סיפור לפורים

[בנצי הקטן]

סיפור לפורים

סיפור מהחיים, מאת: אברהם אלימלך יושב לו ר' גימפל יחד עם בני ביתו ומטיב את לבו בסעודת היום, הלא היא אחת ממצוות הפורים, ביני לביני לוגם הוא מכל אותם בקבוקים שעומדים במרכז השולחן, נוטל הוא אחד מהם לידו, מביט בו היטב מכל צדדיו ומפטיר; איי... חלש מדי... נוטל את חבירו, מיד עולה ברק בעיניו ומוזג ממנו מלא הכוס, כך מקיים הוא בהידור רב את מצוות החכמים, שאמרו; "חייב איניש לבסומי בפוריא", חייב!!! ללא פשרות... דלת הבית אינה נסגרת על צירה ולו לרגע אחד, שכבר אמרו כי גדול יום הפורים מליל פסח, שבפסח נפתחת הדלת בעת אמירת "שפוך חמתך" ונסגרת מיד עם סיום האמירה, ואילו בפורים אין הדלת ננעלת כלל, אורחים קרואים ושאינם קרואים – אם כי ביום הפורים אין בנמצא שכאלה – פוקדים את הפתח מדי רגע, כשבפיהם משאלה אחת; "דמי פורים" בבקשה, "כל הפושט יד נותנים לו"... רבי גימפל – שהיינות ושאר המשקאות כבר החלו לפעול עליו את פעולתם – פוצח בשירת "שושנת יעקב" במנגינה מיוחדת כפי מסורת משפחתו מזה דורות, מנגינה זו אינה כשאר המנגינות הנפוצות, בהן אתה פותח בשיר, וכעבור רגעים מספר ניצב כבר אחריו – וחוזר חלילה, ארוך הוא הניגון ומפותל, כל שורה חוזרת על עצמה פעמים אין ספור, ולעתים מילה אחת תחזור כמה וכמה פעמים – בכל פעם עם איזה חידוש מרענן ותוספת טעם, מנגינה זו היא אחת מאלו שלא נס ליחן, ובכל שנה משרה היא תחושה מחודשת כאילו היום נתחברה... - איי איי איי איי ארור המן, ארור המן אשר בקש לאבדי, המן! המן! המן המן המן!... - איי איי איי איי ...ברוך מרדכי מרדכי מרדכי מרדכי ברוך מרדכי היהודי... - איי איי איי איי ארורה זרש... - איי איי איי איי ארורים כל הרשעים, ארורים כל הרשעים... בא אליו אחד מילדיו ואומר; אבא רוצים אותך בדלת, קבוצת בחורים עמדו בפתח והמתינו לבעל הבית, לא אחד כר' גימפל יפסיק באמצע שירתו האדירה, וכך ניגש אל הדלת כשהשירה בוקעת מפיו בשאגות אדירות: - רשעים! רשעים! רשעים רשעים רשעים! בחורי החמד שעמדו בדלת, נסו בבהלה מכל מדרגות הבנין, מיהרו לעזוב את השטח כל עוד נפשם בם, והתרחקו מהמקום כמטחווי קשת, לאחר שהגיעו למקום מבטחים הביטו זה בזה – כשעוד הפחד ניכר בעיניהם – כשואלים; וכי מה עשינו לו לאותו יהודי שכך התנפל עלינו?!!! באותה שנה – מגודל הפחד והמורא – כבר לא הלכו יותר לסבב על הפתחים. לשנה הבאה – כאשר פג פחדם מעט – הלכו למקום רחוק, ובעצם הבטיחו לעצמם שלא יעברו באותו רחוב לעולם...

 

[בנצי הקטן]

עוד סיפור (חלק א)

מאת: הרב חיים סבתו חורף תשי"ט קר וסוער היה. אינני יודע אם באמת היה אותו חורף כל כך קר, ואולי רק לי. ילד קטן הייתי, תלמיד כיתה ב' בתלמוד תורה בית וגן. כמה חודשים לפני כן עלינו ממצרים לשיכון עולים בבית מזמיל, ליד המעברה של האזבסטונים. לא היינו מורגלים לקור הירושלמי. יום-יום הייתי משכים להמתין לתחנה שליד הקיוסק של קדוש לאוטובוס מספר שמונה-עשרה ובחיקי שקית בד ובה גמרא, ספר חשבון וכמה חצאי מחברות. והאוטובוס, או הגיע או לא הגיע. אם הגיע היה עמוס ודחוק, או עצר או לא עצר. פועלים קשי יום עמדו בתוך שלוליות בתחנה המוצפת, מתחננים נואשות בתנועות ידיים ובצעקות שיעצור כדי שלא יאחרו לעבודה. והנהג מניף את ידיו כמי שמשתתף בצערם וצועק: מלא, מלא. אם רק פתח דלת להוריד נוסע, מיד נדחקו כמה בני מזל וכמה בעלי אגרופים בין הדלת והנהג, אוחזים בכל מה שיכולים כדי לא ליפול. כך היתה הנסיעה בכל בוקר. ואני, הכל חדש לי, מתבונן בכל, כמו נהנה לבלוע כל תמונה. לפעמים מתעלם ממה שסביבי ומסתכל בנחליאלי אחד שעומד על ענף רטוב של אילן. לאחר נסיעה מייגעת ירדתי בתחנה שליד העץ הזקן שבכיכר הרצל, צועד כל בוקר במעלה רחוב הפסגה, דרך מפעל השיש עד לבית הספר. ההר חשוף היה לגמרי, רוחות עזות נשבו מכיוון עין כרם, וגשם הצליף בי בכוח כל הזמן. כך יום-יום בחורף ההוא. לפעמים היה רואה אותי הרב לויכטר, המנהל של התלמוד תורה, עוטף באהבה את צווארי במגבת מטבח שניגבו בה את הידיים בהפסקת עשר, ואומר, אם לא מעיל, יהיה לך לפחות צעיף בגשם הזה. אמא סרגה אז במרץ צעיפים לכולנו. עוד לא הגיע תורי. הרב לויכטר אהוב היה עלינו מכל המורים. גבוה היה, זקנו עשוי בקפידה וקולו סמכותי, אבל עיניו היו טובות ולבו מלא אהבה לילדים. מפעם לפעם, ביום נאה של חורף, היה סוגר את הספרים ואומר לנו: היום נלמד בעמק. ולוקח את כולנו לטייל בעמק שמתחת לשכונת בית וגן. לימים בנו שם את בית החולים שערי צדק. אותם ימים מלא פרגים ורקפות היה. לא פעם הושיב אותנו במעגל על העשב, מלמד אותנו לשאוף אוויר מלוא הריאות, ומספר סיפור. התבוננתי בו והיה נדמה לי כמין חוט של עצב שנסוך בעיניו השוחקות. רק אחר חמש שנים הבנתי מה שהרגשתי. בכיתה ד' אסף אותנו ואמר: היום לא לומדים מהספרים. הדליק את הרדיו והקשיב. ברדיו שידרו אותם ימים את משפט אייכמן. בסופו של אותו יום אמר, כאילו בדרך אגב, ילד הייתי אז, עברתי את הגיהנום וחזרתי לעיירה. הילד היחיד שחזר. אמר ולא הוסיף. ראש חודש אדר של שנת תשי"ט, ואני בכיתה ב', מגיע כדרכי לבית הספר, ומופתע מאווירה חגיגית שהיתה בכיתה. על הקיר נתלתה כרזה גדולה, ארבעה דגים גדולים בארבע זוויותיה, בקבוק יין עקום, ובכתב סת"ם מקושט כתוב: משנכנס אדר מרבין בשמחה, וכל הילדים שמחים ושרים. הרב לויכטר הודיע שלקראת פורים כל התלמידים יבואו מחופשים. לא הבנתי מה פירוש להתחפש. הסתכלתי סביבי וראיתי שכולם נרגשים ומחייכים ולא הבנתי למה. אותם ימים לא נהגתי לשאול על כל מלה שלא הבנתי. בעל דמיון הייתי, ומה שלא הבנתי השלמתי מדמיוני, מנסה להשוות למלה אחרת שהכרתי בעברית או בערבית או למה שלבי אמר לי. אחר כמה ימים כבר הבנתי מעצמי. השכונה התמלאה קולות נפץ של קפצונים, והכל דיברו על פורים ועל תחפושות. קדוש תלה מחוץ לקיוסק חבל ועליו כובעים צבעוניים ואקדחים. ולמה מתחפשים? בבית מזמיל היו כל הילדים או קאובוי או אינדיאני, וכל הבנות - או אסתר המלכה או מלכת הלילה. למה אסתר הבנתי. ידעתי כמובן את סיפור המגילה. אבל למה להתחפש בפורים לקאובוי או לאינדיאני, ומה זה בכלל קאובוי? אולי הוא מהאחשדרפנים שבמגילה. בדמיוני גילגלתי את המלה העברית קאובוי וניסיתי לחשוב מאין באה. כמובן לא העזתי לשאול. מי לא יודע מה זה קאובוי. ואיך נראה קאובוי? רחובות בית מזמיל הוכיחו. כובע שחור רחב שוליים, סרטים צבעוניים בצדי המכנסיים, חגורת עור רחבה וכמובן... העיקר, קאובוי הוא אקדח. בצד המכנסיים נרתיק ובו האקדח. קאובוי, שלוף. כך נשמע מכל עבר. מה זה "שלוף" ומה זה שייך לפורים? ניסיתי להבין כדרכי מעצמי. חשבתי לעצמי איך יודעים הילדים בבית מזמיל את כל זה. המשך בתגובה הבאה...

 

[בנצי הקטן]

סוף הסיפור...

המשך... אותם ימים אבא חזר מן העבודה בערב בשעה מאוחרת, לאחר כמה שעות נוספות שהשיג, ומיד רץ לתפילה. בבוקר אף פעם לא ראיתי אותו. חיכיתי לערב שבת. לפני כניסת שבת ארבתי לאבא ותפסתי אותו ברגע פנוי. אבא, אמרתי, המנהל לויכטר אמר שכולם צריכים לבוא בעוד שבועיים מחופשים. הביט בי אבא ואמר, בוודאי, אם המנהל אמר, צריכים להתחפש, ופנה ללכת לבית הכנסת לקבלת שבת. ידעתי, במצרים עושים כל מה שאומר המורה, כמו שחייל מקיים פקודה. מיהרתי אחריו: אבא, אני אהיה קאובוי. כן, כן, עונה לי אבא בפנים רציניות, אתה תהיה קובוי. אתה תהיה קובוי. הוא ביטא את המלה לא כמו הילדים בבית מזמיל. נמלאתי שמחה, ופשטה בי התרגשות, אותה התרגשות שראיתי אצל כל הילדים בכיתה בראש חודש אדר. אני אהיה קאובוי. בעל דמיונות הייתי, וראיתי את עצמי עם אותו כובע שחור רחב שוליים, מכנסי עור וכמובן אקדח. ימי השבוע חלפו ואני מחכה שאבא יאמר לי משהו. מתי הולכים לקיוסק של קדוש לקנות אקדח. ממתין הייתי בכל יום כשחזר מן העבודה וחושב אולי עכשיו יאמר משהו ולא אמר. לשאול לא העזתי, ושתקתי. עוד יש שבוע. כך עבר יום אחר יום. כמה ימים לפני פורים ובית מזמיל כבר מלאה באינדיאנים עם כובעי נוצות צבעוניות ומלכות אסתר. לא יכולתי להתאפק עוד ושאלתי, אבא, אני צריך להיות קאובוי. בוודאי, עונה אבא, אתה תהיה קובוי. שתקתי ושמחתי. ערב המסיבה לא יכולתי עוד להמתין ובנימה של דאגה אמרתי לאבא, אבא, מתי נלך לקדוש. מחר צריך להתחפש. אל תדאג, הבטחתי לך שאתה תהיה קובוי. האמנתי ושמחתי. למחרת בבוקר אומר אבא, היום אני מלווה אותך לתחנה. הלכנו יחד לקיוסק של קדוש. ואבא ביקש כובע של קאובוי בשבילי. רעדתי מהתרגשות. קדוש הראה לו שני סוגים. אחד מפלסטיק ואחד מנייר. אבא בחר בכובע מנייר. לא היה אכפת לי. העיקר שאני קאובוי. הניח אבא את הכובע על ראשי ואמר: איזה יופי, איזו תחפושת, אתה קובוי. ממש קובוי אמיתי. וצחק מלוא פיו. טפח על שכמי ולחץ את ידי ואמר: שלוף. מזמן לא ראיתי אותו שמח ככה. כל כך שמחתי שלא חשבתי אותה שעה שאין לי יריעה על הכתפיים, ולא פסי קישוט על המכנסיים וגם אין לי אקדח. לא היה אכפת לי בכלל. אני מחופש. מחופש לקאובוי. מי ישווה לי. עמדתי בתחנה, דווקא שמח הפעם שהאוטובוס מאחר, מתבונן בכל התחפושות שמילאו את הרחוב ומקווה שגם אחרים רואים אותי. קאובוי צעיר. ירדתי בתחנה שבהר הרצל. גשם זלעפות ירד ורוח סערה נשבה. ביד אחת אחזתי את שקית הבד עם המחברות וביד השנייה הידקתי בכל הכוח את הכובע שלא יעוף. ואותו יום כאילו כל הרוחות יצאו להילחם בי, הקאובוי. אבל אני תופס את הכובע בכל כוחי. הצלחתי, הוא לא עף. פעם אחת עף לי ורצתי אחריו ותפסתי אותו. לא הרגשתי שהגשם ממסמס את כובע הנייר עד שכאשר הגעתי למפעל השיש לא החזקתי אלא עיסה של נייר. אבל אני לא הבחנתי בכלל. הלכתי ושרתי לי שירי פורים. מלא שמחה. ידעתי, אני קאובוי. והנה סוף-סוף חצר התלמוד תורה. והחצר מלאה דמויות מדמויות שונות. הנה ילד מחופש לאדמו"ר. שטריימל חגיגי על ראשו וגארטל חוגר את גלימתו. והנה חכם ספרדי, ממש חכם באשי, עטור במצנפת מחוטי כסף וזהב, ושם עומד ילד בבגדי כוהן גדול עם מעיל פעמונים ורימונים וציץ ומצנפת ואפוד ועליו חושן שנוצצות בו אבנים טובות, ארבעה טורים אבן. המראה הדהים אותי. כמה יפות היו התחפושות. ואני עם הכובע השחור מנייר על ראשי שהפך בגשם לכדור נייר רטוב ולבי טוב עלי. גם אני מחופש. אני קאובוי. המנהל, הרב לויכטר, צילצל בפעמון המתכת שלו. נכנסנו כולנו לכיתה. הרב לויכטר ביקש שילד-ילד לפי התור ייצא וייכנס ואנו ננחש מי הוא. והנה נכנס אדמו"ר חסידי ומסיכה על פניו. מי הוא זה? שואל הרב לויכטר. אי אפשר להכיר אותו. מי יודע? הכל מנסים לנחש. ואז, האדמו"ר מוריד את המסיכה. או, פולטים כולם בהפתעה, זה איצ'ה. איזו תחפושת נפלאה. ממש אמיתית. איך לא עלה על דעתנו. אני ניחשתי, צועק ילד שהתחפש לשופט, הרי סבא שלו אדמו"ר. וכך יצא ילד ילד ונכנס חגיגית, והרב לויכטר שואל בכל פעם בהפתעה: מי הוא זה ואי זה הוא? פונה לתלמידי הכיתה, והכל מנסים לנחש. אני יושב במקומי משתתף בחגיגה. תורי מתקרב. אני מתמלא מתח והתרגשות, מתרומם על בהונות רגלי וכוסס את ציפורני ידי. תורי הגיע. אני יוצא ונכנס ועל ראשי כדור הנייר הרטוב. הרב לויכטר מתבונן בי, וחוזר ומתבונן, מתאמץ מאוד לזהות, ואז הוא אומר: מי זה? אינני מצליח לזהות בשום אופן! מי אתה? הוא פונה אלי במהרה בלי לשאול את הילדים. נמלאתי גאווה ושמחה. אני חיים, השבתי, אבל היום אני קאובוי. הו, אמר הרב לויכטר בהתפעלות: קאובוי. איזו יופי של תחפושת, אי אפשר היה לזהות אותך. הלכתי למקומי וישבתי שמח. ואז מקצה הכיתה התרומם הילד שהתחפש לשופט ומחה בקול: מי לא ידע מי זה. אין לו בכלל תחפושת.