k e r e n l
New member
סיפור יפה.... ../images/Emo9.gif
יום אחד כשהייתי בכיתה ט', ראיתי ילד מהשכבה שלי שהיה בדרכו הביתה מביה"ס שמו היה עידו. נראה היה שהוא סוחב את כל הספרים שלו. חשבתי לעצמי: למה ילד יקח את כל הספרים שלו הביתה מביה"ס? הוא בטח יורם. היה לי סופשבוע עמוס (מסיבות ומשחק כדורגל עם החברים שלי בשבת אחה"צ) אז משכתי בכתפי והמשכתי ללכת. בשעה שהלכתי, ראיתי חבורה של ילדים רצים לכיוון עידו, העיפו לו את כל הספרים מהיד והפילו אותו לאדמה. המשקפיים שלו עפו וצנחו על הדשא במרחק 3 מ' ממנו. הוא הביט למעלה וראיתי את העצב בעיניו. ליבי יצא אליו, רצתי וכשהוא זחל מסביב כדי לחפש את משקפיו וראיתי דמעות בעיניו. נתתי לו את המשקפיים ואמרתי לו "החברה האלה מגעילים" הוא הסתכל אלי ואמר "היי- תודה " וחייך אלי. זה היה אחד מאותם חיוכים המראים הכרת תודה אמיתית , עזרתי לו לקום ולהרים את ספריו ושאלתי אותו למה לא ראיתי אותו קודם, איפה הוא גר. הסתבר שהוא גר לידי, אז שאלתי אותו איך קרה שלא ראיתי אותו קודם לכן. הוא אמר שהוא הלך לבי"ס פרטי קודם לכן. בחיים לא הייתי מתחבר עם ילד שהולך לבי"ס פרטי לפני כן. דיברנו כל הדרך הביתה ועזרתי לו לסחוב חלק מהספרים. מסתבר שהוא ילד "גיזעי". שאלתי אותו אם הוא היה רוצה לשחק איתנו כדורגל? הוא ענה שכן. בילינו ביחד כל אותו סופ"ש וככל שהכרתי אותו יותר כך חיבבתי אותו יותר וכך גם החברים שלי. ביום ראשון בבוקר ראיתי אותו שוב עם כל הספרים. אמרתי לו, נראה לי שאתה הולך לפתח שרירי ידיים חזקים במיוחד אם תסחוב את כל הספרים האלה כל יום. הוא צחק והעביר לי חלק מהספרים. במהלך 4 השנים הבאות, עידו ואני נעשינו חברים טובים. כשסיימנו את התיכון, התחלנו לחשוב על צבא ואוניברסיטה. ידעתי שכל הזמן נישאר חברים למרות שכל השיכבה ואני צחקנו עליו על כך שהוא "יורם" הוא היה צריך לשאת את הנאום בשם הבוגרים בטקס סיום התיכון. ראיתי את עידו באותו יום, הוא נראה נהדר, הוא היה אחד מאותם נערים שבאמת מצאו את עצמם במהלך התיכון. הוא התמלא וממש נראה טוב למרות המשקפיים. היו לו הרבה חברות במהלך התיכון. הוא היה מאוד נרגש מהנאום. טפחתי לו על השכם ואמרתי לו "אל תדאג- אתה תהיה גדול" הוא הסתכל עלי באחד מאותם מבטים (מלאי הכרת תודה) וחייך. "תודה" הוא אמר. כשהוא התחיל לנאום, הוא כחכך בגרונו ואמר: סיום התיכון הוא זמן להודות לאלה שעזרו לך לעשות את זה במהלך השנים הקשות הללו – ההורים שלך המורים שלך. אבל יותר מכל החברים שלך. אני פה כדי לספר לכם שלהיות חבר של מישהו, זוהי המתנה הטובה ביותר שיכולת לתת לו. אני הולך לספר לכם סיפור, הסתכלתי עליו, לא מאמין למשמע אוזני כששמעתי שהוא מספר את הסיפור של היום בו הכרנו. הוא סיפר שהוא תיכנן להתאבד באותו סופשבוע. הוא סיפר איך הוא רוקן את כל הארונית שלו וניקה אותה כדי שאמא שלו לא תצטרך לבוא לנקות לאחר מכן ולסחוב את הספרים שלו. הוא הסתכל אליי וחייך חיוך קטן. "למזלי, ניצלתי, החבר שלי הציל אותי מהתאבדות". שמעתי את הרחשים בקהל בשעה שהבחור החתיך, הפופולרי והמוצלח הזה, מספר על הרגע החלש ביותר שלו. ראיתי את ההורים שלו מסתכלים עלי ומחייכים את אותו חיוך מכיר תודה, שעד לאותו רגע לא הבנתי את המשמעות של אותה הכרת תודה. אף פעם אל תמעיט מהעוצמה של פעולותיך – שיכולות לשנות חייו של אדם לטובה או לרעה. אלוהים שם אותנו בתוך חייו של האחר כדי שנשפיע זה על זה בדרך כלשהי. כעת יש לכם שתי אפשרויות : 1. להעביר את הסיפור לאחרים. 2. לשכוח מהסיפור. אני בחרתי באפשרות הראשונה "חברים הם מלאכים שמעמידים אותנו על הרגליים כאשר הכנפיים שלנו שוכחות כיצד לעוף,"
יום אחד כשהייתי בכיתה ט', ראיתי ילד מהשכבה שלי שהיה בדרכו הביתה מביה"ס שמו היה עידו. נראה היה שהוא סוחב את כל הספרים שלו. חשבתי לעצמי: למה ילד יקח את כל הספרים שלו הביתה מביה"ס? הוא בטח יורם. היה לי סופשבוע עמוס (מסיבות ומשחק כדורגל עם החברים שלי בשבת אחה"צ) אז משכתי בכתפי והמשכתי ללכת. בשעה שהלכתי, ראיתי חבורה של ילדים רצים לכיוון עידו, העיפו לו את כל הספרים מהיד והפילו אותו לאדמה. המשקפיים שלו עפו וצנחו על הדשא במרחק 3 מ' ממנו. הוא הביט למעלה וראיתי את העצב בעיניו. ליבי יצא אליו, רצתי וכשהוא זחל מסביב כדי לחפש את משקפיו וראיתי דמעות בעיניו. נתתי לו את המשקפיים ואמרתי לו "החברה האלה מגעילים" הוא הסתכל אלי ואמר "היי- תודה " וחייך אלי. זה היה אחד מאותם חיוכים המראים הכרת תודה אמיתית , עזרתי לו לקום ולהרים את ספריו ושאלתי אותו למה לא ראיתי אותו קודם, איפה הוא גר. הסתבר שהוא גר לידי, אז שאלתי אותו איך קרה שלא ראיתי אותו קודם לכן. הוא אמר שהוא הלך לבי"ס פרטי קודם לכן. בחיים לא הייתי מתחבר עם ילד שהולך לבי"ס פרטי לפני כן. דיברנו כל הדרך הביתה ועזרתי לו לסחוב חלק מהספרים. מסתבר שהוא ילד "גיזעי". שאלתי אותו אם הוא היה רוצה לשחק איתנו כדורגל? הוא ענה שכן. בילינו ביחד כל אותו סופ"ש וככל שהכרתי אותו יותר כך חיבבתי אותו יותר וכך גם החברים שלי. ביום ראשון בבוקר ראיתי אותו שוב עם כל הספרים. אמרתי לו, נראה לי שאתה הולך לפתח שרירי ידיים חזקים במיוחד אם תסחוב את כל הספרים האלה כל יום. הוא צחק והעביר לי חלק מהספרים. במהלך 4 השנים הבאות, עידו ואני נעשינו חברים טובים. כשסיימנו את התיכון, התחלנו לחשוב על צבא ואוניברסיטה. ידעתי שכל הזמן נישאר חברים למרות שכל השיכבה ואני צחקנו עליו על כך שהוא "יורם" הוא היה צריך לשאת את הנאום בשם הבוגרים בטקס סיום התיכון. ראיתי את עידו באותו יום, הוא נראה נהדר, הוא היה אחד מאותם נערים שבאמת מצאו את עצמם במהלך התיכון. הוא התמלא וממש נראה טוב למרות המשקפיים. היו לו הרבה חברות במהלך התיכון. הוא היה מאוד נרגש מהנאום. טפחתי לו על השכם ואמרתי לו "אל תדאג- אתה תהיה גדול" הוא הסתכל עלי באחד מאותם מבטים (מלאי הכרת תודה) וחייך. "תודה" הוא אמר. כשהוא התחיל לנאום, הוא כחכך בגרונו ואמר: סיום התיכון הוא זמן להודות לאלה שעזרו לך לעשות את זה במהלך השנים הקשות הללו – ההורים שלך המורים שלך. אבל יותר מכל החברים שלך. אני פה כדי לספר לכם שלהיות חבר של מישהו, זוהי המתנה הטובה ביותר שיכולת לתת לו. אני הולך לספר לכם סיפור, הסתכלתי עליו, לא מאמין למשמע אוזני כששמעתי שהוא מספר את הסיפור של היום בו הכרנו. הוא סיפר שהוא תיכנן להתאבד באותו סופשבוע. הוא סיפר איך הוא רוקן את כל הארונית שלו וניקה אותה כדי שאמא שלו לא תצטרך לבוא לנקות לאחר מכן ולסחוב את הספרים שלו. הוא הסתכל אליי וחייך חיוך קטן. "למזלי, ניצלתי, החבר שלי הציל אותי מהתאבדות". שמעתי את הרחשים בקהל בשעה שהבחור החתיך, הפופולרי והמוצלח הזה, מספר על הרגע החלש ביותר שלו. ראיתי את ההורים שלו מסתכלים עלי ומחייכים את אותו חיוך מכיר תודה, שעד לאותו רגע לא הבנתי את המשמעות של אותה הכרת תודה. אף פעם אל תמעיט מהעוצמה של פעולותיך – שיכולות לשנות חייו של אדם לטובה או לרעה. אלוהים שם אותנו בתוך חייו של האחר כדי שנשפיע זה על זה בדרך כלשהי. כעת יש לכם שתי אפשרויות : 1. להעביר את הסיפור לאחרים. 2. לשכוח מהסיפור. אני בחרתי באפשרות הראשונה "חברים הם מלאכים שמעמידים אותנו על הרגליים כאשר הכנפיים שלנו שוכחות כיצד לעוף,"
