סיפור זן בהמשכים - פרק ב´
חלק שני ולא אחרון משיחה של דארמה מאסטר היון גאק בקוריאה 2001: שיחה מהדרך (המשך) ...היום הייתי רוצה להציג בפני כולכם את מורי החדש. יש לי מורה חדש, בימים אלה. עוד לא אמרתי לקהילה אבל ייתכן שחלק מהאנשים כאן כבר מבינים. (מצביע אל כתפו השמאלית) זהו מורי המכובד החדש. לפני מספר שבועות, במהלך קיול צ´ה (ריטריט זן קלאסי בן 3 חודשים י.ג.) הקיץ, ישבנו מדיטציה באולם המדיטציה במקדש היונג ג´ונג סה, מתרגלים תרגול עמוק מאוד, ובאמת באמת, עם הרבה נחישות מתבוננים לעומקה של השאלה הגדולה הזאת. ערב אחד, במהלך עונת הגשמים, היה עלי לצאת לרגע מאולם המדיטציה לבצע שליחות. יצאתי במהירות מהאולם אל החושך המוחלט של לילה רטוב, ללא ירח, ובזמן שאני מחליק לתוך נעלי הגומי החלקלקות שאנו נועלים, קופץ לתוכן בזמן שאני מנסה לתמרן את המדרגות רק על ידי מישוש, נפלתי על המדרגות הרטובות. הנפילה לא הייתה גבוהה במיוחד, אבל היה מכשול בדרכי אותו לא ראיתי בחשכה, שער קטן שהציבו שם למנוע מאורחי המקדש להיכנס לתוך אולם המדיטציה. ונפלתי על השער וידי השמאלית הסתבכה בשער באופן כזה שלא יכולתי לנחות נכון. נפלתי בדיוק על כתפי השמאלית בעצמה רבה. אחרי כמה שעות למדנו שכתפי יצאה מהמקום לחלוטין, ועצם חשובה שתומכת בכתף לא רק שנשברה אלא נשברה למספר חתיכות בפנים. מאוחר יותר נזקקתי למספר שעות ניתוח, מחט וחוטים ושבוע בבית החולים. זה היה מאוד רציני. דבר מעין זה מעולם לא קרה לי בעבר. מעולם לא שברתי עצם בגופי. צעקתי לעזרה והנזירים יצאו החוצה והבוסלנים (נשים קוריאניות שעובדות במנזר) עלו מהמטבח, והעובדים באו מהחדר הקטן שבו הם רואים טלוויזיה ואני שכבתי שם על האדמה, מכה בה וחורק שיניים במשך מספר דקות. אז עזרו לי לקום והכניסו אותי לתוך החדר. באופן פתאומי, לאחר תקופת מדיטציה מדהימה, שבועות ארוכים של בניית מאמץ מרוכז, לאחר התמודדות "נקייה" ו"צלולה" עם העולם הזה באמצעות הכללים והסדר של אולם המדיטציה, העולם לימד אותי בחזרה משהו מאוד מעניין. והאמת היא שהשיעורים עדיין לא הפסיקו. העולם הראה לי הרבה דברים על זמניות, ועל אספקטים במערכת היחסים שלי עם העולם הזה, אני מאמין. אז ברור שמימד זה של הדברים היה שם. יחד עם זאת עוד משהו מאוד מעניין הופיע. קרוב לוודאי שאני לא יכול לספר חלק זה של הסיפור בצורה טובה, אבל אולי חלק מהאנשים שהיו שם, אולי קוואן הנג סונים(סונים = נזיר בקוריאנית י.ג.) או וון דו סונים יכולים. מה שהיה מאוד מעניין בחוויה המכאיבה בצורה יוצאת דופן הזאת היה שלאחר ההלם הראשוני – החמש דקות הראשונות של החידוש שבכאב, והסבל העצום שזה גרם לי – נהייתי מאוד, מאוד, מאוד רגוע. משהו בפנים הקליק וכל העניין הפך להיות חוויה מופלאה. בזמן שהבוסנים, העובדים ושאר באי המקדש ריחפו מסביבי, פוכרים ידיהם וחלקם אף בוכים ומסובבים את מבטם שלא לראות את זרועי שבלטה בצורה מוזרה מגופי, הייתי לפתע מאוד, מאוד רגוע. לא זז. הכאב הפיסי היה עצום, בכך אין ספק – זה כמו שמחצית מגופך נתלשה ממך. זה מדהים, זרועי ממש נתלשה מגופי. אבל מה שהיה באמת מעניין, שלאחר אותו קטע ראשוני, לאחר שנרגעתי וחזרתי למה שהיה התרגול, למה שהייתי מחובר אליו על הכרית באולם המדיטציה, זה היה מאוד, מאוד רגוע וחוויה מושלמת. ואני זוכר את עצמי מסתכל על כל האנשים סביבי, סובלים ועושים כזה עניין ממצבי, ואמרתי, "מדוע כולם מתרגשים?" נדמה היה שהם ביותר כאב ממני. התבוננתי בכל הסיטואציה הזאת בהתעניינות ובסקרנות רבה. הכאב העצום המעוור היה רק-כאב: לא "כאב", מין אי נוחות, פולשנית, מופרדת, משהו אחר, אלא רק כאב. הכל היה מאוד פשוט, מאוד צלול. לחלוטין לא היה לזה "פנים" או "חוץ". זאת הייתה חוויה מדהימה ביופייה, בלתי ניתנת לתיאור. היה כאב, אבל זה הכל: שום דבר לא זז מאחורי הכאב, לא זז בכלל. היה משהו שזה לא נגע בו, היה משהו שזה לא נגע בו ולא זז כלל. אמנם היו רגעים של כאב, אבל לפתע התאפשר לי להתבדח שוב עם האנשים, או לבצע חיקויים של האנשים שהיו סביבי. הייתי עוצם את עיני, חוזר למנטרה, וחוזר להתענגות שבהקלה, אם רק הייתם יכולים לחוש בזה, לחוות את חווית הלא-זז הזאת. היא הייתה מתוקה ומשחררת. קוואן הנג סונים שאל אותי מספר פעמים, "מדוע אתה צוחק?" או "כיצד אתה יכול לצחוק?" חוואי מקומי הוזעק, אדם שמתקן את פריקות אגן של פרות, הוא גם מתקן פריקות כתף של חוואים. זו הייתה המומחיות שלו בקרב אנשי ההר, אז קראו לו. כשהוא נכנס לחדר, הוא העיף בי מבט אחד ואמר שזה חמור מכדי שהוא יוכל לעזור ויש להפנותי מייד לבית החולים. ואני צחקתי כל הזמן. כשהוא פנה ללכת הוא שאל את אחת הבוסלנים "כיצד הבחור הזה יכול לצחוק?" דברים מעין אלה. אבל אני משער שהיה עליכם להיות שם. בחוויה זאת נחשף פן נוסף של המורה האחד האמיתי שלי. זהו המורה האמיתי שלנו. וזהו מה שהמורה שלנו, זן מאסטר סונג סאן מכוון אותנו אליו כל הזמן – לחוויה הזאת. כל המקלות והספרים ותעודות וגלימות וראיונות הקואנים ודיבור וצורה והכל הם כלים שבהם הוא נעזר לשחרר לזה את המיינד העקשן שלנו, לאותה חוויה של אי-תנועה שכולנו יכולים לחוות של טבענו האמיתי שלא זז. אנו רואים את זה ביושבנו על הכרית, כשהתנאים ברורים ומעוצבים כך שנוכל לקבל את התובנה הזאת. אבל האם את/ה רואה את פניו הזוהרים של המורה האמיתי שלך בהמון הסואן של חיי היום יום? האם את/ה יכול לעשות את זה? המשך יבוא יובל
חלק שני ולא אחרון משיחה של דארמה מאסטר היון גאק בקוריאה 2001: שיחה מהדרך (המשך) ...היום הייתי רוצה להציג בפני כולכם את מורי החדש. יש לי מורה חדש, בימים אלה. עוד לא אמרתי לקהילה אבל ייתכן שחלק מהאנשים כאן כבר מבינים. (מצביע אל כתפו השמאלית) זהו מורי המכובד החדש. לפני מספר שבועות, במהלך קיול צ´ה (ריטריט זן קלאסי בן 3 חודשים י.ג.) הקיץ, ישבנו מדיטציה באולם המדיטציה במקדש היונג ג´ונג סה, מתרגלים תרגול עמוק מאוד, ובאמת באמת, עם הרבה נחישות מתבוננים לעומקה של השאלה הגדולה הזאת. ערב אחד, במהלך עונת הגשמים, היה עלי לצאת לרגע מאולם המדיטציה לבצע שליחות. יצאתי במהירות מהאולם אל החושך המוחלט של לילה רטוב, ללא ירח, ובזמן שאני מחליק לתוך נעלי הגומי החלקלקות שאנו נועלים, קופץ לתוכן בזמן שאני מנסה לתמרן את המדרגות רק על ידי מישוש, נפלתי על המדרגות הרטובות. הנפילה לא הייתה גבוהה במיוחד, אבל היה מכשול בדרכי אותו לא ראיתי בחשכה, שער קטן שהציבו שם למנוע מאורחי המקדש להיכנס לתוך אולם המדיטציה. ונפלתי על השער וידי השמאלית הסתבכה בשער באופן כזה שלא יכולתי לנחות נכון. נפלתי בדיוק על כתפי השמאלית בעצמה רבה. אחרי כמה שעות למדנו שכתפי יצאה מהמקום לחלוטין, ועצם חשובה שתומכת בכתף לא רק שנשברה אלא נשברה למספר חתיכות בפנים. מאוחר יותר נזקקתי למספר שעות ניתוח, מחט וחוטים ושבוע בבית החולים. זה היה מאוד רציני. דבר מעין זה מעולם לא קרה לי בעבר. מעולם לא שברתי עצם בגופי. צעקתי לעזרה והנזירים יצאו החוצה והבוסלנים (נשים קוריאניות שעובדות במנזר) עלו מהמטבח, והעובדים באו מהחדר הקטן שבו הם רואים טלוויזיה ואני שכבתי שם על האדמה, מכה בה וחורק שיניים במשך מספר דקות. אז עזרו לי לקום והכניסו אותי לתוך החדר. באופן פתאומי, לאחר תקופת מדיטציה מדהימה, שבועות ארוכים של בניית מאמץ מרוכז, לאחר התמודדות "נקייה" ו"צלולה" עם העולם הזה באמצעות הכללים והסדר של אולם המדיטציה, העולם לימד אותי בחזרה משהו מאוד מעניין. והאמת היא שהשיעורים עדיין לא הפסיקו. העולם הראה לי הרבה דברים על זמניות, ועל אספקטים במערכת היחסים שלי עם העולם הזה, אני מאמין. אז ברור שמימד זה של הדברים היה שם. יחד עם זאת עוד משהו מאוד מעניין הופיע. קרוב לוודאי שאני לא יכול לספר חלק זה של הסיפור בצורה טובה, אבל אולי חלק מהאנשים שהיו שם, אולי קוואן הנג סונים(סונים = נזיר בקוריאנית י.ג.) או וון דו סונים יכולים. מה שהיה מאוד מעניין בחוויה המכאיבה בצורה יוצאת דופן הזאת היה שלאחר ההלם הראשוני – החמש דקות הראשונות של החידוש שבכאב, והסבל העצום שזה גרם לי – נהייתי מאוד, מאוד, מאוד רגוע. משהו בפנים הקליק וכל העניין הפך להיות חוויה מופלאה. בזמן שהבוסנים, העובדים ושאר באי המקדש ריחפו מסביבי, פוכרים ידיהם וחלקם אף בוכים ומסובבים את מבטם שלא לראות את זרועי שבלטה בצורה מוזרה מגופי, הייתי לפתע מאוד, מאוד רגוע. לא זז. הכאב הפיסי היה עצום, בכך אין ספק – זה כמו שמחצית מגופך נתלשה ממך. זה מדהים, זרועי ממש נתלשה מגופי. אבל מה שהיה באמת מעניין, שלאחר אותו קטע ראשוני, לאחר שנרגעתי וחזרתי למה שהיה התרגול, למה שהייתי מחובר אליו על הכרית באולם המדיטציה, זה היה מאוד, מאוד רגוע וחוויה מושלמת. ואני זוכר את עצמי מסתכל על כל האנשים סביבי, סובלים ועושים כזה עניין ממצבי, ואמרתי, "מדוע כולם מתרגשים?" נדמה היה שהם ביותר כאב ממני. התבוננתי בכל הסיטואציה הזאת בהתעניינות ובסקרנות רבה. הכאב העצום המעוור היה רק-כאב: לא "כאב", מין אי נוחות, פולשנית, מופרדת, משהו אחר, אלא רק כאב. הכל היה מאוד פשוט, מאוד צלול. לחלוטין לא היה לזה "פנים" או "חוץ". זאת הייתה חוויה מדהימה ביופייה, בלתי ניתנת לתיאור. היה כאב, אבל זה הכל: שום דבר לא זז מאחורי הכאב, לא זז בכלל. היה משהו שזה לא נגע בו, היה משהו שזה לא נגע בו ולא זז כלל. אמנם היו רגעים של כאב, אבל לפתע התאפשר לי להתבדח שוב עם האנשים, או לבצע חיקויים של האנשים שהיו סביבי. הייתי עוצם את עיני, חוזר למנטרה, וחוזר להתענגות שבהקלה, אם רק הייתם יכולים לחוש בזה, לחוות את חווית הלא-זז הזאת. היא הייתה מתוקה ומשחררת. קוואן הנג סונים שאל אותי מספר פעמים, "מדוע אתה צוחק?" או "כיצד אתה יכול לצחוק?" חוואי מקומי הוזעק, אדם שמתקן את פריקות אגן של פרות, הוא גם מתקן פריקות כתף של חוואים. זו הייתה המומחיות שלו בקרב אנשי ההר, אז קראו לו. כשהוא נכנס לחדר, הוא העיף בי מבט אחד ואמר שזה חמור מכדי שהוא יוכל לעזור ויש להפנותי מייד לבית החולים. ואני צחקתי כל הזמן. כשהוא פנה ללכת הוא שאל את אחת הבוסלנים "כיצד הבחור הזה יכול לצחוק?" דברים מעין אלה. אבל אני משער שהיה עליכם להיות שם. בחוויה זאת נחשף פן נוסף של המורה האחד האמיתי שלי. זהו המורה האמיתי שלנו. וזהו מה שהמורה שלנו, זן מאסטר סונג סאן מכוון אותנו אליו כל הזמן – לחוויה הזאת. כל המקלות והספרים ותעודות וגלימות וראיונות הקואנים ודיבור וצורה והכל הם כלים שבהם הוא נעזר לשחרר לזה את המיינד העקשן שלנו, לאותה חוויה של אי-תנועה שכולנו יכולים לחוות של טבענו האמיתי שלא זז. אנו רואים את זה ביושבנו על הכרית, כשהתנאים ברורים ומעוצבים כך שנוכל לקבל את התובנה הזאת. אבל האם את/ה רואה את פניו הזוהרים של המורה האמיתי שלך בהמון הסואן של חיי היום יום? האם את/ה יכול לעשות את זה? המשך יבוא יובל