פאזל
אודי דפק לעצמו על הראש למחרת היום. הרבה. איך הכול הסתבך לו? הוא בסך הכול רצה פיוס. הוא רצה שהכול ילך חלק. איך בסוף הוא יצא הרע שמערב מישהי לא קשורה בשבוע שלהם? לעזאזל.
הוא נאנח והסתכל על הבית הריק שלו. כרגיל, אף אחד לא שם, כולם משחקים כדורגל בחוץ. אבל הפעם אין לו גם את אגם לדבר איתה. הוא נאנח ולקח חתיכת פאזל מקערה. הפאזל עצמו, שהיה מורכב מהרבה חלקים, היה מורכב די יפה. היה ליד הפאזל מטר, שהוא השתמש בו כדי למדוד את האורך של המסגרת, כדי שהוא יוכל לדעת כיצד בדיוק לסדר אותה. זאת הייתה השיטה שלו. אודי הסתכל על החתיכה, זיהה אותה כגג והרכיב אותה ליד החתיכות האחרות. לפתע נשמעה דפיקה בדלת. אודי נאנח. זה תמיד היה קשה לעזוב את הפאזל, זה קטע את חוט המחשבה שלו. מה גם שלא היו לו עצבים ללכת ולתת סוכר לג'סי או להסביר לתבורי שאי אפשר להגדיל את מסגרת האשראי שלו. הוא קם ופתח את הדלת.
"מה ל..." הוא אמר כשראה מי בדלת. שי-לי נכנסה מהר, עם משקפי שמש עליה וכובע. היא הורידה את הכובע והסתכלה על הבית בזלזול. "מה את עושה פה?!"
"איכס." שי-לי אמרה. היא הורידה את משקפי השמש שלה. "רק שלא יראו שאני פה..."
"למה באת?" אודי שאל.
"קיבלתי הודעה בוואסטסוש מגם-גם." שי-לי אמרה.
"אה?"
"אגם שלחה לי וואטסאפ." הסבירה שי-לי. "רוצה לראות?"
אודי הסתכל בטלפון של שי-לי. "'אני לא רוצה להיות חברה שלך יותר'." אודי הסתכל עליה. "טוב, אנחנו באותה סירה."
"אל תכניס אותי לשום סירה איתך." שי-לי אמרה. "תקשיב לי טוב, אני לא מוותרת על הבסטוש שלי בגללך."
"נחמד לשמוע את זה ממי שזאת אשמתה." אודי אמר. "מה את עוקבת אחרי?!"
"אין לי מושג. בכל אופן, מה רצית לעשות איתה היום?"
"רציתי," אודי הדגיש את המילה. "ללכת איתה למוזיאון המדע. אבל בגללך..."
"ניצלת מפדיחה ענקית." שי-לי השלימה. "יאללה, שנלך להתחנן?"
"אני בא, אני בא..." אודי אמר ונאנח. הוא הסתכל על הפאזל. שי-לי הסתכלה גם.
"הרכבת לבד?"
"ועמדתי להמשיך עד שבאת!"
שי-לי הסתכלה עליו ברחמים. "תודה לי אחר כך."
הם הלכו (בנפרד, כששי-לי מקפידה להתחבא) אל מעבר לגדר. אודי הסתכל על הבית הנהדר של אגם.
"את דופקת." הוא אמר. "לא בא לי שסוזי או נמרוד יראו אותי פה."
"אתה כזה פחדן."
"נחמד שאת אומרת את זה, גברת כובע גדול!"
שי-לי גלגלה עיניים וצלצלה בדלת. היא חיכתה קצת. הדלת נפתחה בידי אגם.
"ביי."
"אגם." אודי קפץ מהמחבוא שלו ליד שי-לי. "באנו להתנצל."
"עזוב אותי."
"גם-גם, בבקשה?" שי-לי אמרה. "אני מצטערת. לא התכוונתי."
"מה את עוקבת אחרינו כמו איזה ווירדו?!" אגם הטיחה בה.
"לא יודעת, אני מטומטמת. בסדר?"
"זה נכון." אודי הוסיף.
"סתום."
"ואתה רצית לצרף אותה?" אגם שאלה. "איך אתם תצליחו להסתדר בכלל במשך יומיים?!"
"בשבילך נסתדר!" שניהם אמרו.
"כן, בטח." אגם אמרה. "אתם כל כך שונים, אתם כמו... כמו..."
"שתי חתיכות לא תואמות בפאזל." אודי אמר.
"כן... בערך..." אגם אמרה.
"זה לא נכון." שי-לי אמרה.
"מה? שאנחנו שונים?"
"לא. שאת החתיכות אי אפשר לחבר."
"חתיכות שונות בפאזל אי אפשר לחבר." אגם אמרה.
"אפשר אם שתיהן מתחברות לאותה חתיכה."
שי-לי הסתכלה על אגם בעצב. אגם נאנחה.
"טוב... בסדר... לאן הולכים היום שלושתנו?"
"למוזיאון ה..." אודי התחיל אבל שי-לי דרכה לו על הרגל.
"לקניון!"
"יש!" אגם אמרה והמבט שלה הפך לשמח. "בסדר, רק תנו לי רגע..."
אגם רצה מהר לתוך הבית. אודי הסתכל על שי-לי בכעס.
"זה," הוא אמר. "לא התכנית."
"זה," היא אמרה. "כובש אותה. הבנת?"
"אה, ואת רוצה שאני אכבוש אותה?"
"בחלומות. אני רוצה ללכת למקום שאני והיא נוכל ליהנות."
אודי נראה כועס. "חכי חכי, שי-לי. את תשלמי על זה."
"אתה יודע מה המזל?" שי-לי אמרה. "שעד שהשבוע הזה נגמר, אני רכוש צה"ל, ולא תוכל לגעת בי!"
אודי חייך לעצמו. "מה את אומרת?"
"כן, אתה תהיה רחוק ממני!" שי-לי אמרה. "אני גאון או לא?"
"לגמרי, לגמרי..." הסכים אודי.
"הנה אני!" אגם אמרה, הפעם לבושה יפה. "בואו נלך עכשיו!"
אודי הלך עם שי-לי ואגם לאוטו. הוא חייך לעצמו, ורשם לעצמו בראש לזכור להגיד לויקי שאם במקרה יוצא לה להיות עם שי-לי בטירונות, לעשות לה את המוות בשבילו.
