סיפור לט"ו ב-../images/Emo23.gif
הולכת בערב, די מאוחר, אני אמורה להגיע לבדוק את הדירה החדשה. מפתח כבר יש לי, בכיס. לא יודעת איך הוא אצלי, ולמה. את הדירה עדיין לא שכרתי. בעצם, אפילו לא ראיתי אותה עדיין. איך זה שהיא כבר ממופתחת אצלי בכיס, אם עדיין לא ראיתי? לא משנה. ביחפות הזו, כפות הרגליים נוגעות באספלט מגורגר, מדי פעם נגיעה של דופן-עקב בעלה יבש (שלכת של תחילת קיץ?). לפעמים אבן קטנה מעלה בי תגובה לכאב. זו תגובה קטנה. סלחנית. אני היא זו שבחרה ללכת יחפה, לא? את הכתובת אין לי. גם את הרחובות האלו אני לא מכירה. ובכל זאת הליכה, בביטחון של ידיעה, ובקצב הליכה בוטח (למרות האבנים הקטנות), יחפה-מוחדרת חום אספלט שנספג ביום ונפלט בערב. ליד תחנת אוטובוס שונה מאלו העכשוויות, משהו מושך את תשומת הלב שלי. מסתכלת פנימה. בתחנה הזאת יש ספסל זוויתי ועליו שכוב גוף של איש. הוא לובש שחור ומה שאני רואה ממנו זה שיער, גב, מכנסיים ויחפות. לרגע אני חושבת שאולי הוא מת או משהו. ואז אני חושבת: ישן. אני שמה לב שהיחפות שלו נקייה. כאילו שאל הספסל הזה הוא הגיע לשכב מבלי ללכת ברגל כמוני, בלדרוך על אספלט. הוא ער. אני יודעת שהוא ער. ועדיין יש בי ספק. אני פונה וממשיכה ללכת. צד ימני של רחוב מתעקל, בירידה. מול הדלת של הדירה, בין דלתות אחרות לאורך מסדרון נקי, נדמה שאני מבינה למה המפתח כבר אצלי. זה באמת לא משנה. אני נכנסת. בעלת הדירה כבר נמצאת שם. מחכה לי, למרות שלא קבענו להיפגש. אולי כי זו לא ממש פגישה. אני מוציאה מהכיס את המפתח, מושיטה אליה, ליד. היא לוקחת את המפתח, מסתכלת עליו, הופכת אותו המצד אל צד, הופכת מרוחב לאורך. ובזמן הזה, כשאני מסתכלת עליה, אני רואה רק תחנת אוטובוס, בנויה מעץ, עם שלוש קירות ופתח רחב. וספסל. ואיש שוכב. שקט. איש ללא-פנים, עם שיער, ויחפות לבנה. "הדירה שלך", היא אומרת ומכניסה את המפתח לכיס שלה. "תודה", כך אני, המנומסת. והיא כבר איננה. אם הדירה שלי, למה המפתח חוזר אליה? טוב, גם זה לא משנה. אני מסתכלת על החדר-סלון. יש ספסל לבן ארוך לאורך הקיר שמולי. לא בודקת את החדרים האחרים. רק מסתובבת ויוצאת. לאיש מספסל העץ המלוכלך של התחנה ראוי ספסל לבן. למרות שאולי הוא זה שבוחר בנוודות הזו. יש זמן של נוודות, כשמותר וצריך לנוח על ספסלים מטונפי-דרכים. ויש זמן, אחרי מסעות ונדודים, כשכפות הרגליים משתנות. הן הופכות צחורות מהליכת יחפנים, ואז הלובן קורא לספסל חדש. אחר. אני חוזרת במעלה הרחוב, בדיוק למקום שאליו מכוון המפתח, ורואה שיש בתחנה עוד שלושה אנשים. לרגע עולה בי מין חשש, שלא יפגעו בו באיש - למרות שאולי הוא כבר לא נמצא שם בכלל. ואז אני נזכרת, נקיון הכפיים שלו מהסוג שידע את כל הקרבות. אין דבר שיכול באמת לגעת בו. הוא איש מוגן-מסעות-ודרכים. כשאני נכנסת לתחנה הוא יושב על הספסל, מדבר איתם - לזה אני לא מקשיבה. הם מרגישים אותי כשהוא מסתכל, ומסתובבים. אני רואה את הנוכחות שלהם כמו מסגרות של תמונות בתלת-ממד, אבל לא בפרטים, רק התבנית. העיניים שלו כהות, נוקבות, בוערות. אני שקופה, כמו מים שלא-נוגעו, לפניו. והוא צלול, כמו לוח יהלום מלוטש, לפני. אני רואה בו התגלמות של כל מה שחי וכל מה שמת. בעירה מרקדת. מלא חיים. האיש הזה מולי כולו אור של מי שכבר חי פעם אחת קודם. ההבהוב המבטי הזה מספיק לי. כל מה שאני, כל מה שאי פעם אולי הייתי - זורם כמו קרן אור ממוקדת ממני אליו. חוט מאיר אדום נקשר בין העיניים שלי ושלו. אני מתה בתוך המבט הזה. אין כלום אחרי הנגיעה הזו, כאילו התרוקנתי מכל התכולה ונשארתי עירומה מפושטת מעור, רק אני-הגרעין פועם. וחדל. כל מה שהוא נמצא בתוכי לרגע. הוא הגרעין, מפושט משאלות, ממסעות, ממלים. רק הוא הגרעין. כאילו, בהרף, החלפנו מקום. אני רואה אותי מתוך העיניים שלו הוא רואה את עצמו - משתקף אליו מתוכי ריפלקטור נטול אמירה נטול מגע מחובר וצרוף הפוך מכל נוסחה מוכרת אחד ועוד אחד שווה אחד. שווה אפס. שווה אינסוף. אני מסתובבת ללכת עכשיו, סיימנו כאן ועכשיו את כל מה שיכול היה להתגלם בחיים שלמים של שני אנשים. בתנועה שלי להסתובב, העיניים שלי ממשיכות לראות את כל החי המזהר שנשב אלי ממנו בפחות ממשך הזמן שדרוש לנשימה אנושית. מחשבה אחת מבקשת ממני לעשות לה מקום. קוראת אלי: את אפילו לא יודעת איך הוא נראה!!! אולי הוא בכלל מכוער? רק עיניים ראיתי, נכון. וגם זה בתמצית ולא כמו כשאני מבקשת לשטוף את הגוף והפנים ביופי. כן. אני יודעת. ובכל זאת, זה מספיק. אני חוזרת לדירה, נכנסת, ונשכבת על מיטת עשב רך ספוג-לחות. עכשיו הגוף מבקש לנוח מהמיצוי הזה. לפני שאני נרדמת, עולה בי עוד מחשבה: את כל החצצים הקטנים בדרך חזרה, במורד הרחוב הזה.... לא הרגשתי. כשאני מתעוררת כבר אור. אני זוכרת את כל החלום הזה. רואה את היופי שנשפך עלי כמו מפל בלילה הזה. אני זוכרת שהבטחתי לעצמי שבבוקר אני מעסה את כפות הרגליים הכאובות-פצועות שלי, דורכניות אספלט בלתי-אמצעיות שכמותן. יש מחיר למשאת הזו, לבקש להרגיש תמיד את הכל גם דרך דריכה על הדרך. אני מסתכלת על כף רגל שמאל, ואז ימנית ושואלת איך הן נקיות? כאילו עכשיו באתי מטבילה.
הולכת בערב, די מאוחר, אני אמורה להגיע לבדוק את הדירה החדשה. מפתח כבר יש לי, בכיס. לא יודעת איך הוא אצלי, ולמה. את הדירה עדיין לא שכרתי. בעצם, אפילו לא ראיתי אותה עדיין. איך זה שהיא כבר ממופתחת אצלי בכיס, אם עדיין לא ראיתי? לא משנה. ביחפות הזו, כפות הרגליים נוגעות באספלט מגורגר, מדי פעם נגיעה של דופן-עקב בעלה יבש (שלכת של תחילת קיץ?). לפעמים אבן קטנה מעלה בי תגובה לכאב. זו תגובה קטנה. סלחנית. אני היא זו שבחרה ללכת יחפה, לא? את הכתובת אין לי. גם את הרחובות האלו אני לא מכירה. ובכל זאת הליכה, בביטחון של ידיעה, ובקצב הליכה בוטח (למרות האבנים הקטנות), יחפה-מוחדרת חום אספלט שנספג ביום ונפלט בערב. ליד תחנת אוטובוס שונה מאלו העכשוויות, משהו מושך את תשומת הלב שלי. מסתכלת פנימה. בתחנה הזאת יש ספסל זוויתי ועליו שכוב גוף של איש. הוא לובש שחור ומה שאני רואה ממנו זה שיער, גב, מכנסיים ויחפות. לרגע אני חושבת שאולי הוא מת או משהו. ואז אני חושבת: ישן. אני שמה לב שהיחפות שלו נקייה. כאילו שאל הספסל הזה הוא הגיע לשכב מבלי ללכת ברגל כמוני, בלדרוך על אספלט. הוא ער. אני יודעת שהוא ער. ועדיין יש בי ספק. אני פונה וממשיכה ללכת. צד ימני של רחוב מתעקל, בירידה. מול הדלת של הדירה, בין דלתות אחרות לאורך מסדרון נקי, נדמה שאני מבינה למה המפתח כבר אצלי. זה באמת לא משנה. אני נכנסת. בעלת הדירה כבר נמצאת שם. מחכה לי, למרות שלא קבענו להיפגש. אולי כי זו לא ממש פגישה. אני מוציאה מהכיס את המפתח, מושיטה אליה, ליד. היא לוקחת את המפתח, מסתכלת עליו, הופכת אותו המצד אל צד, הופכת מרוחב לאורך. ובזמן הזה, כשאני מסתכלת עליה, אני רואה רק תחנת אוטובוס, בנויה מעץ, עם שלוש קירות ופתח רחב. וספסל. ואיש שוכב. שקט. איש ללא-פנים, עם שיער, ויחפות לבנה. "הדירה שלך", היא אומרת ומכניסה את המפתח לכיס שלה. "תודה", כך אני, המנומסת. והיא כבר איננה. אם הדירה שלי, למה המפתח חוזר אליה? טוב, גם זה לא משנה. אני מסתכלת על החדר-סלון. יש ספסל לבן ארוך לאורך הקיר שמולי. לא בודקת את החדרים האחרים. רק מסתובבת ויוצאת. לאיש מספסל העץ המלוכלך של התחנה ראוי ספסל לבן. למרות שאולי הוא זה שבוחר בנוודות הזו. יש זמן של נוודות, כשמותר וצריך לנוח על ספסלים מטונפי-דרכים. ויש זמן, אחרי מסעות ונדודים, כשכפות הרגליים משתנות. הן הופכות צחורות מהליכת יחפנים, ואז הלובן קורא לספסל חדש. אחר. אני חוזרת במעלה הרחוב, בדיוק למקום שאליו מכוון המפתח, ורואה שיש בתחנה עוד שלושה אנשים. לרגע עולה בי מין חשש, שלא יפגעו בו באיש - למרות שאולי הוא כבר לא נמצא שם בכלל. ואז אני נזכרת, נקיון הכפיים שלו מהסוג שידע את כל הקרבות. אין דבר שיכול באמת לגעת בו. הוא איש מוגן-מסעות-ודרכים. כשאני נכנסת לתחנה הוא יושב על הספסל, מדבר איתם - לזה אני לא מקשיבה. הם מרגישים אותי כשהוא מסתכל, ומסתובבים. אני רואה את הנוכחות שלהם כמו מסגרות של תמונות בתלת-ממד, אבל לא בפרטים, רק התבנית. העיניים שלו כהות, נוקבות, בוערות. אני שקופה, כמו מים שלא-נוגעו, לפניו. והוא צלול, כמו לוח יהלום מלוטש, לפני. אני רואה בו התגלמות של כל מה שחי וכל מה שמת. בעירה מרקדת. מלא חיים. האיש הזה מולי כולו אור של מי שכבר חי פעם אחת קודם. ההבהוב המבטי הזה מספיק לי. כל מה שאני, כל מה שאי פעם אולי הייתי - זורם כמו קרן אור ממוקדת ממני אליו. חוט מאיר אדום נקשר בין העיניים שלי ושלו. אני מתה בתוך המבט הזה. אין כלום אחרי הנגיעה הזו, כאילו התרוקנתי מכל התכולה ונשארתי עירומה מפושטת מעור, רק אני-הגרעין פועם. וחדל. כל מה שהוא נמצא בתוכי לרגע. הוא הגרעין, מפושט משאלות, ממסעות, ממלים. רק הוא הגרעין. כאילו, בהרף, החלפנו מקום. אני רואה אותי מתוך העיניים שלו הוא רואה את עצמו - משתקף אליו מתוכי ריפלקטור נטול אמירה נטול מגע מחובר וצרוף הפוך מכל נוסחה מוכרת אחד ועוד אחד שווה אחד. שווה אפס. שווה אינסוף. אני מסתובבת ללכת עכשיו, סיימנו כאן ועכשיו את כל מה שיכול היה להתגלם בחיים שלמים של שני אנשים. בתנועה שלי להסתובב, העיניים שלי ממשיכות לראות את כל החי המזהר שנשב אלי ממנו בפחות ממשך הזמן שדרוש לנשימה אנושית. מחשבה אחת מבקשת ממני לעשות לה מקום. קוראת אלי: את אפילו לא יודעת איך הוא נראה!!! אולי הוא בכלל מכוער? רק עיניים ראיתי, נכון. וגם זה בתמצית ולא כמו כשאני מבקשת לשטוף את הגוף והפנים ביופי. כן. אני יודעת. ובכל זאת, זה מספיק. אני חוזרת לדירה, נכנסת, ונשכבת על מיטת עשב רך ספוג-לחות. עכשיו הגוף מבקש לנוח מהמיצוי הזה. לפני שאני נרדמת, עולה בי עוד מחשבה: את כל החצצים הקטנים בדרך חזרה, במורד הרחוב הזה.... לא הרגשתי. כשאני מתעוררת כבר אור. אני זוכרת את כל החלום הזה. רואה את היופי שנשפך עלי כמו מפל בלילה הזה. אני זוכרת שהבטחתי לעצמי שבבוקר אני מעסה את כפות הרגליים הכאובות-פצועות שלי, דורכניות אספלט בלתי-אמצעיות שכמותן. יש מחיר למשאת הזו, לבקש להרגיש תמיד את הכל גם דרך דריכה על הדרך. אני מסתכלת על כף רגל שמאל, ואז ימנית ושואלת איך הן נקיות? כאילו עכשיו באתי מטבילה.