מיכל--angelgirl
New member
סיפור חביב ../images/Emo6.gif
סיפור חביב/ מיכל אני מקווה שתהנו מהסיפור שכתבתי
יום אחד החלטתי לנסוע לעיר, שאף אחד לא מכיר. עיר בה הכל שקט ונעים, עיר בה אין אלוהים. וכך הסיפור התחיל : לקחתי מפה, חיפשתי מקום מלא בשלווה. לקחתי תיק קטן ויצאתי לתוך עיר ה"פקן". (אני מדלגת על החלק שהגעתי לשם כי ממלא הוא לא קיים.) ( נסעתי למקום בגיפ 4*4) הדרך הייתה ארוכה, נכנסתי לאוהל וישנתי שינה עמוקה. היום הראשון: ראיתי המון אנשים, הולכים לעבודה. הומלסים על המדרכה, מחכים לנדבה. מכוניות, משאיות, ,רמזורים והמון פקקים. לא הבנתי בדיוק מה קורה הרי הגעתי למקום שקט ונעים מקום שאף אחד לא מכיר, מקום נטול אלוהים. יצאתי לטיול רגיל, בדיוק כמו בעיר. אין משהו מוזר, הכל אותו הדבר. איזה באס, עד כאן זה נמאס. החלטתי לעשות משהו מוזר, לראות לאיזה תגובה יביא הדבר. הורדתי בגדים, ואנשים מסתכלים. זורקים מבטים, מנסים להבין, חושבים, ומתחילים להוריד את הבגדים. אני עומדת ברחוב עירומה אנשים מחקים אותי, אין לי ברירה. אולי הם חושבים שאני זונה שאלתי את האיש שהיה מולי, רוצה מנה? האיש לא מבין, ופיתאום יש המון אנשים. כולם מסביבי עירומים מסתכלים אחד על השני. רצתי למלון שבו ישנתי, ומשום מה לא התביישתי. ניסיתי להבין, למה אנשים מחקים, אישה עירומה שבכלל ניראת כמו זונה. למעשה לא אכפת לי ונרדמתי. היום השני: כולם עירומים, הולכים לעבודה, הומלסים מחכים לנדבה. מכוניות, משאיות רמזורים, והמון פקקים. יא אללה, אופנה חדשה, יותר זולה. הצתרפתי לחבורה, ונכנתי לקיניון שהיה ממול לפינה. איזה מושפעים, בושה ! ! ! כולם עירומים, כמו בחוף נודיסטים, אחלה הרגשה. אין חנויות בגדים, גם לא חזיות ותחתונים. תנו לי להבין שנייה, הגעתי למקום שקט ונעים, מקום שאף אחד לא מכיר, מקום נטול אלוהים, שבו כולם עירומים. איזה נאכס, קיבלתי. ומיד את הבגדים לבשתי. הלכתי ברחוב ציפיתי למבטים ושכולם יחזרו לבגדים. הרגשתי שונה, לא הייתי עירומה. חזרתי למלון שבו ישנתי, וקצת נמנמתי. היום השלישי: יצאתי לטיול בשדות, וראיתי קרפדה חמודה, שחיפשה את אמא שלה. החלטתי לעזור לה, בלי הצלחה, האמא לא נמצאה. ועכשיו יש לי חברה חדשה. הבאתי אותה למלון והיא ישר קפצה מהחלון. לא ראיתי אותה יותר, אבל אין על מה להצטער. היא עשתה מה שרצתה והיא תמיד תדע שביתי זה ביתה. היום הרביעי: היום הרביעי שיעמום אמיתי. הגעתי למקום שקט ונעים. מקום שאף אחד לא מכיר, מקום נטול אלוהים, שבו כולם עירומים ומקפצים. מה לעזאזל קרה? הם מושפעים גם מקרפדה? ראיתי אותה, הרבה אנשים מסביבה, מה בסה"כ רצתה? לחפש את אמה. איזה מסכנה, רציתי לקחת אותה, אבל איזה הומלס החזיק בידה. הפעם הרגשתי אשמה, מן הרגשה מוזרה ועוד בגלל קרפדה. התחיל להחשיך, והמשכתי להכחיש. היום החמישי: אנשים עירומים מקפצים ברחובות והכל בגלל קרפדה וזונה, הן האשמות ! ! ! ספרים נכתבו, מגילות קראו, ואותן אמונות גם פורשו עד היום איזור הפקן קיים, והוא לא סתם אגוז שאכלתי באותו הזמן. אני יודעת שזה היה ארוך אבל היה שווה? אוהבת את כולם מיכל
סיפור חביב/ מיכל אני מקווה שתהנו מהסיפור שכתבתי
יום אחד החלטתי לנסוע לעיר, שאף אחד לא מכיר. עיר בה הכל שקט ונעים, עיר בה אין אלוהים. וכך הסיפור התחיל : לקחתי מפה, חיפשתי מקום מלא בשלווה. לקחתי תיק קטן ויצאתי לתוך עיר ה"פקן". (אני מדלגת על החלק שהגעתי לשם כי ממלא הוא לא קיים.) ( נסעתי למקום בגיפ 4*4) הדרך הייתה ארוכה, נכנסתי לאוהל וישנתי שינה עמוקה. היום הראשון: ראיתי המון אנשים, הולכים לעבודה. הומלסים על המדרכה, מחכים לנדבה. מכוניות, משאיות, ,רמזורים והמון פקקים. לא הבנתי בדיוק מה קורה הרי הגעתי למקום שקט ונעים מקום שאף אחד לא מכיר, מקום נטול אלוהים. יצאתי לטיול רגיל, בדיוק כמו בעיר. אין משהו מוזר, הכל אותו הדבר. איזה באס, עד כאן זה נמאס. החלטתי לעשות משהו מוזר, לראות לאיזה תגובה יביא הדבר. הורדתי בגדים, ואנשים מסתכלים. זורקים מבטים, מנסים להבין, חושבים, ומתחילים להוריד את הבגדים. אני עומדת ברחוב עירומה אנשים מחקים אותי, אין לי ברירה. אולי הם חושבים שאני זונה שאלתי את האיש שהיה מולי, רוצה מנה? האיש לא מבין, ופיתאום יש המון אנשים. כולם מסביבי עירומים מסתכלים אחד על השני. רצתי למלון שבו ישנתי, ומשום מה לא התביישתי. ניסיתי להבין, למה אנשים מחקים, אישה עירומה שבכלל ניראת כמו זונה. למעשה לא אכפת לי ונרדמתי. היום השני: כולם עירומים, הולכים לעבודה, הומלסים מחכים לנדבה. מכוניות, משאיות רמזורים, והמון פקקים. יא אללה, אופנה חדשה, יותר זולה. הצתרפתי לחבורה, ונכנתי לקיניון שהיה ממול לפינה. איזה מושפעים, בושה ! ! ! כולם עירומים, כמו בחוף נודיסטים, אחלה הרגשה. אין חנויות בגדים, גם לא חזיות ותחתונים. תנו לי להבין שנייה, הגעתי למקום שקט ונעים, מקום שאף אחד לא מכיר, מקום נטול אלוהים, שבו כולם עירומים. איזה נאכס, קיבלתי. ומיד את הבגדים לבשתי. הלכתי ברחוב ציפיתי למבטים ושכולם יחזרו לבגדים. הרגשתי שונה, לא הייתי עירומה. חזרתי למלון שבו ישנתי, וקצת נמנמתי. היום השלישי: יצאתי לטיול בשדות, וראיתי קרפדה חמודה, שחיפשה את אמא שלה. החלטתי לעזור לה, בלי הצלחה, האמא לא נמצאה. ועכשיו יש לי חברה חדשה. הבאתי אותה למלון והיא ישר קפצה מהחלון. לא ראיתי אותה יותר, אבל אין על מה להצטער. היא עשתה מה שרצתה והיא תמיד תדע שביתי זה ביתה. היום הרביעי: היום הרביעי שיעמום אמיתי. הגעתי למקום שקט ונעים. מקום שאף אחד לא מכיר, מקום נטול אלוהים, שבו כולם עירומים ומקפצים. מה לעזאזל קרה? הם מושפעים גם מקרפדה? ראיתי אותה, הרבה אנשים מסביבה, מה בסה"כ רצתה? לחפש את אמה. איזה מסכנה, רציתי לקחת אותה, אבל איזה הומלס החזיק בידה. הפעם הרגשתי אשמה, מן הרגשה מוזרה ועוד בגלל קרפדה. התחיל להחשיך, והמשכתי להכחיש. היום החמישי: אנשים עירומים מקפצים ברחובות והכל בגלל קרפדה וזונה, הן האשמות ! ! ! ספרים נכתבו, מגילות קראו, ואותן אמונות גם פורשו עד היום איזור הפקן קיים, והוא לא סתם אגוז שאכלתי באותו הזמן. אני יודעת שזה היה ארוך אבל היה שווה? אוהבת את כולם מיכל