סיפור חיי
היי לכולכם. כבר מאז תחילת הפורום אני קוראת את הדברים שאתם כותבים, מתחזקת רק מעצם הקריאה, אך מפחדת לכתוב. ועכשיו הגעתי לשלב בו אני יכולה אולי גם קצת לחזק אתכם מנסיוני, לתמוך או לעודד. אז בואו נתחיל בסיפור. אני בחורה בת 29, תמיד הייתי שמנה, בגיל 22 החלטתי לעשות דיאטה מפוקחת בעזרת דיאטנית. רזיתי בצורה מתונה ובאכילה בריאה 30 קילו עליהם שמרתי בעקביות עד היום. לפני כשנה התדרדרתי לבולמיה. הבולמיה התפתחה בעקבות תקופה מאוד קשה שעברתי בחיים. מצבו של אבי שהיה חולה במשך שנים רבות התדרדר, השעות הרבות בביה``ח במאבק על חייו היו קשות, והפתרון שמצאתי לעצמי היה לחזור הביתה, לאכול עד מוות לא משנה מה, להקיא, ולהתעלף אל השינה. לא יכולתי להרדם אחרת. ככל שמצבו של אבי התדרדר, הבולמיה החריפה. בסופו של דבר אבי נפטר, והבולמיה תפסה תאוצה. הגעתי למצב של עד 12 בולמוסים ביום שלאחריהם הקאות, מין מעגל אינסופי כזה של לאכול-להקיא, לאכול-להקיא, עד כשכבר לא ידעתי אם אני אוכלת עכשיו או מקיאה. כל מעגל כזה של בולמוס-הקאה לקח לי בערך שעתיים. בסופו של דבר הגעתי למצב שהקאתי כמעט 10 ק``ג של צחנה מתוך גופי כמעט מדי יום, רציתי למות, להצטרף לאבא. לא יכולתי לחיות במוות שבניתי לעצמי, לאכול ולהקיא, לאכול ולהקיא, אבל לא יכולתי להפסיק. כשאבי נפטר השארתי הודעה בפורום אחר על מצוקתי, ובעקבותיה הגעתי למטפלת מדהימה, שהיא גם אישיות מקסימה בפני עצמה, שהסכימה להיכנס איתי לביצה הטובענית ולבור השחור שבהם נמצאתי ולהילחם בעבורי. היו רגעים של משבר שרציתי לסלק אותה מהדרך, רציתי רק למות, אבל היא לא הסכימה ללכת. לא ויתרה על חיי, למרות שאני ויתרתי, לא הרימה ידיים, למרות שאני הרמתי. היום אני כבר 6 ימים בלי הקאות. מחוזקת קצת יותר. אני לא אשקר, יש רגעים קשים. כשמפסיקים לאכול המחשבות צפות, הדכאון עולה והחרדה מציפה. הפחדים עולים. צריך להתמודד עם המון דברים, כמו עם המוות של אבא, עם זה שדברים לא יהיו כפי שהיו. אבל המטפלת המקסימה שלי פרשה לי רשת בטחון ענקית, ואני מרגישה שלכל אשר אני הולכת היא הולכת מאחורי מוכנה לתפוס אותי ברגעים הקשים, בנפילות, באכזבות ובהתמודדויות. יש רגעים שאני מאמינה שעברתי את זה, ויש רגעים שאני בטוחה שהנפילה (בולמוס-הקאה-דכאון) מחכים לי ממש מעבר לפינה. מה יהיה ? אני לא יודעת עדיין. כרגע אני נקייה מהבולמיה, אם זה יחזיק מעמד ? הלוואי. לסיכום - המלצה אישית מנסיון אישי וכואב עם הפרעות אכילה. מצאו לכם מישהו, לא משנה מי - מטפל/ת, אמא, אחות, חבר/ה טוב/ה, שמסוגל ויכול להקדיש לכם את הזמן והתמיכה שכל כך חשובים, ולימדו להישען. תנו לו לפרוש ידיים גדולות ולהגן עליכם, להיות שם בשבילכם, לתפוס בנפילות, ותתחילו פשוט לאט לאט בהדרגה להתמודד עם הדברים. אצלי זה בינתיים עובד, ואני מקווה שימשיך לעבוד. אם פתחתי פתח למחשבה ולו אצל אחת מכן, אני כבר שמחה שעזרתי אומץ וכתבתי פה בפורום. המון המון בהצלחה לכולכם.
היי לכולכם. כבר מאז תחילת הפורום אני קוראת את הדברים שאתם כותבים, מתחזקת רק מעצם הקריאה, אך מפחדת לכתוב. ועכשיו הגעתי לשלב בו אני יכולה אולי גם קצת לחזק אתכם מנסיוני, לתמוך או לעודד. אז בואו נתחיל בסיפור. אני בחורה בת 29, תמיד הייתי שמנה, בגיל 22 החלטתי לעשות דיאטה מפוקחת בעזרת דיאטנית. רזיתי בצורה מתונה ובאכילה בריאה 30 קילו עליהם שמרתי בעקביות עד היום. לפני כשנה התדרדרתי לבולמיה. הבולמיה התפתחה בעקבות תקופה מאוד קשה שעברתי בחיים. מצבו של אבי שהיה חולה במשך שנים רבות התדרדר, השעות הרבות בביה``ח במאבק על חייו היו קשות, והפתרון שמצאתי לעצמי היה לחזור הביתה, לאכול עד מוות לא משנה מה, להקיא, ולהתעלף אל השינה. לא יכולתי להרדם אחרת. ככל שמצבו של אבי התדרדר, הבולמיה החריפה. בסופו של דבר אבי נפטר, והבולמיה תפסה תאוצה. הגעתי למצב של עד 12 בולמוסים ביום שלאחריהם הקאות, מין מעגל אינסופי כזה של לאכול-להקיא, לאכול-להקיא, עד כשכבר לא ידעתי אם אני אוכלת עכשיו או מקיאה. כל מעגל כזה של בולמוס-הקאה לקח לי בערך שעתיים. בסופו של דבר הגעתי למצב שהקאתי כמעט 10 ק``ג של צחנה מתוך גופי כמעט מדי יום, רציתי למות, להצטרף לאבא. לא יכולתי לחיות במוות שבניתי לעצמי, לאכול ולהקיא, לאכול ולהקיא, אבל לא יכולתי להפסיק. כשאבי נפטר השארתי הודעה בפורום אחר על מצוקתי, ובעקבותיה הגעתי למטפלת מדהימה, שהיא גם אישיות מקסימה בפני עצמה, שהסכימה להיכנס איתי לביצה הטובענית ולבור השחור שבהם נמצאתי ולהילחם בעבורי. היו רגעים של משבר שרציתי לסלק אותה מהדרך, רציתי רק למות, אבל היא לא הסכימה ללכת. לא ויתרה על חיי, למרות שאני ויתרתי, לא הרימה ידיים, למרות שאני הרמתי. היום אני כבר 6 ימים בלי הקאות. מחוזקת קצת יותר. אני לא אשקר, יש רגעים קשים. כשמפסיקים לאכול המחשבות צפות, הדכאון עולה והחרדה מציפה. הפחדים עולים. צריך להתמודד עם המון דברים, כמו עם המוות של אבא, עם זה שדברים לא יהיו כפי שהיו. אבל המטפלת המקסימה שלי פרשה לי רשת בטחון ענקית, ואני מרגישה שלכל אשר אני הולכת היא הולכת מאחורי מוכנה לתפוס אותי ברגעים הקשים, בנפילות, באכזבות ובהתמודדויות. יש רגעים שאני מאמינה שעברתי את זה, ויש רגעים שאני בטוחה שהנפילה (בולמוס-הקאה-דכאון) מחכים לי ממש מעבר לפינה. מה יהיה ? אני לא יודעת עדיין. כרגע אני נקייה מהבולמיה, אם זה יחזיק מעמד ? הלוואי. לסיכום - המלצה אישית מנסיון אישי וכואב עם הפרעות אכילה. מצאו לכם מישהו, לא משנה מי - מטפל/ת, אמא, אחות, חבר/ה טוב/ה, שמסוגל ויכול להקדיש לכם את הזמן והתמיכה שכל כך חשובים, ולימדו להישען. תנו לו לפרוש ידיים גדולות ולהגן עליכם, להיות שם בשבילכם, לתפוס בנפילות, ותתחילו פשוט לאט לאט בהדרגה להתמודד עם הדברים. אצלי זה בינתיים עובד, ואני מקווה שימשיך לעבוד. אם פתחתי פתח למחשבה ולו אצל אחת מכן, אני כבר שמחה שעזרתי אומץ וכתבתי פה בפורום. המון המון בהצלחה לכולכם.
