כיפה וסנדלים
New member
סיפור לשבת.
``תרגולת התהפכות, התהפכנו`` והנסיעה ממשיכה. הם יושבים שם בתוך האכזרית 6 לוחמים, קסדות, שכפ``צים והמחשבות... רוני מנסה להציץ החוצה, דיונות רכות של דרום הארץ. את הכיוון הוא מזהה. ופתאום הכל חוזר, כמו מתנפץ בזיכרון. השעות בשמש, הצעקות, הצעדות של קילומטרים של עשרות אנשים, אשה מסבירה לבנה הקטן שגם ביציאת מצרים הלכו ככה... משפחות. הבכי, שוטרים וחיילים בווסטים הכחולים, תפילות. והשקט. הקסדה נחבטת בדופן הרכב סיבוב חד, כ``כ מוכר. מאות פעמים כבר עשה את הדרך הזאת, ואף פעם לא נראתה לו ככה. הוא עוצם עיניים כמו שהיה עושה כשהיה ילד, מנחש איזה קיבוץ עוברים בכל דקה של נסיעה. ופתאום הציר ריק, רק רעש הרכבים הצבאיים. אף משאית לא מעבירה סחורה, אף אחד כבר לא מחכה בצומת לטרמפ. דממה. עצירה הגענו לנקודת הערכות. מנסה להציץ שוב, מזהה, זה המחסום. אין רכבים שיצפרו לעידוד, אף ילד לא ידחוף את הראש ויספר שגם אחיו חייל. אף אשה לא תגיע מחייכת עם עוגה, חיוך ו``תודה שאתם שומרים עלינו`` הוא מציץ בשעון, לפי התאריך יום שישי היום. איך אפשר לזכור בבלאגן של הימים האחרונים? עד שהחליטו שזהו, נכנסים. עוברים את המחסום פנימה והלב אומר הביתה, הדרך אותה הדרך. פתאום הוא נזכר באיזה שולחן שבת בילדות יושב ליד אבא שמסביר לו שפה ליד כתבו את השיר. ואוטומתית שפתיו מתחילות לזמזם ``י-ה ריבון עלם ועלמיא...``. ואני שרואה את הפנים המשתנות מרגע לרגע ואת המבט בעינייו, שומע אותו מזמזם ``פרוק ית ענך מפום אריותא`` לא נותר לי אלא להצטרף אליו...
``תרגולת התהפכות, התהפכנו`` והנסיעה ממשיכה. הם יושבים שם בתוך האכזרית 6 לוחמים, קסדות, שכפ``צים והמחשבות... רוני מנסה להציץ החוצה, דיונות רכות של דרום הארץ. את הכיוון הוא מזהה. ופתאום הכל חוזר, כמו מתנפץ בזיכרון. השעות בשמש, הצעקות, הצעדות של קילומטרים של עשרות אנשים, אשה מסבירה לבנה הקטן שגם ביציאת מצרים הלכו ככה... משפחות. הבכי, שוטרים וחיילים בווסטים הכחולים, תפילות. והשקט. הקסדה נחבטת בדופן הרכב סיבוב חד, כ``כ מוכר. מאות פעמים כבר עשה את הדרך הזאת, ואף פעם לא נראתה לו ככה. הוא עוצם עיניים כמו שהיה עושה כשהיה ילד, מנחש איזה קיבוץ עוברים בכל דקה של נסיעה. ופתאום הציר ריק, רק רעש הרכבים הצבאיים. אף משאית לא מעבירה סחורה, אף אחד כבר לא מחכה בצומת לטרמפ. דממה. עצירה הגענו לנקודת הערכות. מנסה להציץ שוב, מזהה, זה המחסום. אין רכבים שיצפרו לעידוד, אף ילד לא ידחוף את הראש ויספר שגם אחיו חייל. אף אשה לא תגיע מחייכת עם עוגה, חיוך ו``תודה שאתם שומרים עלינו`` הוא מציץ בשעון, לפי התאריך יום שישי היום. איך אפשר לזכור בבלאגן של הימים האחרונים? עד שהחליטו שזהו, נכנסים. עוברים את המחסום פנימה והלב אומר הביתה, הדרך אותה הדרך. פתאום הוא נזכר באיזה שולחן שבת בילדות יושב ליד אבא שמסביר לו שפה ליד כתבו את השיר. ואוטומתית שפתיו מתחילות לזמזם ``י-ה ריבון עלם ועלמיא...``. ואני שרואה את הפנים המשתנות מרגע לרגע ואת המבט בעינייו, שומע אותו מזמזם ``פרוק ית ענך מפום אריותא`` לא נותר לי אלא להצטרף אליו...
