עוד יוסף פנדריך
Member
סיפור לשבת
סיפור לשבת
ב 1990 היתה האינטיפאדה בעיצומה. אני שירתתי במילואים כתובע בביהמ"ש הצבאי בג'נין. רוב התיקים שבאו לפני התובעים במילואים היו של התפרעויות של תושבים מקומיים שכללו זריקות אבנים, ידוי בקבוקי תבערה ועוד. יום אחד, בעודי במילואים, קיבלתי לטיפולי תיק מוזר. הנאשם היה תושב השטחים שנסע בטרמפ ברכבו של תושב אחר. עבר מולם רכב משטרה והנאשם אמר לנהג משהו מכוער על השוטר. התברר שאותו נהג היה בעצמו איש משטרה שהיה לבוש אזרחית והוא נפגע מהעלבון. הנאשם נעצר עד תום ההליכים והועמד לדין. המשפט היה בלשכת השופט. ישבנו הסניגור ואני בלשכה. מרחק קצר מאתנו עמד הנאשם כשלידו עומדות אמו ואשתו. הנאשם הודה במעשה. השופט שאל אותי מה אני דורש ואני דרשתי מאסר לפי ההנחיות שקיבלתי. כשאשתו שמעה זאת, פרצה בבכי מר. השופט הסתכל עלי שוב ואני נתתי בו מבט שאומר "תשכח כל מה שאמרתי". למרבה המזל השופט קלט את המסר והסתפק בקנס. החל משא ומתן על גובה התשלום ופריסתו. על פניו של הנאשם עלתה הבעה ערמומית של אחד שמתמקח. אשתו נרגעה ואני כל כך שמחתי שהצלחתי לחלץ אותו ממאסר. הנאשם לא נאסר אבל אני לא הייתי שקט. ניגשתי לאחר המשפט לתובע שהגיש את כתב האישום, והיה משפטן רב נסיון, ושאלתי אותו מה בדיוק העבירה שהנאשם ביצע. הסבריו לא סיפקו אותי. עד היום יש לי ספקות אם הנאשם ביצע בכלל עבירה. השוטר שכלפיו כוון הגידוף העיד במשטרה שלא שמע כלום. הנהג שהסיע את הנאשם נפגע מכך שהנאשם התייחס לשוטרים המקומיים כאל בוגדים וסגר אתו חשבון. חילוצו ממאסר היה התרומה החשובה ביותר שתרמתי לזכויות האדם. אני כותב וסופג עלבונות בגלל דעותיי. אולי אני תורם משהו לטוהר המידות ואולי לא. אבל באותו יום ובאותה שעה חילצתי אדם חף מפשע ממאסר ואת הרגע הזה לא אשכח לעולם.
סיפור לשבת
ב 1990 היתה האינטיפאדה בעיצומה. אני שירתתי במילואים כתובע בביהמ"ש הצבאי בג'נין. רוב התיקים שבאו לפני התובעים במילואים היו של התפרעויות של תושבים מקומיים שכללו זריקות אבנים, ידוי בקבוקי תבערה ועוד. יום אחד, בעודי במילואים, קיבלתי לטיפולי תיק מוזר. הנאשם היה תושב השטחים שנסע בטרמפ ברכבו של תושב אחר. עבר מולם רכב משטרה והנאשם אמר לנהג משהו מכוער על השוטר. התברר שאותו נהג היה בעצמו איש משטרה שהיה לבוש אזרחית והוא נפגע מהעלבון. הנאשם נעצר עד תום ההליכים והועמד לדין. המשפט היה בלשכת השופט. ישבנו הסניגור ואני בלשכה. מרחק קצר מאתנו עמד הנאשם כשלידו עומדות אמו ואשתו. הנאשם הודה במעשה. השופט שאל אותי מה אני דורש ואני דרשתי מאסר לפי ההנחיות שקיבלתי. כשאשתו שמעה זאת, פרצה בבכי מר. השופט הסתכל עלי שוב ואני נתתי בו מבט שאומר "תשכח כל מה שאמרתי". למרבה המזל השופט קלט את המסר והסתפק בקנס. החל משא ומתן על גובה התשלום ופריסתו. על פניו של הנאשם עלתה הבעה ערמומית של אחד שמתמקח. אשתו נרגעה ואני כל כך שמחתי שהצלחתי לחלץ אותו ממאסר. הנאשם לא נאסר אבל אני לא הייתי שקט. ניגשתי לאחר המשפט לתובע שהגיש את כתב האישום, והיה משפטן רב נסיון, ושאלתי אותו מה בדיוק העבירה שהנאשם ביצע. הסבריו לא סיפקו אותי. עד היום יש לי ספקות אם הנאשם ביצע בכלל עבירה. השוטר שכלפיו כוון הגידוף העיד במשטרה שלא שמע כלום. הנהג שהסיע את הנאשם נפגע מכך שהנאשם התייחס לשוטרים המקומיים כאל בוגדים וסגר אתו חשבון. חילוצו ממאסר היה התרומה החשובה ביותר שתרמתי לזכויות האדם. אני כותב וסופג עלבונות בגלל דעותיי. אולי אני תורם משהו לטוהר המידות ואולי לא. אבל באותו יום ובאותה שעה חילצתי אדם חף מפשע ממאסר ואת הרגע הזה לא אשכח לעולם.