סיפור לשבת...
אני לא שווה. זהו. זה סוף הדרך. שוב מעדתי, אינני יכולה להכיל יותר את התבוסה, את השקרים והכאב, את הכאב שאני גורמת לבעלי ולילדיי. "גברת, אם סיימת, קומי בבקשה ותפני את מקומך. אנשים רוצים להשתתף! בקשתו של הדילר העירה אותה בפתאומיות ממחשבותיה. היא קמה בהיסוס וגופה כבד עליה. התחושה שכל המבטים נעוצים רק בה, הגבירה את תחושת העלבון והאשמה שחשה. לאחר כ- 5 שעות וכמות לא מבוטלת של כסף שהשאירה על השולחן, היא בסה"כ "גברת", גברת שמפנים אותה כאילו הייתה זבוב טורדני. ***************** פעם, זה היה אחרת. "היה לי מזל" כך היא חושבת בינה לבינה "המזל הזה הלך" עזב אותי מזמן ובמקומו באו ימים אחרים, אפורים. לכאב ההפסדרים הצטרפו המריבות עם הבעל, תחושת האשמה על נטישת ילדיה וכמובן, איך לא, האוברדרפט ההולך ותופח בבנק. היא התניעה את המכונית וביקשה רק לברוח משם. לברוח מהמקום שלקח ממנה הכל. מהמקום שהפך להיות בית שני לה, אם לא בית ראשון... ************* היא זוכרת כיצד זה התחיל. אולי תמיד היה חיידק ההימורים טבוע בה. זה שגורם לעיניים לנצוץ, ללב להגביר את קבצו ולשפתיים לחייך. הצבעים, האורות הרכים, רעש המכונות, השקט המתוח ליד השולחן ורעש שקשוק הקוביות נדמה שהיו טבועים בדמה. בנשמתה. היא זוכרת ימים שרק חיכתה לרגע, התלבשה יפה והתאפרה אל מול המראה ואהבה את הבבואה הנשקפת למולה. לדידה, לא היה משהו שהתקרב בעוצמתו לרגע הבא, לרגע בו תצא מהמכונית אל תוך החדר הענק אפוף העשן והקולות המוכרים כל כך. בלאק ג´ק היה המשחק האהוב עליה, ולפעמים ניסתה את מזלה גם ברולטה. כולם הכירו אתוה שם. היא לא הייתה היחידה שהגיעה לשם מידי יום ביומו ושכחה את עצמה למשך שעות ארוכות. **************** לאחר הלידה של בנה בכורה, נדמה היה שכלום כבר לא מסתדר לה היא זכרה ימים רבים של עצב, בלבול ופחד, ועקב היותה רחוקה ממשפחתה האוהבת ובעלה אשר עבד ימים כלילות לפרנסתם, נשארה בודדה וגלמודה בארץ הניכר אליה עברו, מרבה האירוניה, כדי לסדר לעצמם עתיד וחיים טובים יותר... היא זוכרת ימים ולילות של בכי וחוסר אונים ובעל שככל שהוא מפרגן, הוא עדיין רחוק וכל כולו שקוע בעבודה והיא, בבית האפל. באחד הימים, בעודה בוכה על מר גורלה, ובנה צורח בידיה נשמעה דפיקה מהוססת על דלת ביתה. היא ניגבה את הדמעות וביד מהוססת פתחה את הדלת. דמות אישה כבת גילה התגלתה בפתח. "שלום", אמרה לה האחרת בשפה זרה שעדיין לא התרגלה אליה. "שלום", ענתה בהיסוס ופתחה לרווחה את הדלת. הן ישבו ושוחחו והאישה האחרת לימים הפכה לה למשענת. הן הרבו לצאת ביחד מהבית, לקניות או סתם לשוטט בעיר הסואנת שנדמה היה לה שהיא מתה ביום בו הסתגרה בביתה. היא חזרה לחייך וקצת להנות מהילד, מהמקום... ******************** לאחר כשנתיים עזבה סטפני לעיר אחרת. והיא, עם כרסה בין שיניה חשה שוב אומללה וגלמודה. היא יצאה לה לבד לעיר, לטייל ורגליה כאילו נשאו אותה למקום ההוא... האפל... תמיד הן עברו לידו בדרך מפה לשם... תמיד הוא כאילו משך אותה אליו פנימה בעבותות של קסם, אך אז, לא הרגישה צורך כל כך עז להכנס. היא נכנסה בצעד מהוסס. לעיניה לקח זמן להתרגל לחושך ולעשן, והיא יצאה מיד בבהלה... יצאה ושוב נכנסה... לימים, למידה לאהוב את החושך את צליל המכונות, את שקשוק הקוביות, והציפייה לעוד יום במקום האפל הזה היה בשבילה סיבה טובה לקום בבוקר. כן, בהתחלה היה לה מזל, הרבה מזל. בעלה, אשר שמח על שמצאה לה תעסוקה חדשה, התייחס לתחביב החדש שלה בשיוויון נפש עד ש... *********************** בוקר אחד, בעודה מכינה את ארוחת הבוקר ובעלה נראה כגוף שלצווארו מחובר עיתון, צלצל הטלפון. היא ראתה את פניו לאט מתקדרים ועיניו בורקות מכעס... "את בטוחה??", הוא שאל בפעם המי יודע כמה, כלא מאמין, את האחרת בצידו השני של הקו ומילמל: "זה לא יכול להיות..." בינו לבין עצמו. היא כבר הרגישה איך גל של חום מציף אותה, איך היא מתכווצת למראה עיניו הננעצות בה כחץ רעיל ומשונן... לא. הוא לא הרים עליה יד, הוא גם לא צעק. אך חודשים רבים של שקרים הוטחו בפניה בזה אחר זה... היא לא יכלה למצמץ מול עיניו היורקות ברקים בפניה ושטף דיבורו המוכיח, הכואב... היא הבטיחה להפסיק לא פעם והיא ניסתה, באמת שניסתה בכל דרך אפשרית. היא עקפה את המקום האפל ההוא, היא עברה מדרכה וניסתה לא לחשוב על שקשוק הקוביות והחברים החדשים שמצאה לה, או שלפחות חשבה שהם חברים... ********************** והיום, היום היא מעדה שוב. היא מעדה עד לשכרון חושים, כמעט עד לאובדן הכרה... בלהט הרצון להמשיך ולשחק, היא מישכנה את טבעת נישואיה... נדמה שכבר וויתרה על הכל לטובת ריח הקלפים וקול רשרוש הרולטה המסתובבת... היא ראתה לא ראתה את המכונית הנעצרת מולה וכוח, כאילו עליון, גרם לה ללחוץ בחוזקה על דוושת הבלם ולעצור את רכבה. רגע לפני... המחשבה שאולי היה עדיף לכולם רגע אחרי, הכתה בה והעלתה דמעות בעיניה. עיניה שנתקלו בבואתה במראה, הוסתו בתחושת חלחלה נוראית. צפירת הנהג חסר הסבלנות מאחוריה, גרם לה ללחוץ על דוושת הגז ולהמשיך בדרכה...
אני לא שווה. זהו. זה סוף הדרך. שוב מעדתי, אינני יכולה להכיל יותר את התבוסה, את השקרים והכאב, את הכאב שאני גורמת לבעלי ולילדיי. "גברת, אם סיימת, קומי בבקשה ותפני את מקומך. אנשים רוצים להשתתף! בקשתו של הדילר העירה אותה בפתאומיות ממחשבותיה. היא קמה בהיסוס וגופה כבד עליה. התחושה שכל המבטים נעוצים רק בה, הגבירה את תחושת העלבון והאשמה שחשה. לאחר כ- 5 שעות וכמות לא מבוטלת של כסף שהשאירה על השולחן, היא בסה"כ "גברת", גברת שמפנים אותה כאילו הייתה זבוב טורדני. ***************** פעם, זה היה אחרת. "היה לי מזל" כך היא חושבת בינה לבינה "המזל הזה הלך" עזב אותי מזמן ובמקומו באו ימים אחרים, אפורים. לכאב ההפסדרים הצטרפו המריבות עם הבעל, תחושת האשמה על נטישת ילדיה וכמובן, איך לא, האוברדרפט ההולך ותופח בבנק. היא התניעה את המכונית וביקשה רק לברוח משם. לברוח מהמקום שלקח ממנה הכל. מהמקום שהפך להיות בית שני לה, אם לא בית ראשון... ************* היא זוכרת כיצד זה התחיל. אולי תמיד היה חיידק ההימורים טבוע בה. זה שגורם לעיניים לנצוץ, ללב להגביר את קבצו ולשפתיים לחייך. הצבעים, האורות הרכים, רעש המכונות, השקט המתוח ליד השולחן ורעש שקשוק הקוביות נדמה שהיו טבועים בדמה. בנשמתה. היא זוכרת ימים שרק חיכתה לרגע, התלבשה יפה והתאפרה אל מול המראה ואהבה את הבבואה הנשקפת למולה. לדידה, לא היה משהו שהתקרב בעוצמתו לרגע הבא, לרגע בו תצא מהמכונית אל תוך החדר הענק אפוף העשן והקולות המוכרים כל כך. בלאק ג´ק היה המשחק האהוב עליה, ולפעמים ניסתה את מזלה גם ברולטה. כולם הכירו אתוה שם. היא לא הייתה היחידה שהגיעה לשם מידי יום ביומו ושכחה את עצמה למשך שעות ארוכות. **************** לאחר הלידה של בנה בכורה, נדמה היה שכלום כבר לא מסתדר לה היא זכרה ימים רבים של עצב, בלבול ופחד, ועקב היותה רחוקה ממשפחתה האוהבת ובעלה אשר עבד ימים כלילות לפרנסתם, נשארה בודדה וגלמודה בארץ הניכר אליה עברו, מרבה האירוניה, כדי לסדר לעצמם עתיד וחיים טובים יותר... היא זוכרת ימים ולילות של בכי וחוסר אונים ובעל שככל שהוא מפרגן, הוא עדיין רחוק וכל כולו שקוע בעבודה והיא, בבית האפל. באחד הימים, בעודה בוכה על מר גורלה, ובנה צורח בידיה נשמעה דפיקה מהוססת על דלת ביתה. היא ניגבה את הדמעות וביד מהוססת פתחה את הדלת. דמות אישה כבת גילה התגלתה בפתח. "שלום", אמרה לה האחרת בשפה זרה שעדיין לא התרגלה אליה. "שלום", ענתה בהיסוס ופתחה לרווחה את הדלת. הן ישבו ושוחחו והאישה האחרת לימים הפכה לה למשענת. הן הרבו לצאת ביחד מהבית, לקניות או סתם לשוטט בעיר הסואנת שנדמה היה לה שהיא מתה ביום בו הסתגרה בביתה. היא חזרה לחייך וקצת להנות מהילד, מהמקום... ******************** לאחר כשנתיים עזבה סטפני לעיר אחרת. והיא, עם כרסה בין שיניה חשה שוב אומללה וגלמודה. היא יצאה לה לבד לעיר, לטייל ורגליה כאילו נשאו אותה למקום ההוא... האפל... תמיד הן עברו לידו בדרך מפה לשם... תמיד הוא כאילו משך אותה אליו פנימה בעבותות של קסם, אך אז, לא הרגישה צורך כל כך עז להכנס. היא נכנסה בצעד מהוסס. לעיניה לקח זמן להתרגל לחושך ולעשן, והיא יצאה מיד בבהלה... יצאה ושוב נכנסה... לימים, למידה לאהוב את החושך את צליל המכונות, את שקשוק הקוביות, והציפייה לעוד יום במקום האפל הזה היה בשבילה סיבה טובה לקום בבוקר. כן, בהתחלה היה לה מזל, הרבה מזל. בעלה, אשר שמח על שמצאה לה תעסוקה חדשה, התייחס לתחביב החדש שלה בשיוויון נפש עד ש... *********************** בוקר אחד, בעודה מכינה את ארוחת הבוקר ובעלה נראה כגוף שלצווארו מחובר עיתון, צלצל הטלפון. היא ראתה את פניו לאט מתקדרים ועיניו בורקות מכעס... "את בטוחה??", הוא שאל בפעם המי יודע כמה, כלא מאמין, את האחרת בצידו השני של הקו ומילמל: "זה לא יכול להיות..." בינו לבין עצמו. היא כבר הרגישה איך גל של חום מציף אותה, איך היא מתכווצת למראה עיניו הננעצות בה כחץ רעיל ומשונן... לא. הוא לא הרים עליה יד, הוא גם לא צעק. אך חודשים רבים של שקרים הוטחו בפניה בזה אחר זה... היא לא יכלה למצמץ מול עיניו היורקות ברקים בפניה ושטף דיבורו המוכיח, הכואב... היא הבטיחה להפסיק לא פעם והיא ניסתה, באמת שניסתה בכל דרך אפשרית. היא עקפה את המקום האפל ההוא, היא עברה מדרכה וניסתה לא לחשוב על שקשוק הקוביות והחברים החדשים שמצאה לה, או שלפחות חשבה שהם חברים... ********************** והיום, היום היא מעדה שוב. היא מעדה עד לשכרון חושים, כמעט עד לאובדן הכרה... בלהט הרצון להמשיך ולשחק, היא מישכנה את טבעת נישואיה... נדמה שכבר וויתרה על הכל לטובת ריח הקלפים וקול רשרוש הרולטה המסתובבת... היא ראתה לא ראתה את המכונית הנעצרת מולה וכוח, כאילו עליון, גרם לה ללחוץ בחוזקה על דוושת הבלם ולעצור את רכבה. רגע לפני... המחשבה שאולי היה עדיף לכולם רגע אחרי, הכתה בה והעלתה דמעות בעיניה. עיניה שנתקלו בבואתה במראה, הוסתו בתחושת חלחלה נוראית. צפירת הנהג חסר הסבלנות מאחוריה, גרם לה ללחוץ על דוושת הגז ולהמשיך בדרכה...
