אני ארשה לעצמי לנצל"ש... פרק 5
בסיפורי. אני מקווה שכולם זוכרים את הקודמים. פרק 5 כמעט חודש עבר מאז שהלכנו ל"מלחמת האופל", ומאז נפגשנו כל יום שישי. פורים התקרב, וכך גם אמצע חודש אדר. "למה את מתחפשת?" שאלה יעל. היה יום ב', י' באדר. יעל ואני הלכנו הביתה אחרי בית הספר. "אני לא יודעת, לא נראה לי שאני אתחפש." אמרתי. "למה לא?" "פורים ביום חמישי, ועוד אין לי רעיון לתחפושת, אז אם לא ייפול עלי משהו פתאום; מה שאני בספק שיקרה, אני פשוט לא אבוא בפורים לבית ספר." "אבל יהיה משעמם בלעדייך!" היא תמיד הייתה אומרת את זה כשאמרתי שאין לי כוח ללכת לאן שהוא. "אז את מוזמנת לבוא אליי, ואז לא יהיה לך משעמם, אם זה מה שמפריע לך. תוכלי אפילו לישון אצלי, אם לא יפריע לך לישון לבד, ושכל הזמן יהיו קולות משונים מהשירותים," התמרמרתי. היא לא ידעה מה להגיד לי, מה שייצר שתיקה ארוכה, עד שהגענו לפנייה. "ביי," אמרתי, והוחזר לי,"ביי.", ואז פניתי . עברתי את יוקי המשתולל בלי להסתכל עליו אפילו, והגעתי הביתה. זרקתי את התיק שלי על רצפת חדרי, ואז הבחנתי בשתי הפתעות שציפו לי על המיטה- אחת הייתה לוח שנה חדש לאותה שנה ("משונה," חשבתי, "עוד לא הגיעה השנה החדשה, ומה רע בזה שיש לי?") והשניה, שהייתה מוזרה אף יותר- קופסת כדורים. את הקופסא בחנתי מכל עבר, ולא הבחנתי בדבר, פרט לשם המסחרי- "מֵירמַאקְס" באותיות גדולות ושחורות. "אמא?" קראתי. "מה חמודה?" "מה פשר ה...דברים שקיבלתי היום?" "אה, אלה..." היא חייכה, "הלוח שנה החדש," "כן, לא נגמרה השנה, עד כמה שאני יודעת..." "זה לא לוח שנה רגיל, אם תשימי לב; בכל יום בחודש יש סימן קטן שמראה את מצב הירח," הסתכלתי בזמן שהקשבתי, והיא המשיכה, "ואת השעה שבה הוא יעלה. חשבתי שזה יוכל לעזור לך, כדי שלא תסבלי מאי- הוודאות." "מגניב, תודה!" חייכתי. "והכדורים?" "כדורי מירמאקס. הם גורמים לך אה..." "מה?" "נכון שתמיד בלילות ירח מלא את הופכת ל..אה...זאב, ואז את חוזרת בבוקר ולא זוכרת מה עשית, כלומר... שאת בכלל לא מודעת לעצמך בלילה?" "כן..." אמרתי. "אז המירמאקס גורמים לך להיות... אממ, מודעת לעצמך, כלומר שתוכלי להסתובב בבית, ובחוץ, ולשלוט בעצמך... חשבתי שתרצי לבלות מדי פעם מחוץ לשירותים ללא דאגה שתנשכי מישהו חס וחלילה..." "יה, תודה!" "יש רק בעיה אחת- את יכולה לקחת רק אחד כל פעם, ורק כל שלושה חודשים. אחרת זה לא עובד; וכדור משפיע רק ללילה אחד." "לא נורא," חייכתי, בלב מלא תודה, "תודה רבה רבה!" התקשרתי אל יעל. "הלו" היא ענתה, "שמעי, זו אני..." "כן, שלום." סיפרתי לה על המתנות, וסיימתי ב- "אני מתכוונת לספר ליואב." "את בטוחה?"היא שאלה בהתרגשות. "מאה אחוז. הגיע הזמן, לא?" "טוב... אי מחזיקה לך אצבעות!" "תודה. אני אצלצל אליו עכשיו... אז ביי!" "ביי." נגמרה השיחה. הסתכלתי בלוח השנה; כן, ביום חמישי יהיה ירח מלא, והוא יעלה בתשע שלושים ושתיים. לא הגזמנו עם הדיוק? חייגתי את המספר של יואב. "כן?" הוא ענה. "היי! זו אני, נועה." "אה..." זו רק אני, או שהייתה אכזבת- מה בקולו? "אה, רוצה להיפגש ביום חמישי בערב?" שאלתי, "אתה יודע, אין אחר כך בית ספר; יש חופש פורים." "אני יודע," הוא ענה, "בסדר, אין בעיה. לאן נלך?" "אה, לא יודעת;" לא חשבתי על זה כל כך, "אולי נלך למסעדה או משהו או לטייל?" "טוב, אני אבוא אלייך בשמונה, ואז נחליט..." "אוקי. נפגש ביום חמישי." "כן." "אז ביי." "ביי." גם השיחה הזאת הסתיימה. ***** "אני מקווה מאוד שהכדור יעבוד." חשבתי. היה יום חמישי, שעה שבע בערב. שוב עמדתי מול המראה, אבל לא הסתכלתי על הפרצוף שלי (שעוד היה עקום), אלא, ניסיתי לשכנע את עצמי שאני לא סובלת את מה שאני לובשת. אני הרי הייתי צריכה להיפרד ממנו יותר מאוחר בערב. זה היה מין משהו אדמדם-אפרפר שלא היה לי מושג מאיפה הוא צץ בארון שלי; אבל הוא היה די יפה, בדרך שלו. בשמונה יואב הגיע. הוא לא איחר כמעט אף פעם. לפני זה עוד לקחתי כדור, ועשיתי את כל הסידורים הנדרשים. "לאן נלך?" הוא שאל. "אני יודעת...? למסעדה או משהו, שאפשר לשבת בחוץ." התחלנו ללכת, ואז שאלתי, "נו, אז איך עבר פורים?" "לא באתי, אם לא שמת לב;" הוא התמרמר, "הייתי צריך ללכת לרופא שיניים, וגם בכלל לא הייתה לי תחפושת." "גם אני באתי, ככה שלא הייתה לי אפשרות לדעת שלא באת. הנה, אפשר לשבת כאן." אמרתי למראה כמה כסאות מחוץ למסעדה סינית. אף פעם לא אהבתי אוכל סיני, אבל לא הייתי חייבת לאכול. התיישבנו. "מה השעה?" שאלתי. לא לקחתי שעון; לְמה? אני במילא אהרוס אותו. "תשע ורבע" ענה יואב. הסתכלתי לתוך המסעדה דרך הקירות השקופים. לא היו שם אנשים רבים- רק כמה מלצרים ומלצריות, ושתי אנשים יושבים לשולחן ומשוחחים בעניין. "טוב, תשמע..." אמרתי, "הסיבה שרציתי להיפגש היום," השתתקתי. הייתי צריכה לתכנן מראש את מה שאני אגיד. "כן?" הוא האיץ בי. "אני צריכה לספר לך משהו," אמרתי בנחישות, "מה השעה?" "חמש דקות מאוחר יותר ממתי ששאלת אותי לאחרונה. מה הלחץ?" הוא שאל, ושאלתו נשארה תלויה באוויר, כי בדיוק אז הגיעה המלצרית וחילקה תפריטים. הודינו לה והיא הלכה, משאירה אותנו לפשפש ברשימת המאכלים שיש למסעדה להציע. הרמתי תפריט אחד והתחלתי לבחון את הרשימות, כאילו שממש מעניין אותי מה יש לאכול. "התחלת להגיד משהו." אמר יואב. "מה השעה?" שאלתי בפעם השלישית. "עברו עודד חמש דקות..." הוא ענה בשיעמום. כלומר, שעכשיו תשע עשרים וחמש. "טוב," אמרתי בעצבנות, "אז אני צריכה לספר לך, שאני... אני לא מה שנראה לך." הוא התפוצץ מצחוק, "אז את בעצם ערפד מוצץ דם ומפחיד, שעומד לנשוך אותי?" "לא בדיוק," התחלתי לדאוג. מה אם הכדור לא יעבוד? "מה השעה עכשיו?" "חמש דקות עברו שוב. אה, לא, סליחה; שש דקות." הייתי מתוחה כמו קפיץ- עוד דקה! התחלתי להסתכל למעלה, אל שמי הערב השחורים. אחרי קצת זמן הופיע בשמיים העיגול הלבן. קמתי מכיסאי. "לאן את הולכת?" שמעתי את יואב, "תראי, הירח עלה!" הסתכלתי עליו. כזו תדהמה לא ראיתי מעולם בחיי הקצרים; "מ...מה את?" הוא שאל, מבועת, אבל כבר לא יכולתי לענות לו. ירדתי על ארבע, וראיתי איך הוא קופא על מקומו, חסר יכולת לזוז. ליקקתי לו את היד והתיישבתי. הוא שלח יד מהוססת וליטף את ראשי; הרגשה חמימה התפשטה בגופי. הרמתי בפי מקל מהרצפה והושטתי לו. הוא לקח את המקל וזרק אותו. רצתי, ורצתי, ורצתי... הייתי מאושרת- מאושרת להוציא אנרגיה, מאושרת על הרוח הנושבת בפניי, אך יותר מכל, הייתי מאושרת שהכדור פעל; אבן גדולה נגולה מעל ליבי. יכולתי לראות את המקל מעליי, לשמוע את שריקתו במעופו. קפצתי ותפסתי אותו באוויר. בעצם אין הבדל כל כך גדול בין כלבים לזאבים. רצתי בחזרה והחזרתי את המקל ליואב. "מג-ניב!" הוא קרא בחיוך. החזרתי לו חיוך בליבי. בדיוק אז הגיעה המלצרית ונעצה מבט ביואב. אחר כך היא שלחה מבט בי ואז שוב ביואב. "סליחה," אמר יואב, משועשע, "אני לוקח את הכלב שלי מפה. רקסי, בוא!" הוא קם והתחיל ללכת, ואני הלכתי אחריו, אך נהמתי- גרר! איך הוא מעז לקרוא לי רקסי? ~סוף פרק 5~ אפשר להגיב בקשה?
הכיוון ראיה שלי
כי גם אני ידעתי על מה היא רמזה וגם אורלנדו ידע אז כתבתי שהוא ידע והמצב רוח שלו מנע ממנו.. מה זווית שונה בזה?
מקווה שזה פסדר עכשיו
