סיפור ליום כיפור
רוצה לחלוק עמכם חלק מסיפור שכתבה חברתי ליזי דורון בספרה "למה לא באת לפני המלחמה" (עמודים 24-26). כל שנה - הסיפור הזה מצמרר אותי מחדש, וכל שנה אני נזכרת כמה אני אוהבת את האשה הזו ומתגעגעת. (מבלי לפגוע בזכויות יוצרים) כל נדרי "הלנה, כמו כל האחרים, הכינה עצמה ליום הכיפורים. טרם יום לבשה לבן, עטפה את ראשה במטפחת משי לבנה, ספק טלית ספק הינומה, ועמדה מתבוננת ממרפסת ביתה בקומה השנייה אל בית הכנסת שממול. "מתי יהיה ה'יזכור'?" שאלה את המתכנסים לתפילה, "אני חייבת להזכיר כמה דברים להם ולאלוהים". ואותי שלחה לחצר המשחקים. בכל שנה, כנראה לפי תכנון מוקדם, עמד לשירותה ילד תורן שצעק מהחצר: "הלנה, הלנה, ה'יזכור' הוא הבא בתור!" הלנה היתה נעלמת מהמרפסת וכהרף עיין היית עומדת נוכח ארון הקודש בבית הכנסת. ובאחת הושלך הס. כל עוטי הטליתות נדהמים: "הרי זו רחבת הגברים!" - מבוכה. בתחילה עוד היו מסבירים: "זו טעות, תעברי לחדר הסמוך". היא הייתה מישירה מבט ומבהירה: "זו לא טעות, אני במקום הנכון". ובתנועה חדה הייתה מפנה גבה למתפללים, פניה אל ארון הקודש, וקולה רועם בדממה: "על דעת המקום ועל דעת הקהל, אני, הלנה, נציגה של משפחה שנכחדה, באתי לפני כבודך, בשם נדר שנדרתי, בשם תפקיד שלא אני בחרתי, אני מזכירה נשמות. ורק אתה יודע למה דווקא אני. אני עומדת פה במקומם ואילו הם היו, היו הם עומדים ליד ארון הקודש ואני, אז גם אני הייתי במקומי". ובאחת על סף הבכי, הייתה מפנה מבט אל הקהל הנועץ עיניים בגבה" "מה אתם מסתכלים?! זו בכלל לא אני, אני כל מי שאיננו פה!" ושוב הייתה משיבה פניה אל ארון הקודש. מכווצת כולה, ומטפחת המשי הלבנה, שנדמה היה תחילה שהיא ספק טלית ספק הינומה, משנה צורה: הלנה בלבן כמו המת בתכריכיו. אחרי עוד רגע קל שוב החזירה מבט אל הקהל: "רק בשמות פרטיים אקרא", התחייבה במו בשבועה, "כדי שלא תתעכב חלילה התפילה". הרב נתן סימן, הבין שאחרת לא ניתן. והלנה הייתה מונה את השמות: "יזכור אלוהים את קובה, את משה, את אהרון, את זליג, את יודל, את קלמן, את פנחס ואת אפריים..." תחילה את שמות הגברים ואחר כך את שמות הנשים: "את פרידה, את פפה, את גולדה, את נינה..." אצבעות ידיה הארוכות והדקות נעות היו כמו ועדת ביקורת בזו אחר זו, לכל שם אצבע לכל אצבע שם, ופריסת האצבעות מתואמת עם מספר השמות. והרשימה של הלנה ארוכה. ובבית הכנסת שתיקה. בקהל הגברים היה ניכר שיבש הגרון והתלחלחו העיניים, ובעזרת הנשים עהבירו ממחטות לעצור את הדמעות הניגרות. מארון הקודש המשיכו לבקוע ניגונים, ובזה אחר זה עלו לאוויר השמות - לכל שם בכי משלו. בסוף הרשימה כבר לא נשמע בכייה של הלנה, אלא יבבה של מקהלה שלמה. לסיום הייתה מודה לכל מי שעזר לה לקיים שבועה ויוצאת מבית התפילה. קינת יום כיפור נמשכה כהלכתה. כך, כל שנה, ביום כיפור בבית הכנסת בשכונה."
רוצה לחלוק עמכם חלק מסיפור שכתבה חברתי ליזי דורון בספרה "למה לא באת לפני המלחמה" (עמודים 24-26). כל שנה - הסיפור הזה מצמרר אותי מחדש, וכל שנה אני נזכרת כמה אני אוהבת את האשה הזו ומתגעגעת. (מבלי לפגוע בזכויות יוצרים) כל נדרי "הלנה, כמו כל האחרים, הכינה עצמה ליום הכיפורים. טרם יום לבשה לבן, עטפה את ראשה במטפחת משי לבנה, ספק טלית ספק הינומה, ועמדה מתבוננת ממרפסת ביתה בקומה השנייה אל בית הכנסת שממול. "מתי יהיה ה'יזכור'?" שאלה את המתכנסים לתפילה, "אני חייבת להזכיר כמה דברים להם ולאלוהים". ואותי שלחה לחצר המשחקים. בכל שנה, כנראה לפי תכנון מוקדם, עמד לשירותה ילד תורן שצעק מהחצר: "הלנה, הלנה, ה'יזכור' הוא הבא בתור!" הלנה היתה נעלמת מהמרפסת וכהרף עיין היית עומדת נוכח ארון הקודש בבית הכנסת. ובאחת הושלך הס. כל עוטי הטליתות נדהמים: "הרי זו רחבת הגברים!" - מבוכה. בתחילה עוד היו מסבירים: "זו טעות, תעברי לחדר הסמוך". היא הייתה מישירה מבט ומבהירה: "זו לא טעות, אני במקום הנכון". ובתנועה חדה הייתה מפנה גבה למתפללים, פניה אל ארון הקודש, וקולה רועם בדממה: "על דעת המקום ועל דעת הקהל, אני, הלנה, נציגה של משפחה שנכחדה, באתי לפני כבודך, בשם נדר שנדרתי, בשם תפקיד שלא אני בחרתי, אני מזכירה נשמות. ורק אתה יודע למה דווקא אני. אני עומדת פה במקומם ואילו הם היו, היו הם עומדים ליד ארון הקודש ואני, אז גם אני הייתי במקומי". ובאחת על סף הבכי, הייתה מפנה מבט אל הקהל הנועץ עיניים בגבה" "מה אתם מסתכלים?! זו בכלל לא אני, אני כל מי שאיננו פה!" ושוב הייתה משיבה פניה אל ארון הקודש. מכווצת כולה, ומטפחת המשי הלבנה, שנדמה היה תחילה שהיא ספק טלית ספק הינומה, משנה צורה: הלנה בלבן כמו המת בתכריכיו. אחרי עוד רגע קל שוב החזירה מבט אל הקהל: "רק בשמות פרטיים אקרא", התחייבה במו בשבועה, "כדי שלא תתעכב חלילה התפילה". הרב נתן סימן, הבין שאחרת לא ניתן. והלנה הייתה מונה את השמות: "יזכור אלוהים את קובה, את משה, את אהרון, את זליג, את יודל, את קלמן, את פנחס ואת אפריים..." תחילה את שמות הגברים ואחר כך את שמות הנשים: "את פרידה, את פפה, את גולדה, את נינה..." אצבעות ידיה הארוכות והדקות נעות היו כמו ועדת ביקורת בזו אחר זו, לכל שם אצבע לכל אצבע שם, ופריסת האצבעות מתואמת עם מספר השמות. והרשימה של הלנה ארוכה. ובבית הכנסת שתיקה. בקהל הגברים היה ניכר שיבש הגרון והתלחלחו העיניים, ובעזרת הנשים עהבירו ממחטות לעצור את הדמעות הניגרות. מארון הקודש המשיכו לבקוע ניגונים, ובזה אחר זה עלו לאוויר השמות - לכל שם בכי משלו. בסוף הרשימה כבר לא נשמע בכייה של הלנה, אלא יבבה של מקהלה שלמה. לסיום הייתה מודה לכל מי שעזר לה לקיים שבועה ויוצאת מבית התפילה. קינת יום כיפור נמשכה כהלכתה. כך, כל שנה, ביום כיפור בבית הכנסת בשכונה."
