, אבל באיזשהו מקום הרגשתי מחויבות להבטחה שלי. "אני לא יודע..." אמרתי לה, "זו באמת בעיה, אבל אני חייב לפחות לנסות לחזור". "טוב", אמרה והוציאה מתיקה פיסת נייר, כתבה עליה מספר טלפון והושיטה לי, "אני מבינה. אז זה המספר שלי, אם בכל זאת לא תצליח לחזור". ירדנו מהמטוס. ביציאה מהטרמינל היא עוד העיפה לעברי מבט חטוף, אולי כדי לראות אם לא שיניתי את דעתי, חייכה חיוך קל ונעלמה. עוד מספר שניות עמד בנחירי ריח הבושם שלה, ואז, כשנמוג והתחלף בריח עשן מטוסים, חזרתי לעצמי ובמהירות עברתי לאזור הטיסות היוצאות חזרה לסיני, בתקווה לתפוס טיסה חזרה. עד היום אני לא זוכר איך הצלחתי לעלות על טיסה חזרה לרפידים, אבל אלת המזל היתה לצידי, וכשעתיים מאוחר יותר נחתתי בסיני. כשהגעתי למאהל הפלוגתי, כרבע שעה לפני המועד, נכנסתי לאוהל המ"פ כדי לומר לו שהגעתי. "חזרת", אמר לי, "יפה, אז מה עשית כל היום?" התעניין, ואני סיפרתי. על הכל סיפרתי לו - על הטרמפ לאבו-רודס, על זאת שפגשתי בטרמינל, על הטיסה בחברתה ללוד, ועל ההזמנה. "זה היה כמו בסרטים, משהו שקורה אולי פעם בחיים", אמרתי לו, "אבל הבטחתי לך שאגיע בזמן, ואני משתדל לקיים הבטחות". המ"פ התבונן בי, שתק כמה שניות, ואחר כך נעץ בי את עיניו. "אוף", אמר לי בשקט, "איזה אידיוט אתה, איזה אידיוט...."
הזדמנות של פעם בחיים בשש בערב הייתי אמור לעלות למשמרת, ולא היה לי מושג איך אחזור. אלא שיש בחיים פעמים בהן השכל הישר נרדם לרגע, והאימפולסים נוטלים את הפיקוד. זו היתה אחת מאותן פעמים. באמצע שרות מילואים בסיני עליתי לטיסה לת"א, שיכור מניחוח הבושם של יפהפיה זרה בתוך ריח הנפט של אבו-רודס אני רואה בטלוויזיה את ראשוני חיילי המילואים המגויסים בימים אלו, והתמונות מחזירות אותי לימים בהם הייתי אני עצמי בסיטואציה דומה. במלחמת יום כיפור כבר הייתי איש מילואים. נכון שהייתי עדיין צעיר, באמצע שנות ה-20 לחיי, אבל היתה לי כבר אשה, היה לנו ילד, ועד היום זכורה לי ההרגשה הזאת של אזרח ששגרת חייו מופרעת ברגע בו נמסר לו צו גיוס חרום, אקט שלידתו נובעת מטירוף של מנהיגים (ואין זה משנה אם אלו המנהיגים שלנו או שלהם). כחצי שנה ארכה אז המלחמה, למרות שהקרבות עצמם הסתיימו אחרי כחודש בלבד. שישה חודשים תמימים היינו מגויסים, וכשסופסוף השתחררנו, באפריל 1974, היה זה לפרק זמן של חודש בלבד, מעין חופשה ארוכה שבסופה גויסנו שוב, הפוגה שנתנה לכולנו תחושה שאנחנו עדיין חיילים סדירים, על כל המשתמע מכך, ממש כמו שהיינו כמה שנים קודם לכן – בלי אשה, בלי ילדים וללא כל אחריות. סדירים, רק עם שיער ארוך. במאי 1974 ירדתי עם יחידת המילואים שלי לארבעה שבועות נוספים של שרות מתיש באזור המיתלה שבסיני. ומאחר שמלחמה לא היתה עוד, הוטלו עלינו משימות חסרות תכלית ברורה, שהיו בבחינת ריאקציה היסטרית של כל שדרת הפיקוד הצה"לי לשאננות המוגזמת שקדמה למלחמה. כך מצאנו את עצמנו מובטלים במשך שני-שלישים מהזמן, מקדישים את רוב זמננו למלחמה חסרת פשרות באויב בעין, קרי הזבובים, להתגוננות מפני החום הכבד, ולמאבק בשעמום שהעיק לא פחות. "סע לטייל בטרמפים", הציע חבר בוקר אחד, תוך כדי ארוחת הבוקר (ביצה קשה מעופשת, עגבניה מעוכה, מספר זיתים מיותמים ולחם יבש בשפע), ישבתי וחשבתי כיצד אעביר את היום שלפני. אותו יום היה עבורי יום פנוי, כי רק בערב הייתי אמור לאייש משמרת, וכך חיפשתי לי דרך שונה להעביר בה את תשע או עשר השעות שלפני. "סע לטייל בטרמפים", הציע לי חבר, "באבו רודס היית כבר?" דני, המ"פ, הסכים לשחרר אותי עד לערב, אבל התרה בי: "בשש בערב אתה כאן, ולא מעניין אותי מה ומי", אמר, "חסר לך שלא תחזור בזמן". הבטחתי ויצאתי לדרך. על הכביש היורד דרומה לאורך מפרץ סואץ לא זרמה תנועה רבה, וכך עבר לו זמן די-רב עד שהגיעה משאית גדולה שנהגה הסכים לקחת אותי עד אבו-רודס, ובערך בשעה 10 או אולי 11, היינו שם. כשהגענו, ירדתי מהמשאית, ולפני שהחלטתי מה הלאה, חיפשתי מקום לקנות בו משהו קר לשתות. באבו-רודס יש שדה נפט גדול שהופעל אז בידי ישראל באמצעות חברה פרטית. העובדים במקום היו ברובם טכנאים ומהנדסים, שירדו לדרום והשאירו את משפחותיהם במרכז הארץ. רוב העובדים שהו במקום שבועיים רצופים, שבסופם זכו לחופשה של מספר ימים בבית, וחוזר חלילה. את הדרך בין אבו-רודס למרכז הארץ עשו העובדים בטיסה באחד מהמטוסים שהפעילה חברת הנפט. "אפשר להצטרף?" שמעתי מישהי שואלת אותי בטרמינל הקטן שבמקום היה לשמחתי מיזוג אוויר, היה גם מזנון קטן, וחמש דקות אחרי שהגעתי למקום ישבתי ושתיתי לי משקה קר, עיינתי בעיתון שקניתי וניסיתי לחשוב על ההמשך. "אפשר להצטרף?" שמעתי מישהי שואלת אותי. "בטח", השבתי אוטומטית והרמתי את עיני לראות מי הפונה. השואלת היתה אשה בת 30 וקצת, צעירה למראה ונאה. בעצם, היא לא היתה סתם נאה, אלא כזאת שמראיה היה מזכה אותה אז בתואר "חתיכה", והיום היה מכניס אותה בקלות לקטיגוריה של "כוסית". "אתה משרת כאן?" שאלה אותי. "לא" השבתי, "היחידה שלי נמצאת במיתלה, יש לי יום פנוי - עד הערב - אז אני סתם מטייל. ואת? מה את עושה כאן? את עובדת פה?" ניסיתי להבין, כי היא לא ממש נראתה כמי שמפעילה משאבות נפט, וגם ניחוח הבושם שעלה ממנה היה הרבה יותר נעים. "בעלי עובד כאן" הסבירה לי, "ומאז המלחמה יש להם הרבה פחות חופשות, אז החברה סידרה לי טיסה, כדי שאבוא לבקר אותו. הייתי כאן יומיים, וכעת אני חוזרת הביתה, לתל-אביב". עוד כעשר דקות ישבנו ושוחחנו, עד שהכריזו ברמקול שהטיסה עומדת לצאת, מה שגרם לבת שיחי לקום, להיפרד ממני לשלום ולצאת לכיוון המטוס. "תעשה חיים..." קראה לעברי ונעלמה בחום הכבד שבחוץ. נשארתי לבד בטרמינל, המשכתי לשבת, "גונב" עוד כמה דקות של קרירות, מנסה לחשוב מה הלאה. "היי, חייל", קרא אלי לפתע האחראי על הטיסות, "מה איתך?" שאל, "אתה טס? אם כן אז תזדרז כי המטוס יוצא עוד חמש דקות", האיץ בי. אני לא יודע מה דחף אותי לומר לו: "כן, אני כבר בא" ולרוץ לעבר המטוס, למרות שמראש כלל לא תכננתי להגיע למרכז הארץ. בשש בערב הייתי אמור לעלות למשמרת, ולא היה לי מושג איך אחזור. אלא שיש בחיים פעמים בהן השכל הישר נרדם לרגע, והאימפולסים נוטלים את הפיקוד. זו היתה אחת מאותן פעמים. תוך דקה עליתי על המטוס - דקוטה ישן ומרופט - והתיישבתי על הספסל. מולי ישבה האשה ממנה נפרדתי כמה דקות קודם לכן בטרמינל, וברגע שהבחינה בי, חייכה חיוך של ברכה וניסתה לומר לי משהו. רעש המנועים לא הותיר לי סיכוי לשמוע אף מילה מדבריה, ולפיכך קמתי ממקומי ועברתי לשבת לידה. "אז מה אתה עושה כאן? אתה לא אמור לחזור ליחידה שלך עוד הערב?" שאלה אותי בתמיהה. "כן", הודיתי, "אני באמת צריך לחזור, אבל ברגע שהציעו לי לטוס לא חשבתי פעמיים", הסברתי לה את פשר הטיסה הספונטנית ההיא. "מה דעתך לבוא אלי? מחר בבוקר תחזור דרומה..." היו לי פחות מחמש שעות לעמוד בהבטחתי למ"פ (פרקול) אני לא ממש זוכר על מה שוחחנו שעה וחצי, אבל בלי שהרגשתי נחתנו בשדה התעופה לוד (אז עדיין לא קראו לו בן-גוריון). המנועים דממו, וברגע שעמדנו לצאת מהמטוס ואני כבר תכננתי להיפרד ממנה לשלום, היא לפתע פנתה אלי: "אז מה אתה עושה עכשיו? הרי אין סיכוי שתחזור לסיני היום, ובטח שאין לך שום דבר מתוכנן לעשות הערב בתל-אביב, נכון? ומשום שאני מתרשמת שאתה טיפוס קצת אימפולסיבי, מה דעתך לבוא אלי? מחר בבוקר תחזור דרומה..." השעה היתה כבר אחרי אחת בצהריים, היו לי פחות מחמש שעות לחזור בזמן ולעמוד בהבטחתי למ"פ, ובאמת שלא היה לי מושג איך אני עושה זאת, אבל באיזשהו מקום הרגשתי מחויבות להבטחה שלי. "אני לא יודע..." אמרתי לה, "זו באמת בעיה, אבל אני חייב לפחות לנסות לחזור". "טוב", אמרה והוציאה מתיקה פיסת נייר, כתבה עליה מספר טלפון והושיטה לי, "אני מבינה. אז זה המספר שלי, אם בכל זאת לא תצליח לחזור". ירדנו מהמטוס. ביציאה מהטרמינל היא עוד העיפה לעברי מבט חטוף, אולי כדי לראות אם לא שיניתי את דעתי, חייכה חיוך קל ונעלמה. עוד מספר שניות עמד בנחירי ריח הבושם שלה, ואז, כשנמוג והתחלף בריח עשן מטוסים, חזרתי לעצמי ובמהירות עברתי לאזור הטיסות היוצאות חזרה לסיני, בתקווה לתפוס טיסה חזרה. עד היום אני לא זוכר איך הצלחתי לעלות על טיסה חזרה לרפידים, אבל אלת המזל היתה לצידי, וכשעתיים מאוחר יותר נחתתי בסיני. כשהגעתי למאהל הפלוגתי, כרבע שעה לפני המועד, נכנסתי לאוהל המ"פ כדי לומר לו שהגעתי. "חזרת", אמר לי, "יפה, אז מה עשית כל היום?" התעניין, ואני סיפרתי. על הכל סיפרתי לו - על הטרמפ לאבו-רודס, על זאת שפגשתי בטרמינל, על הטיסה בחברתה ללוד, ועל ההזמנה. "זה היה כמו בסרטים, משהו שקורה אולי פעם בחיים", אמרתי לו, "אבל הבטחתי לך שאגיע בזמן, ואני משתדל לקיים הבטחות". המ"פ התבונן בי, שתק כמה שניות, ואחר כך נעץ בי את עיניו. "אוף", אמר לי בשקט, "איזה אידיוט אתה, איזה אידיוט...."