סיפור להנאתכם
כאן באזור שאני גר בו ישראלים הם דבר דיי נדיר. בגדול אין לי שום סממן חיצוני מזהה מלבד השם שלי שיכול להעיד עלי שאני ישראלי, אבל עם הזמן בעבודה אנשים שואלים ומתעניינים ולאט לאט כולם מתוודעים לכך שיש בחור אחד שעובד איתם שהוא מישראל.
את ההולנדים וכל שאר האירופאים זה לא כל כך מעניין מעבר לעובדה שלא יצא להם לעבוד עם ישראלי קודם לכן, אבל אצל כל השותפים לקונפליקט הזהות הים תיכוני (מרוקאים, טורקים, סורים, לבנונים וכו') זה מעניין מאד, ובין אם זה מצפון, אשמה או סתם סקרנות, הפעם הראשונה שהם מדברים איתי אחרי ששמעו כבר שאני מישראל תמיד מלווה בתחושה של אי נוחות מצידם. כאילו שהם זקוקים לאיזו הסכמה מצידי.
לפני חודש זה קרה לי עם בחור מרוקאי חביב בשם מוחמד שהחל לעבוד שם. הדבר הראשון שהוא אמר לי זה שיצא לו לעבוד עם ישראלים והוא מכיר כמה, ושכל הסובבים אותו תמיד שואלים כיצד הוא מוכן לעבוד עם ישראלים (מכל סיבה שלא תהיה) אבל הוא אין לו בעיה עם זה. אני בתור אחד שזה לא ממש מעניין אותו והאמת שגם אין הרבה מה לומר בעניין חוץ מהעובדה שמכרים ערבים זה לא דבר זר לי, מסכם בכך שאותי אישית זה לא ממש מעניין ושאני מבין שזה הכל עניינים פוליטיים ולא משהו שאף אחד צריך לקחת באופן אישי.
אז הם פתאום כאילו נרגעים ואני מעביר את השיחה לנושאים יותר רלוונטיים.
היום שוב זה קרה, הפעם עם בחור חביב גם כן בשם מנסור שהגיע מלבנון. בהפסקה ניגשתי להכין לי קפה בקפטריה, הוא ניגש אלי בחצי חשש ושואל אותי מהיכן הגעתי. ישראל, אני עונה בנונשלנטיות, ואז הוא מספר לי שכמה אנשים בעבודה סיפרו לו שאני מישראל והתענינו כיצד הוא מרגיש עם זה(?), ומספר לי שהוא עצמו מגיע מלבנון.
אוקי... נעים להכיר. הכל טוב, אני שואל אותו.
כן, כן הוא משיב, ואז מתקרב ובשקט שלא ישמעו מסביב הוא אומר לי רק שתדע שאני תמיד בעד ישראל, ומספר לי שכרגע קיבל טקסט מהמשפחה שלו בלבנון על כך שהיום שוב התפוצצה מכונית באזור שלהם ושהוא מודאג מאד ומנסה להביא אותם להולנד.
אני מנסה להבין מדוע זה כך. הרי אני אף פעם לא מרגיש את הצורך לגשת לאף לבנוני, מרוקאי, טורקי וכו' גם אם הוא עובד איתי ולהעלות את הנושא הזה של מאיפה ולמה כי זה לא משהו שצריך לעניין מישהו. והאופן שבו הם פונים אלי מרגיש לפעמים לא נוח בכלל. מה הם מצפים שאני אומר להם.
מעבר לזה אותו בחור סיפר לי שהוא נמצא ברשימה השחורה ושאם הוא יחזור ללבנון מיד יחסלו אותו לכן ברח להולנד. כולם בלבנון תומכים בישראל, אבל אסור לומר את זה אחרת יהרגו אותם הוא ממשיך ומספר לי.
אני מודה שיש קצת תחושה של גאווה, אבל זה גם מעמיד אותי במצב קצת לא נעים.
כל זה ובנוסף לעובדה שתוך זמן קצר בעבודה הזאת שאני עושה כרגע הפכתי למספר 1 מבחינת ביצועים (שמפורסמים לכולם), זה יוצר תחושה של אי נוחות כאשר אני עובר במעבר וחולף על פני השולחנות שלהם והם כולם מרימים ראש ומחייכים אלי בכל פעם.
כאן באזור שאני גר בו ישראלים הם דבר דיי נדיר. בגדול אין לי שום סממן חיצוני מזהה מלבד השם שלי שיכול להעיד עלי שאני ישראלי, אבל עם הזמן בעבודה אנשים שואלים ומתעניינים ולאט לאט כולם מתוודעים לכך שיש בחור אחד שעובד איתם שהוא מישראל.
את ההולנדים וכל שאר האירופאים זה לא כל כך מעניין מעבר לעובדה שלא יצא להם לעבוד עם ישראלי קודם לכן, אבל אצל כל השותפים לקונפליקט הזהות הים תיכוני (מרוקאים, טורקים, סורים, לבנונים וכו') זה מעניין מאד, ובין אם זה מצפון, אשמה או סתם סקרנות, הפעם הראשונה שהם מדברים איתי אחרי ששמעו כבר שאני מישראל תמיד מלווה בתחושה של אי נוחות מצידם. כאילו שהם זקוקים לאיזו הסכמה מצידי.
לפני חודש זה קרה לי עם בחור מרוקאי חביב בשם מוחמד שהחל לעבוד שם. הדבר הראשון שהוא אמר לי זה שיצא לו לעבוד עם ישראלים והוא מכיר כמה, ושכל הסובבים אותו תמיד שואלים כיצד הוא מוכן לעבוד עם ישראלים (מכל סיבה שלא תהיה) אבל הוא אין לו בעיה עם זה. אני בתור אחד שזה לא ממש מעניין אותו והאמת שגם אין הרבה מה לומר בעניין חוץ מהעובדה שמכרים ערבים זה לא דבר זר לי, מסכם בכך שאותי אישית זה לא ממש מעניין ושאני מבין שזה הכל עניינים פוליטיים ולא משהו שאף אחד צריך לקחת באופן אישי.
אז הם פתאום כאילו נרגעים ואני מעביר את השיחה לנושאים יותר רלוונטיים.
היום שוב זה קרה, הפעם עם בחור חביב גם כן בשם מנסור שהגיע מלבנון. בהפסקה ניגשתי להכין לי קפה בקפטריה, הוא ניגש אלי בחצי חשש ושואל אותי מהיכן הגעתי. ישראל, אני עונה בנונשלנטיות, ואז הוא מספר לי שכמה אנשים בעבודה סיפרו לו שאני מישראל והתענינו כיצד הוא מרגיש עם זה(?), ומספר לי שהוא עצמו מגיע מלבנון.
אוקי... נעים להכיר. הכל טוב, אני שואל אותו.
כן, כן הוא משיב, ואז מתקרב ובשקט שלא ישמעו מסביב הוא אומר לי רק שתדע שאני תמיד בעד ישראל, ומספר לי שכרגע קיבל טקסט מהמשפחה שלו בלבנון על כך שהיום שוב התפוצצה מכונית באזור שלהם ושהוא מודאג מאד ומנסה להביא אותם להולנד.
אני מנסה להבין מדוע זה כך. הרי אני אף פעם לא מרגיש את הצורך לגשת לאף לבנוני, מרוקאי, טורקי וכו' גם אם הוא עובד איתי ולהעלות את הנושא הזה של מאיפה ולמה כי זה לא משהו שצריך לעניין מישהו. והאופן שבו הם פונים אלי מרגיש לפעמים לא נוח בכלל. מה הם מצפים שאני אומר להם.
מעבר לזה אותו בחור סיפר לי שהוא נמצא ברשימה השחורה ושאם הוא יחזור ללבנון מיד יחסלו אותו לכן ברח להולנד. כולם בלבנון תומכים בישראל, אבל אסור לומר את זה אחרת יהרגו אותם הוא ממשיך ומספר לי.
אני מודה שיש קצת תחושה של גאווה, אבל זה גם מעמיד אותי במצב קצת לא נעים.
כל זה ובנוסף לעובדה שתוך זמן קצר בעבודה הזאת שאני עושה כרגע הפכתי למספר 1 מבחינת ביצועים (שמפורסמים לכולם), זה יוצר תחושה של אי נוחות כאשר אני עובר במעבר וחולף על פני השולחנות שלהם והם כולם מרימים ראש ומחייכים אלי בכל פעם.