סיפור לשעת לילה
Love is an act of illness forgiveness.
Forgiveness is me giving up my right to hurt you, for hurting me.
forgiveness is the final act of love.
"היי, איך עובר הערב שלך?" הופעת לי הערב כמו בכל ערב בתקופה האחרונה.
מאז שהפסקת לשאול את זה הערבים שלי לא עוברים. הערבים מרגישים כמו שנים והימים נראים כמו נצח. נצח שכולו געגוע לימים שלנו ביחד.
אני מנסה להתעורר כדי שתיעלם. אני רוצה לשכוח אותך כמו שאתה כבר שכחת אותי. לא בטוח אם אני ישן או הוזה, הרי אני לא באמת מצליח לישון בתקופה האחרונה. מטביע את עצמי בעבודה. עושה יותר ספורט. כל שיר מזכיר אותך. כל ירוק שאני רואה מזכיר את העיניים שלך. אתה מבין כמה אני צריך אותך?.
זה אוכל אותי מבפנים להבין שהייתי בשבילך זיון ללילה אחד. עוד וי לאוסף (לרשימה ארוכה). אני עדין לא מאמין ועדין מחכה להודעה הזאת ממך, שלא תגיע. בסוף אותו לילה מיוחד היה משהו שונה. פעם ראשונה שלא ליווית אותי ממש עד לאוטו. רמז מטרים? אם רק הייתי יודע שזו התחלה של סיום..
למחרת אותו יום בכל צליל הודעה של האייפון, ה"טינג" הזה. התפללתי לראות רק את השם שלך. תהיתי אם אתה חושב עלי כמו שאני חושב עליך. ככל שהגיע הערב נשברתי יותר ויותר כשראתי שאתה לא שולח אף הודעה. טינג. טינג. טינג. החלטתי לכבות את האינטרנט בפלאפון. נזכרתי בלילה שלפני. איך לשם שינוי הרגשתי משהו אחר. לא עוד סטוץ מסריח עם מישהו שכל האקט אני רק מקווה שאין לו איזה מחלה. סוף סוף זה קורה עם בן אדם שאני אוהב. סקס שנבע מאהבה ולא רק מחרמנות. אני בחלום. איזה כיף זה שאני מכיר אותך טוב ויודע בע"פ את שפת הגוף שלך. הכי פתוחים שאפשר. אהבתי שאמרת לי לפתוח את הפה עד הסוף. אני מכור אליך.
לא תופס את זה שאחרי שבועות שרדפת אחרי, כל ההודעות האלה. הדייטים שלנו. העובדה שלא יכולתי להירדם בלי לדבר איתך בלילה. בלי לקחת את הסם שלי.
רגע לפני שהלכתי לישון נכנסתי שוב לוואטסאפ. לא ענית להודעה שלי. בטח בגלל זה התעוררתי ב3 בלילה וכמו בהזיה של הסם שהרגשתי שחסר לי, פתחתי את הוואטסאפ. וי כחול אבל אין תגובה. למחרת אותו היום אותו הסיפור. טינג..טינג..טינג.. ואף אחד מהם לא ממך. מכבה את האינטנרט ונחנק מבפנים. אחרי זמן מה מדליק ומקווה כמו אפס שבזמן שזה היה כבוי שלחת משהו. כמובן שזה לא קרה. טינג נוסף. לא עומד בזה. היום כבר צליל ההודעה שלי באייפון הוא אחר. לא עוד ה"טינג" שדאג להזכיר לי בכל פעם שאתה כבר לא שלי, ושאף פעם לא היית. והדמעות מהלילה הקודם התחילו לעלות. שמתי משקפי שמש ויצאתי לרחוב. משוטט ברחובות ונבלע בין אנשים. למה אני מקווה לראות אותך בין כולם?. משוטט ומבין שכל ההודעות המתוקות, המפגשים, הנשיקות, מה שגרמת לי להרגיש. הכל מבחינתך היה הצגה שהשיא שלה היה הזיון של אותו לילה. יום שלישי לפני שבוע בדיוק. שממנו מספיק יד אחת כדי לספור את כמות הפעמים שדיברנו.
מאוד נהניתי מההצגה. אני מודה, אפילו עכשיו. הייתי נותן הכל בשביל שהיא תמשיך. למרות הכאב שהיא גרמה לי.
אני מתגעגע למגע שלך. לצורה שבה היית מחזיק ומלטף לי את היד. לחיבוק שגרם לי להרגיש שאני שלך. לשפתיים שלך, לחיוך, לשיניים, לשיער הזה, להרגשה של הזיפים כשהינו מתנשקים. הבדיחה הפרטית שלנו. כמה חסר לב אפשר להיות כדי להיעלם ככה.
עוד אי אפשר להגיד שהתגברתי עליך לגמרי. אבל אני באמצע הדרך. מנסה להדחיק. אתמול נשברתי וכתבתי לך הודעה שכל תכליתה היתה להבין מה המצב שלנו כרגע ולשחרר קיטור, כמובן שבלי להראות כמה אני פגוע. ענית כמו בן זונה ועוד בסוף רשמת שאתה חושב שאני יותר מדי מנתח דברים. הפעם אני לא עניתי.
אז איך הערב שלי שאלת?.. כמו בכל ערב מאז, אני מצפה להודעה ממך. זאת שבתוכי אני כבר יודע שלא תגיע. אבל אני מחכה... ובמקביל מנסה להדחיק את כל הזכרונות.
ואני אוותר לך על כל הכאב שגרמת לי אם רק תגיד שאתה רוצה.
רק תראה כבר סימן..
Love is an act of illness forgiveness.
Forgiveness is me giving up my right to hurt you, for hurting me.
forgiveness is the final act of love.
"היי, איך עובר הערב שלך?" הופעת לי הערב כמו בכל ערב בתקופה האחרונה.
מאז שהפסקת לשאול את זה הערבים שלי לא עוברים. הערבים מרגישים כמו שנים והימים נראים כמו נצח. נצח שכולו געגוע לימים שלנו ביחד.
אני מנסה להתעורר כדי שתיעלם. אני רוצה לשכוח אותך כמו שאתה כבר שכחת אותי. לא בטוח אם אני ישן או הוזה, הרי אני לא באמת מצליח לישון בתקופה האחרונה. מטביע את עצמי בעבודה. עושה יותר ספורט. כל שיר מזכיר אותך. כל ירוק שאני רואה מזכיר את העיניים שלך. אתה מבין כמה אני צריך אותך?.
זה אוכל אותי מבפנים להבין שהייתי בשבילך זיון ללילה אחד. עוד וי לאוסף (לרשימה ארוכה). אני עדין לא מאמין ועדין מחכה להודעה הזאת ממך, שלא תגיע. בסוף אותו לילה מיוחד היה משהו שונה. פעם ראשונה שלא ליווית אותי ממש עד לאוטו. רמז מטרים? אם רק הייתי יודע שזו התחלה של סיום..
למחרת אותו יום בכל צליל הודעה של האייפון, ה"טינג" הזה. התפללתי לראות רק את השם שלך. תהיתי אם אתה חושב עלי כמו שאני חושב עליך. ככל שהגיע הערב נשברתי יותר ויותר כשראתי שאתה לא שולח אף הודעה. טינג. טינג. טינג. החלטתי לכבות את האינטרנט בפלאפון. נזכרתי בלילה שלפני. איך לשם שינוי הרגשתי משהו אחר. לא עוד סטוץ מסריח עם מישהו שכל האקט אני רק מקווה שאין לו איזה מחלה. סוף סוף זה קורה עם בן אדם שאני אוהב. סקס שנבע מאהבה ולא רק מחרמנות. אני בחלום. איזה כיף זה שאני מכיר אותך טוב ויודע בע"פ את שפת הגוף שלך. הכי פתוחים שאפשר. אהבתי שאמרת לי לפתוח את הפה עד הסוף. אני מכור אליך.
לא תופס את זה שאחרי שבועות שרדפת אחרי, כל ההודעות האלה. הדייטים שלנו. העובדה שלא יכולתי להירדם בלי לדבר איתך בלילה. בלי לקחת את הסם שלי.
רגע לפני שהלכתי לישון נכנסתי שוב לוואטסאפ. לא ענית להודעה שלי. בטח בגלל זה התעוררתי ב3 בלילה וכמו בהזיה של הסם שהרגשתי שחסר לי, פתחתי את הוואטסאפ. וי כחול אבל אין תגובה. למחרת אותו היום אותו הסיפור. טינג..טינג..טינג.. ואף אחד מהם לא ממך. מכבה את האינטנרט ונחנק מבפנים. אחרי זמן מה מדליק ומקווה כמו אפס שבזמן שזה היה כבוי שלחת משהו. כמובן שזה לא קרה. טינג נוסף. לא עומד בזה. היום כבר צליל ההודעה שלי באייפון הוא אחר. לא עוד ה"טינג" שדאג להזכיר לי בכל פעם שאתה כבר לא שלי, ושאף פעם לא היית. והדמעות מהלילה הקודם התחילו לעלות. שמתי משקפי שמש ויצאתי לרחוב. משוטט ברחובות ונבלע בין אנשים. למה אני מקווה לראות אותך בין כולם?. משוטט ומבין שכל ההודעות המתוקות, המפגשים, הנשיקות, מה שגרמת לי להרגיש. הכל מבחינתך היה הצגה שהשיא שלה היה הזיון של אותו לילה. יום שלישי לפני שבוע בדיוק. שממנו מספיק יד אחת כדי לספור את כמות הפעמים שדיברנו.
מאוד נהניתי מההצגה. אני מודה, אפילו עכשיו. הייתי נותן הכל בשביל שהיא תמשיך. למרות הכאב שהיא גרמה לי.
אני מתגעגע למגע שלך. לצורה שבה היית מחזיק ומלטף לי את היד. לחיבוק שגרם לי להרגיש שאני שלך. לשפתיים שלך, לחיוך, לשיניים, לשיער הזה, להרגשה של הזיפים כשהינו מתנשקים. הבדיחה הפרטית שלנו. כמה חסר לב אפשר להיות כדי להיעלם ככה.
עוד אי אפשר להגיד שהתגברתי עליך לגמרי. אבל אני באמצע הדרך. מנסה להדחיק. אתמול נשברתי וכתבתי לך הודעה שכל תכליתה היתה להבין מה המצב שלנו כרגע ולשחרר קיטור, כמובן שבלי להראות כמה אני פגוע. ענית כמו בן זונה ועוד בסוף רשמת שאתה חושב שאני יותר מדי מנתח דברים. הפעם אני לא עניתי.
אז איך הערב שלי שאלת?.. כמו בכל ערב מאז, אני מצפה להודעה ממך. זאת שבתוכי אני כבר יודע שלא תגיע. אבל אני מחכה... ובמקביל מנסה להדחיק את כל הזכרונות.
ואני אוותר לך על כל הכאב שגרמת לי אם רק תגיד שאתה רוצה.
רק תראה כבר סימן..
