סיפור לחג,,
בעיירה קטנה חי לו פונדקאי שמצא את מחייתו ממכירת משקאות חריפים ומיני תבשיל. את משקאותיו הוא היה מוכר לכפריים אשר ששו על ה"טיפה המרה", וגם על הדגים המתובלים בפלפל חריף שהפונדקאי היה מכין מעשה אומן.
הימים הנוראים קרבו, והפונדקאי, בהיותו יהודי ירא שמים, היה מבלה עתותיו יותר בבית המדרש מאשר בבית מרזחו. הפרנסה היתה דחוקה, בת מבוגרת היתה לו, אך מנין יקח את כספי הנדוניא עבורה?הוא התפלל, איפוא, מלב שבור ורצוץ וקיווה כי ה' בהיותו כל יכול יוכל להביא תשועה גם למצבו העגום.
בשבתו כך בבית המדרש, פיו ממלמל פרקי תהילים ואגלי דמעות יורדים על לחייו, שמע שיחת רעים בין שני חנוונים. הם דיברו על גדוד צבאי העומד להגיע אל העיירה לתמרונים, וכי הם לבטח ירכשו מוצרים רבים.
כששמע זאת הפונדקאי הוא סיים את פרקי התהלים בלב שמח, והזדרז לבשר את הבשורה הטובה לבני ביתו. אחרי שיקול דעת עם אשתו הוא החליט לנצל את כל כספי החסכונות, וכן ליטול כמה הלוואות ובסכום זה להכין מלאי ניכר של מיני משקאות ומאכל לאנשי הצבא האמורים לפקוד את בית המזרח. הם קיוו כי בכסף שישתכרו יוכלו להשיא את בתם המבוגרת.
ויהי היום והפונדקאי חוזר מבית המדרש, והנה אבוי! מה חוזות עיניו? חורבן והרס בבית המרזח, הבית מלא אנשי צבא שיכורים, שסבאו וזללו את כל מה שהיה בבית המרזח. לא-די שלא שילמו על מה אכלו ושתו, הם עוד החלו לשלוח יד ברהיטים ובחפצים, שברו והרסו מכל הבא ליד. זגוגיות מנופצות עם שברי כסאות התגוללו על רצפת החדר; החיילים שתו וחזרו ושתו וודקה ואכלו דגים ממולאים והשתוללו ככל אות נפשם.
הפונדקאית העניה פירכה את ידיה מרוב צער וכאב ולא ידעה מה לעשות. ברכי הפונדקאי כשלו מפחד אף הם. כל עמלו והונו נמוגו בעשן ומי יודע מה יעשו עוד חיילים פראיים אלו. רק, חלילה, שלא יערכו עוד "פוגרום" ביהודי העיירה!
הפונדקאי אץ מיד אל בית-המדרש וניגש אל הרב שישב עדיין מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין. בעינים דומעות ורועד כעלה נידף תינה הפונדקאי לפני הרב את כל צרותיו.
הרב קם מיד ממקומו ופנה יחד עם הפונדקאי לבית המרזח. בכניסה לבית המרזח נעצר הרב ליד הדלת, הוא הסתכל במבט חודר ונוקב על החיילים המשתוללים, ובהתלהבות עצומה, קרא בכל כוחו משפט המופיע בתפילות ראש השנה: "ובכן תן פחדך"!
שלוש פעמים רצופות קרא הרב את המלים הללו, ולפתע תקף פחד עז את כל החיילים שישבו אותה שעה בבית המרזח בראותם את דמותו האצילה של הרב עם זקנו הלבן כשהוא מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, וצועק בכל כחו "ובכן תן פחדך"!
אימה מוזרה נפלה על כל החיילים. מיד לאחר כך, החלו נמלטים כל עוד רוחם בם, מי דרך הדלת ומי דרך החלון. תוך דקות ספורות התרוקן בית המרזח, ורק חפציהם האישיים של החיילים נשארו מוטלים כאבן אשר אין לה הופכין.
החיילים היו כה מבוהלים עד שאפילו לא נעצרו להצדיע בפני קציניהם. לבסוף יצא המפקד הראשי והרעים עליהם בקולו ורק אז הם התאוששו קמעה. לשאלתו, פתחו החיילים את פיהם וסיפרו את אשר עבר עליהם:
כאשר הטיבו את נפשם ביין בבית המרזח, וזללו מכל הבא אל היד, החלו לשלוח יד גם בחפצי הבית. לפתע הופיע בפתח הבית זקן אחד שהיה נראה כמו מלאך אלוקים וצעק עליהם בשפה בלתי מוכרת: "פחדך", "פחדך", ואימת מות נפלה על כולם. הם לא ידעו מה קרה להם, גופם רעד מפחד, ואף עתה בקושי הם יכולים לעמוד על רגליהם.
המפקד הבין כי האיש בעל הזקן הלבן הוא איש קדוש. הוא ציווה עליהם ללכת בעקבותיו, והביא אותם חזרה לבית המרזח. כאן צוה עליהם להוריק את כל הכסף שהיה בכיסיהם, כדמי תשלום על מה שזללו וסבאו, וכן על הנזק הרב שגרמו לבית המרזח. הוא גם העניש אותם בעונש חמור על הצער והפחד שגרמו לפונדקאי והפונדקאית. לאחר מכן הוא הוביל אותם אל הרב, שם התנצלו על התנהגותם המבישה ובקשו את סליחתו, ורק אז פג מעליהם אותו פחד מסתורי.
הפונדקאי העני ישב בסיכומו של יום ומנה את כל הכסף שזימן לו בורא העולם. לא רק שהוא כיסה את כל החובות, את דמי הנזק ואובדן הרכוש, אלא נשאר להם עוד סכום כסף הגון כדי להשיא את בתם הבכירה. הם הודו ושבחו לבורא יתברך על שהפך להם את הנזק והחורבן לישועה אמיתית.
בעיירה קטנה חי לו פונדקאי שמצא את מחייתו ממכירת משקאות חריפים ומיני תבשיל. את משקאותיו הוא היה מוכר לכפריים אשר ששו על ה"טיפה המרה", וגם על הדגים המתובלים בפלפל חריף שהפונדקאי היה מכין מעשה אומן.
הימים הנוראים קרבו, והפונדקאי, בהיותו יהודי ירא שמים, היה מבלה עתותיו יותר בבית המדרש מאשר בבית מרזחו. הפרנסה היתה דחוקה, בת מבוגרת היתה לו, אך מנין יקח את כספי הנדוניא עבורה?הוא התפלל, איפוא, מלב שבור ורצוץ וקיווה כי ה' בהיותו כל יכול יוכל להביא תשועה גם למצבו העגום.
בשבתו כך בבית המדרש, פיו ממלמל פרקי תהילים ואגלי דמעות יורדים על לחייו, שמע שיחת רעים בין שני חנוונים. הם דיברו על גדוד צבאי העומד להגיע אל העיירה לתמרונים, וכי הם לבטח ירכשו מוצרים רבים.
כששמע זאת הפונדקאי הוא סיים את פרקי התהלים בלב שמח, והזדרז לבשר את הבשורה הטובה לבני ביתו. אחרי שיקול דעת עם אשתו הוא החליט לנצל את כל כספי החסכונות, וכן ליטול כמה הלוואות ובסכום זה להכין מלאי ניכר של מיני משקאות ומאכל לאנשי הצבא האמורים לפקוד את בית המזרח. הם קיוו כי בכסף שישתכרו יוכלו להשיא את בתם המבוגרת.
ויהי היום והפונדקאי חוזר מבית המדרש, והנה אבוי! מה חוזות עיניו? חורבן והרס בבית המרזח, הבית מלא אנשי צבא שיכורים, שסבאו וזללו את כל מה שהיה בבית המרזח. לא-די שלא שילמו על מה אכלו ושתו, הם עוד החלו לשלוח יד ברהיטים ובחפצים, שברו והרסו מכל הבא ליד. זגוגיות מנופצות עם שברי כסאות התגוללו על רצפת החדר; החיילים שתו וחזרו ושתו וודקה ואכלו דגים ממולאים והשתוללו ככל אות נפשם.
הפונדקאית העניה פירכה את ידיה מרוב צער וכאב ולא ידעה מה לעשות. ברכי הפונדקאי כשלו מפחד אף הם. כל עמלו והונו נמוגו בעשן ומי יודע מה יעשו עוד חיילים פראיים אלו. רק, חלילה, שלא יערכו עוד "פוגרום" ביהודי העיירה!
הפונדקאי אץ מיד אל בית-המדרש וניגש אל הרב שישב עדיין מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין. בעינים דומעות ורועד כעלה נידף תינה הפונדקאי לפני הרב את כל צרותיו.
הרב קם מיד ממקומו ופנה יחד עם הפונדקאי לבית המרזח. בכניסה לבית המרזח נעצר הרב ליד הדלת, הוא הסתכל במבט חודר ונוקב על החיילים המשתוללים, ובהתלהבות עצומה, קרא בכל כוחו משפט המופיע בתפילות ראש השנה: "ובכן תן פחדך"!
שלוש פעמים רצופות קרא הרב את המלים הללו, ולפתע תקף פחד עז את כל החיילים שישבו אותה שעה בבית המרזח בראותם את דמותו האצילה של הרב עם זקנו הלבן כשהוא מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, וצועק בכל כחו "ובכן תן פחדך"!
אימה מוזרה נפלה על כל החיילים. מיד לאחר כך, החלו נמלטים כל עוד רוחם בם, מי דרך הדלת ומי דרך החלון. תוך דקות ספורות התרוקן בית המרזח, ורק חפציהם האישיים של החיילים נשארו מוטלים כאבן אשר אין לה הופכין.
החיילים היו כה מבוהלים עד שאפילו לא נעצרו להצדיע בפני קציניהם. לבסוף יצא המפקד הראשי והרעים עליהם בקולו ורק אז הם התאוששו קמעה. לשאלתו, פתחו החיילים את פיהם וסיפרו את אשר עבר עליהם:
כאשר הטיבו את נפשם ביין בבית המרזח, וזללו מכל הבא אל היד, החלו לשלוח יד גם בחפצי הבית. לפתע הופיע בפתח הבית זקן אחד שהיה נראה כמו מלאך אלוקים וצעק עליהם בשפה בלתי מוכרת: "פחדך", "פחדך", ואימת מות נפלה על כולם. הם לא ידעו מה קרה להם, גופם רעד מפחד, ואף עתה בקושי הם יכולים לעמוד על רגליהם.
המפקד הבין כי האיש בעל הזקן הלבן הוא איש קדוש. הוא ציווה עליהם ללכת בעקבותיו, והביא אותם חזרה לבית המרזח. כאן צוה עליהם להוריק את כל הכסף שהיה בכיסיהם, כדמי תשלום על מה שזללו וסבאו, וכן על הנזק הרב שגרמו לבית המרזח. הוא גם העניש אותם בעונש חמור על הצער והפחד שגרמו לפונדקאי והפונדקאית. לאחר מכן הוא הוביל אותם אל הרב, שם התנצלו על התנהגותם המבישה ובקשו את סליחתו, ורק אז פג מעליהם אותו פחד מסתורי.
הפונדקאי העני ישב בסיכומו של יום ומנה את כל הכסף שזימן לו בורא העולם. לא רק שהוא כיסה את כל החובות, את דמי הנזק ואובדן הרכוש, אלא נשאר להם עוד סכום כסף הגון כדי להשיא את בתם הבכירה. הם הודו ושבחו לבורא יתברך על שהפך להם את הנזק והחורבן לישועה אמיתית.
