סיפור לשבת
לפני קצת יותר משנה, פורסמה כתבה גדולה בעיתון מעריב של סוף שבוע – כתבה שהתפרסה על כל העמוד השני והשלישי בדפי הכותרת של העיתון. העיתונאי שפרסם את הכתבה, התקשר אלי ערב לפני פרסומה כדי לתחקר אותי על הידוע לי על נשוא הכתבה: יהודה איש קריות. הסתבר לי שבחפירות ארכיאולוגיות במצרים נתגלתה "בשורה" הקרויה על שמו של האיש הזה, גילוי שעורר הדים רבים בעולם הנוצרי מאחר ויהודה איש קריות מוצג בה לא כמי שבגד בישו, ולפיכך הטיל על היהודים לא רק את אשמת ההריגה של כריסטוס אלא גם את קללת הבוגדנות – אלא כאיש סודו של ישו וכמי שהוטלה עליו המשימה להביא את התכנית האלוהית לידי ביצוע. בבשורה הזו, שנתחברה ככל הנראה באמצע המאה השנייה לסה"נ במצרים, מוצג יהודה איש קריות כגיבור האמיתי של סאגת הפסיון של כריסטוס. הסגרתו, לפי הבשורה, הייתה הכרחית כדי לקיים את אותה תכנית אלוהית שלפיה המשיח הסובל מת על הצלב כדי לכפר על חטאי בני האדם. אני זוכר שכטוב ליבי בשיחה המעניינת שהתפתחה ביני לבין כתב העיתון – אריה בנדר (שהתגלה, אגב, כאדם אינטליגנטי ומשכיל), זרקתי לו משהו כמו: "לפני יותר מ 35 שנה, הרבה לפני התגלית המרעישה, והרבה לפני הקשקוש של מל גיבסון, חיבר בחור בשם טים רייס, טקסט למוסיקה שכתב בחור צעיר אחר בשם אנדרו לויד וובר על השבוע האחרון של ישו. היצירה נקראה Jesus Christ Superstar והיא הועלתה על בימות הווסט-אנד בלונדון בשנת 1969. כדי לקדם את המחזמר הרוקיסטי שנכתב ברוח המוסיקאלית של אותן שנים נפלאות, הוציאו השניים את הקלטת המחזמר בחברת Decca . מה שסיפרתי לכתב היה שדמותו של יהודה איש קריות במחזמר, מזכירה מאד את דמותו בבשורה הגנוסטית של יהודה איש קריות, שעליה התבקשתי לחוות את דעתי. במחזמר, משמש יהודה איש קריות כמספר. למעשה העלילה נרקמת סביב הנראטיב שלו. הוא זה שחוזה כבר מימיה הראשונים של חבורת התלמידים שנכרכו סביב איש השוליים הגלילי, כי אסון גדול עתיד להתרחש. הוא מזהיר את ישו מפני התלהבות היתר שלו מעצמו ומפני הערצת ההמון שעלולה להתגלות כחרב פיפיות. הוא מטיף בשער נגד מעשי הכשפים הרברבניים שלו, נגד הדמויות האיזוטריות שהתלכדו סביבו, נגד אהבתו למריה מגדלנה הזונה (הרבה לפני היצירה האמריקאית כל-כך של דן בראון) והוא ניגש את זקני היהודים כדי להסגיר את ישו מכיוון שהוא בטוח שזה לטובתו. הוא עושה את כל מה שעשה כדי להציל את חברו הטוב ביותר מפני מותו הממשמש ובא וכדי להציל את העם היהודי מפני הקטסטרופות שעלולות ליפול עליו אם ההמונים ימשיכו ללכת שבי אחרי קוסם ומלהטט שהייתה לו תורה נהדרת שהתמסמסה בשל חיבתו להמונים. כמובן שעניתי לו גם על שאלות ששואלים היסטוריונים בדבר הטקסט של הברית החדשה, הדמות של יהודה איש קריות במורשת הנוצרית והשפעתה של המורשת הזו על יחסה של הכנסייה אל היהודים. מה רבה הייתה הפתעתי למחרת, עת קניתי במו כספי את העיתון (דבר שאינני נוהג לעשות בדרך כלל) וגיליתי שם, במשבצת יפה בצד העמוד, את דברי המהוללים. לא היה זכר לטעמים ההיסטוריים והספרותיים שלי אלא רק לדברים שסיפרתי על אנדרו לויד וובר ועל טים רייס ועל המחזמר הזה שהשכיל לצייר את דמותו של יהודה איש קריות בצבעים דומים לאלו שבהם הוא צויר באותה בשורה שנתגלתה בחפירות. אוי ואבוי, אמרתי לעצמי. מה יגידו הקולגות שלי כשיקראו באילו דברים אני מתעסק ומה מעניין אותי כהיסטוריון. אמש, אחרי ששמעתי את כל היצירה (בגירסת הויניל כמובן), עם יאן גילאן הצעיר והלא כל כך מפורסם עדיין כישו, עם איבון אלימן כמריה מגדלנה ובמיוחד עם מוריי האד כיהודה איש קריות, נזכרתי באותה אנקדוטה וחשבתי: כמה אומץ היה לחברה הצעירים האלה אז. אני לא יודע עד כמה הם באמת התכוונו למה שכתבו ואני מניח שאפילו התחקיר שהם עשו לא הביא אותם לתובנות האלה, אלא פשוט הרצון להיות נונקונפורמיסטים ברוח אותה תקופה. הם רצו לצייר את ישו כתופעה חברתית על רקע המהפכות החברתיות של 1968. הם בחרו בדרך שבה אחת הדמויות השנואות ביותר בהיסטוריה של הנצרות – יהודה איש קריות – הופך להיות הגיבור האמיתי של הסיפור ויחד עם אהבתה של מריה מגדלנה לישו הם רקמו עלילה שאף היסטוריון לא היה מעז לרקום. אבל אצלי הם חיזקו את התחושה שיצירתיות מוסיקאלית יכולה להוציא ממך הרבה יותר ולקחת אותך לכל מני עולמות שרק העתית יכול להראות עד כמה הם יכולים להיות מקוריים ומרתקים. יקי
לפני קצת יותר משנה, פורסמה כתבה גדולה בעיתון מעריב של סוף שבוע – כתבה שהתפרסה על כל העמוד השני והשלישי בדפי הכותרת של העיתון. העיתונאי שפרסם את הכתבה, התקשר אלי ערב לפני פרסומה כדי לתחקר אותי על הידוע לי על נשוא הכתבה: יהודה איש קריות. הסתבר לי שבחפירות ארכיאולוגיות במצרים נתגלתה "בשורה" הקרויה על שמו של האיש הזה, גילוי שעורר הדים רבים בעולם הנוצרי מאחר ויהודה איש קריות מוצג בה לא כמי שבגד בישו, ולפיכך הטיל על היהודים לא רק את אשמת ההריגה של כריסטוס אלא גם את קללת הבוגדנות – אלא כאיש סודו של ישו וכמי שהוטלה עליו המשימה להביא את התכנית האלוהית לידי ביצוע. בבשורה הזו, שנתחברה ככל הנראה באמצע המאה השנייה לסה"נ במצרים, מוצג יהודה איש קריות כגיבור האמיתי של סאגת הפסיון של כריסטוס. הסגרתו, לפי הבשורה, הייתה הכרחית כדי לקיים את אותה תכנית אלוהית שלפיה המשיח הסובל מת על הצלב כדי לכפר על חטאי בני האדם. אני זוכר שכטוב ליבי בשיחה המעניינת שהתפתחה ביני לבין כתב העיתון – אריה בנדר (שהתגלה, אגב, כאדם אינטליגנטי ומשכיל), זרקתי לו משהו כמו: "לפני יותר מ 35 שנה, הרבה לפני התגלית המרעישה, והרבה לפני הקשקוש של מל גיבסון, חיבר בחור בשם טים רייס, טקסט למוסיקה שכתב בחור צעיר אחר בשם אנדרו לויד וובר על השבוע האחרון של ישו. היצירה נקראה Jesus Christ Superstar והיא הועלתה על בימות הווסט-אנד בלונדון בשנת 1969. כדי לקדם את המחזמר הרוקיסטי שנכתב ברוח המוסיקאלית של אותן שנים נפלאות, הוציאו השניים את הקלטת המחזמר בחברת Decca . מה שסיפרתי לכתב היה שדמותו של יהודה איש קריות במחזמר, מזכירה מאד את דמותו בבשורה הגנוסטית של יהודה איש קריות, שעליה התבקשתי לחוות את דעתי. במחזמר, משמש יהודה איש קריות כמספר. למעשה העלילה נרקמת סביב הנראטיב שלו. הוא זה שחוזה כבר מימיה הראשונים של חבורת התלמידים שנכרכו סביב איש השוליים הגלילי, כי אסון גדול עתיד להתרחש. הוא מזהיר את ישו מפני התלהבות היתר שלו מעצמו ומפני הערצת ההמון שעלולה להתגלות כחרב פיפיות. הוא מטיף בשער נגד מעשי הכשפים הרברבניים שלו, נגד הדמויות האיזוטריות שהתלכדו סביבו, נגד אהבתו למריה מגדלנה הזונה (הרבה לפני היצירה האמריקאית כל-כך של דן בראון) והוא ניגש את זקני היהודים כדי להסגיר את ישו מכיוון שהוא בטוח שזה לטובתו. הוא עושה את כל מה שעשה כדי להציל את חברו הטוב ביותר מפני מותו הממשמש ובא וכדי להציל את העם היהודי מפני הקטסטרופות שעלולות ליפול עליו אם ההמונים ימשיכו ללכת שבי אחרי קוסם ומלהטט שהייתה לו תורה נהדרת שהתמסמסה בשל חיבתו להמונים. כמובן שעניתי לו גם על שאלות ששואלים היסטוריונים בדבר הטקסט של הברית החדשה, הדמות של יהודה איש קריות במורשת הנוצרית והשפעתה של המורשת הזו על יחסה של הכנסייה אל היהודים. מה רבה הייתה הפתעתי למחרת, עת קניתי במו כספי את העיתון (דבר שאינני נוהג לעשות בדרך כלל) וגיליתי שם, במשבצת יפה בצד העמוד, את דברי המהוללים. לא היה זכר לטעמים ההיסטוריים והספרותיים שלי אלא רק לדברים שסיפרתי על אנדרו לויד וובר ועל טים רייס ועל המחזמר הזה שהשכיל לצייר את דמותו של יהודה איש קריות בצבעים דומים לאלו שבהם הוא צויר באותה בשורה שנתגלתה בחפירות. אוי ואבוי, אמרתי לעצמי. מה יגידו הקולגות שלי כשיקראו באילו דברים אני מתעסק ומה מעניין אותי כהיסטוריון. אמש, אחרי ששמעתי את כל היצירה (בגירסת הויניל כמובן), עם יאן גילאן הצעיר והלא כל כך מפורסם עדיין כישו, עם איבון אלימן כמריה מגדלנה ובמיוחד עם מוריי האד כיהודה איש קריות, נזכרתי באותה אנקדוטה וחשבתי: כמה אומץ היה לחברה הצעירים האלה אז. אני לא יודע עד כמה הם באמת התכוונו למה שכתבו ואני מניח שאפילו התחקיר שהם עשו לא הביא אותם לתובנות האלה, אלא פשוט הרצון להיות נונקונפורמיסטים ברוח אותה תקופה. הם רצו לצייר את ישו כתופעה חברתית על רקע המהפכות החברתיות של 1968. הם בחרו בדרך שבה אחת הדמויות השנואות ביותר בהיסטוריה של הנצרות – יהודה איש קריות – הופך להיות הגיבור האמיתי של הסיפור ויחד עם אהבתה של מריה מגדלנה לישו הם רקמו עלילה שאף היסטוריון לא היה מעז לרקום. אבל אצלי הם חיזקו את התחושה שיצירתיות מוסיקאלית יכולה להוציא ממך הרבה יותר ולקחת אותך לכל מני עולמות שרק העתית יכול להראות עד כמה הם יכולים להיות מקוריים ומרתקים. יקי