סיפור ושאלה בצידו

[לאה_מ]

סיפור ושאלה בצידו

עומר חגג בסוף החודש שעבר את יום ההולדת השמיני שלו. אנחנו, יחד עם אחי שהוא בצבא קבע ויש לו "נקודות" קבע מועילות, קנינו לו במתנה אופניים חדשים. עומר שמח מאד. זה דבר שהוא מאד רצה (אופני הרים עם הילוכים), הוא מאד אוהב לנסוע באופניים, ומתברר שזה גם סמל סטטוס של הילדים. בכל אופן, אתמול בערב חזרנו מסוף שבוע אצל הורי, וגילינו שגנבו את האופניים החדשים של עומר. עומר היה הלום שינה, ועלה הביתה בלי לשים לזה לב, ואנחנו חשבנו שניתן לו לישון בשקט ונספר לו על כך בבוקר. כששי ואני שוחחנו על זה אמש, החלטנו שנקנה לו אופניים חדשים. אבל החלטנו גם לא לומר לו את זה, אלא רק לספר לו על גניבת האופניים, על מנת שתהיה לו תחושה של ערך. נכון שזה לא אשמתו שהאופניים נגנבו, אבל לא רציתי שזה יצא "קנבו לך את האופניים, אבל לא נורא, נקנה לך חדשים". רציתי שהוא יצטער, שיבין שזה יקר, שקשה להוציא את הכסף הזה שוב, שזה יתן לו איזו פרופורציה וערך לחפצים. תמיד נראה לי, שילדי השפע של היום כל כך משופעים בכל דבר, שפשוט אין לזה ערך. אם התקלקל צעצוע אהוב, זה לא נורא כי יש עוד הרבה כאלה, אם אבד חלק של פאזל, זה לא משנה כי אפשר לקנות חדש... וזו החברה שאנחנו חיים בה. ועם יד על הלב - האם בדוגמא שאני נותנת לילדי אין חשיבות לכסף? ודאי שיש. אני לא יודעת בדיוק לנסח את השאלה שלי, אבל אני סומכת עליכן שאתן נבונות כדי להבין אותה גם בלי שאנסח אותה במילים. אני מרגישה ממש חסרת אונים במבוך הזה של חיים בחברה חומרנית (ולא אהיה צדקנית - גם אני אוהבת דברים יפים ובילויים) יחד עם הרצון להקנות ערכים לילדים שלי (שהכסף הוא אמצעי אבל לא מטרה? שאנחנו עובדים קשה כדי להרוויח אותו אבל יש דברים יותר חשובים ממנו?). האם אני מנסה לנסח את הערכים כך שיתאימו לאורח החיים שלי או להיפך?

 

[כרמית מ.]

אוף. זו התגובה המרכזית שעולה לי.

אוף על מתנה שעוד לא הספיק להנות ממנה, וכבר נגנבה.

אם מה שאת מחפשת הוא אישור - הרעיון שלכם נשמע לי מאד מוצלח. נכון, זאת לא אשמתו, אבל גם אין צורך לספק את הפתרון ישר עם הבעיה. אולי אפילו יהיו לעומר (שעל פי תשובתו בנושא אחר נשמע בוגר ומקסים) רעיונות עוד יותר טובים ומוצלחים. אמנם לאופניים לא כל כך מתקשרים רגשית, ובכל זאת, מותר לו גם להרגיש עצוב על הגנבה, ואולי גם לחשוב על דרכים טובות יותר למנוע חזרה עליה, לפני השמחה על אופניים חדשים.

 

[רותי&ע]

אני מוטרדת מאותו נושא שהעלית

הילד שלי מוצף במשחקים חדשים. במיוחד עכשיו לאור פסטיבל יומולדת שנתיים שנמשך כבר שבועיים. כל יום מתנה חדשה. כל עוד הוא היה תינוק, ניחא, אבל עכשיו כשהוא מתחיל להבין אני מוטרדת שמא אני מציפה אותו והכל בא בקלות מדי. ועדיין כשאני רואה איזו מכונית מלהיבה (זה השיגעון שלו) קשה לי להתאפק ולא לקנות. למה ? אולי כי אני יכולה להרשות לעצמי. אולי כי כשהייתי ילדה כל השפע הזה לא היה קיים.. וגם אני מאוד חוששת שכשהוא יגדל הוא לא יוכל להבין ערכם של דברים. מצד שני אני נהנית לראות את החיוך שעל פניו למראה צעצוע מלהיב. אז תשובה אין לי ואשמח לקרוא תשובות בנושא.

 

[אמיר.]

כמה נקודות....

1. יכול להיות שאופנים שנגנבו זה לא הנקודה להתחיל ממנה את החנוך לערכים. אני מציע שתעשו טקס מקשירת האופנים וטיפול בהן... זה יקנה לו גם אחראיות וגם הבנה (אני חושב) 2. יש לי אכן את ההרגשה שיש לילדים של היום יותר מדי... יום אחד הילדים שלי (7, 5.5, 4, 2) סרבו לאסוף את הצבעים.. החרמתי 90% מהם והחבאתי.. מה אתם חושבים ? שהם בכו ?? לא !!!! הם פשוט המשיכו לצייר עם ה 10% הנותרים (וגם לאסוף אותם יותר קל)... שמעתי פעם עצה לקחת חצי מהצעצעועים ולשים במחסן.. מדי פעם לעשות החלפות .. ככה יש גם יותר מקום וגם גיוון. 3. ילדים צריכים לדעת שלא מקבלים כל דבר. יש דרכים להקנות את זה.. אז שלנו עומדים בסופר מול שלל הפיתויים שליד הקופה ויודעים ´אין לזה כסף´ או ´לא ממש צריך את זה´... מדי פעם מקבלים.... מיזמה שלנו. 4. יש כלל ´בל תשחית´ אנחנו משתמשים בו המון (גם על עצמנו)

 

[עוד צפורה גנן]

לילדים של היום יש הרבה יותר מלנו

ולנו היה הרבה יותר מלהורינו. אמי מספרת שאצלם בשכונה היה כדור אחד ומופול אחד, וכלם שחקו בזה. אני אסרתי על הורי ועל חותני לקנות לילדים מתנות מסוימות. יש גבוללכמות הצעצועים ולכמות המשחקים שהילדים מסוגלים לשחק בהם, ושלי עברו כבר מזמן את הגבול. מצד שני, אופנים שרק נקנו וכבר נגנבו, הם באמת שוברי לב לילד קטן, שבר שעליו להתמודד איתו, ובתמיכת הוריו מן הסתם, הוא יצליח ללא כל בעיה. כשגנבו לישראל את אופניו החדשות, נתתי לו להצטער על כך לזמן מסוים, באמת שיחוש את ענין האובדן. ב"ה בגדול המשפחה, ובאי גדילת ההכנסות ביחס להוצאות, ילדינו למדו שלא הכל אפשר לקבל, והם יודעים שצריך לחשוב על כל הוצאה כמה פעמים. זו לדעתי, הכנה טובה להמשך החיים. אנחנו בהחלט מסבירים להם מה סדר העדיפויות שלנו - כאשר חנוך זה אלף ואוכל זה בית וכל השאר בא אח"כ לפי כמה כסף יש. מהסדר הזה הם לדעתי מבינים מה יותר חשוב לנו, ומה פחות.

 

[אפרת_ח]

רמת החיים עולה כל הזמן

בכל התחומים - אנחנו כן זורקים אוכל, ויש לנו מזגן, ונוסעים לחו"ל כל שנתיים, ועוד כל מיני דברים שיש לנו ולא היו להורינו באותו גיל. לא הבנתי אם האופניים נגנבו בגלל שעומר זלזל ולא קשר למרות שהסברתם לו, או שהגנב התגבר על המנעול. אני חושבת שהתגובה צריכה להיות בהתאם להתנהגות של הילד.

 

[לאה_מ]

אז ככה -

עומר ממש מקפיד לנעול את האופניים שלו, והם היו נעולים גם כשנגנבו, כך שאין כאן שאלה של זלזול ברכוש שלך. אני מכירה את בעיית הסופר, ובכלל את בעיית ה"תקני לי". גם אני מתמודדת עם זה בדרך דומה. מסכמים מראש אם קונים בכלל, ואם כן - מה התקציב. השאלה שלי היא יותר גלובאלית, יותר ברמת העקרון, הערכים, היכן נמצא הכסף בסולם הערכים שלנו - האם בכלל נכון או הגיוני לשאוף לחנך את ילדינו שכסף זה רק אמצעי, ואיך אנחנו בעצם עושים חינוך כזה? היתה לנו, לעומר ולי, שיחה לפני כמה זמן בשאלת הכבלים. עומר התלונן, שלכל החברים שלו יש כבלים בבית ורק לנו אין. אני הסברתי לו, שלהבדיל מדברים אחרים, שלא תמיד אנחנו יכולים להרשות לעצמנו (כמו בית פרטי שהם מבקשים), או שאנחנו לא מסכימים מסיבות חינוכיות כאלה או אחרות (כמו סוני פלייסטיישן), דוקא כבלים אנחנו יכולים לעשות, אבל בחרנו שלא. הסברתי את זה דוקא בנימוק התקציבי ולא בנימוק של חסרונות הצפיה בטלויזיה. כלומר, אמרתי לו שהכבלים עולים 180 ש"ח בחודש, ושבכסף הזה אני יכולה לקנות לכל אחד מאתנו ספר פעם בחודש או לרשום אותו לחוג נוסף או לקנות לכל המשפחה כרטיסים להצגה, ובסדר העדיפויות שלי, הדברים האחרים יותר אטרקטיביים מאשר צפיה בטלויזיה, לכן אני בוחרת לעשות אותם ולא לקנות חיבור לכבלים. הסברתי לו, שאני מחליטה על הכסף הזה משום שאני מרוויחה אותו, אולי כשהוא יגדל וירוויח כסף משלו, הוא יחשוב שכבלים חשוב יותר מדברים אחרים, ויבחר לעשות זאת בכספו שלו. אולי סדר העדיפויות שלי ישתנה אף הוא במשך השנים, אבל נכון להיום זהו סדר העדיפויות שלי. אני בטוחה שההסבר הובן. מה שלא אומר שקל לו לעמוד בזרם הפיתויים הבלתי פוסק. אוי, אורי כרגע התיישב לבד. יקירי - אתם שותפים לרגע היסטורי! אני אלך לברך אותו.

 

[limori]

אז קודם כל מזל טוב לאורי

ודבר שני בספרדית אומרים - "אוי קראמבה" תרגום ממשי אין לי אבל זה משהו כמו בומבה של תשובה. לימור

 

[דסי אשר]

לאה, היה ברור שהשאלה היא(ארוך)

ברמה העקרונית. אכן, זה קשה. לא רק שרמת החיים עלתה, ויש לנו יותר מכדור אחד לקבוצת ילדים, כפי שכתבה כאן אחת הגולשות. אני אם לילדים מדור קודם לילדים שלכם. וגם אז היו פיתויים, שלא היו בסביבת ילדותי- ילדות בכפר. אפשר לומר שלא היה לי קשה, משום שהיתה לי *תפיסת עולם מאד לא מציפה בחומרנות. * סך ההכנסות המשפחתיות לא היה מאד גבוה. * מעט מאד נאמתי, כן הסברתי, אבל בעיקר ראו את אורח החיים שלנו, ולא היה בלבול בין המסר הנאמר לנצפה. למרות זאת, גדלו לי שני ילדים, אחד צנוע בהקשר לדברים חומריים, ואחת הממלאה כרגיל את כל ה"חללים" שהוא השאיר, וגם את החלל הזה. היא מאד אהבה ללכת לקניון(שהיה אז מושג חדש). עבורי זה היה סיוט. אבל הפכנו זאת לנעים(פחות או יותר עבורי), כאשר סיכמנו מראש שקונים דבר אחד, וגם סיכמנו על היקף הקניה- לרוב משהו קטן, החשוב היתה הקניה. *רציתי לשאול, אצלכם, ההורים של היום יש מושג של דמי כיס? לשניהם היה, מגיל מאד צעיר, על מנת שיוכלו ללמוד ולהבין משמעות תקציב, לקנות מה שהם רוצים, ללא שום ביקורת. " נו, אז הוא חסך וחסך וחסך, והייתי צריכה קצת ל"ייעץ לו שיתחיל קצת להינות. אז בהתחלה קנה מסטיקים(!) בכמויות. עד היום נשאר לא חומרני כמו הוריו. והיא, מיד בזבזה הכל, וכמובן -באה עם בקשות להלוואה על חשבון שבוע הבא. אני=הבנק, לא נתתי. היא יודעת לבזבז, אבל מה שנפלא, יודעת גם לא, היום כשהיא גדולה. אם אין לה, לא תעשה דברים לא רציונליים. אם יש לה, והיא בוחרת לגור עם אמא, עם כל אי הנוחות שלה(לשמחת אמא שלה), הרי שהיא יכולה לשרוף את כל המשכורת שלה על מסעדות ובגדים. אני דוגלת בלא לנאום. אני סומכת עליה. בנתיים יש לי רק קבלות לגישה הזו. אבל וכאן נראה לי הדבר העיקרי- זה לא רק הפיתויים. הילדים, בבתים רבים רואים ומבינים שיש להורים הרבה כסף, שהם עובדים קשה ומרוויחים הרבה, וגם מוציאים את הכסף, אפילו אם בצורה שקולה. הילד חש את הרווחה בבית, כך שמאד מאד קשה היום לגדל ילדים לא חומרניים. הרי לאה, את עובדת בעבודה שאת מאד נהנית ממנה, מתוגמלת כנראה היטב, אך את גם צריכה להשקיע, לא רק את כישוריך, אלא זמן מיוחד מזמנך האישי. שיכול היה להתפנות לדברים שלא היו מאפשרים לך תגמול כלכלי ותגמול רגשי מאופי העבודה. הילד שלך מרגיש ויודע זאת. לכן היום קשה יותר, במיוחד במשפחות שמעמדן הכלכלי באמת איתן, לנקוט בדרך שאני נקטתי. ולי עוד היה קל, לא משום הכנסותי הצנועות, אלא כנראה משום החינוך לו זכיתי. אנחנו יודעים שכמעט רוב המדינה חייה על "אובר דראפט". אני בין היחידים שלא. בפעם הראשונה שעברתי ב400 שקל, היה לי משבר. היום אני לא עושה מזה ענין, אבל אני חייה אחרת מהרבה אנשים, בדיוק במסגרת התקציב, ומרגישה מאד מאושרת. שלא יובן לא נכון, לא הייתי מתנגדת שיהיה לי יותר, והייתי יודעת להנות מעוד דברים.ילדי יודעים, היום כגדולים, את תפיסת העולם הזו שלי. אני פשוט יודעת להנות מהרבה מאד דברים, גם יקרים, וגם שלא עולים פרוטה. ונראה לי שבני ירש זאת ממני. אוף, היה נאום!. אבל זה בהחלט נושא לא פשוט. תודה דסי

 

[limori]

אז קודם כל לקנות לו אופניים.

אני חושבת שהרעיון שלכם נהדר. גם אני מייד היתי קונה לו אופנים חדשים. ואני שונאת גנבים. ועכשיו לענין החומרניות אצל ילדים. אני גדלתי בבית שכל ביפס שיצא לי מהפה ורציתי קיבלתי. כל מה שרק יצא חדש קיבלתי בכל התורות ובכל הצבעים. ואני תמיד ידעתי להעריך והלכתי לעבוד בהיותי בתיכון למרות שלא היתי צריכה. למרות זאת אחי הקטן בן 13 הוא ילד חומרני בצורה יוצאת מן הכלל לרצות אותו זה מאד מאד קשה והכל קשור לכסף כסף. את יכולה להודיע לו שבגיל 17 כשיהיה לך רשיון תקבל אותו חדש האוטו הכי טוב שקיים, ןוהוא מייד יגיד רגע רק אוטו ומה עם נהג?!?! הוא ממש כזה. וזה נורא עצוב וההורים שלי מצטערים על כך עד עצם היום הזה. לכן אני חושבת שזה מאד תלוי באופי של הילד (כמו כל דבר) כשרואי נולד גם אני הערפתי אותו במשחקים והחדר שלו ניראה כמו חנות צעצועים וכמעט כל יום קניתי לו מתנה. ממש השתגעתי אך היום אני כבר לא מטורפת. לימדתי את רואי שאם קונים קונים דבר אחד בלבד ובאשר למקדונלדס אז הוא יודע שרק ביום שבת. אנחנו משתדלים תמיד להסביר לו על ערכם של דברים ועכשיו הוא אפילו מעורב במחירים והוא מתחיל לקלוט מה יקר ומה פחות. לאה, מאד קשה היום לא להתפטות ולקנות להם הכל. אני מרגישה שזה ממש נורא לגור בעיר הפיתויים כל כך גדולים. אני גרתי במושב והיתה לנו חנות קטנה . וכאן בכל רחוב בכל פינה יש כ"כ הרבה פיתויים. אין ספק שקשה מאד ומאה אחוז הצלחה בנושא הזה קשה לי לראות. והפרסומות הנוראיות בטלויזיה, ממש מפטות את הילדים. רואי כל פרסומת שהוא רואה הוא צועק אמא בואי מהר תראי את הפרסומת תתקשרי לסבתא שתקנה לי. כי הוא יודע שאמא לא קונה כל דבר אבל סבתא וסבא קונים הכל. מה לעשות?!?!?! ובאשר לעומר כמו שאמיר הציע אין ברירה וצריך לקנות שרשרת ומנעול ולנעול את האופנים.

 

[מיכל קורן]

גם אני שותפה ללבטים שלך (ארוך)

למרות שהבת שלי קטנה ועדיין לא נתקלנו בבעיה ממשית בנושא. קודם כל הרצון שיהיה לנו ושיהיה לנו יותר הוא טבעי, והוא משותף לרוב בני האדם. זה טבוע בנו, (אולי גם בגלל שיש לזה גם ערך אבולוציוני הישרדותי?). גם בתנ"ך הוגדרו ותוארו אנשים לפי עושרם ואלוהים נתן לאנשים כסף ורכוש כביטוי של ברכה. כך שהרצון ש"יהיה לי" הוא לא חידוש של השנים האחרונות אלא משהו טבעי שמלווה את רוב האנושות. יש בו גם דברים טובים: הוא מניע אותנו קדימה במטרה להשיג. אנחנו לא רוצים ילד אדיש שלא ירצה כלום. הבעיה היא כמו תמיד הפרופורציה שזה תפס בשנים האחרונות. אני חושבת שחלק מההבנה של מקומו של הכסף בחיינו יכול לבוא רק עם קצת בגרות. אני חושבת שרק בשנה האחרונה (ובעקבות קריאה) גיבשתי לי השקפה בנושא הזה. עד אז אימצתי בקלות את ההשקפה שהחברה שסביבנו משדרת. אז צריך להיות סלחנים כלפי הילדים שלנו בנושא הזה. כמה דברים שאני חושבת שאנסה לעשות עם ילדי:. ולפני שאפרט אסייג את דברי: 1. אני מנסחת את הדברים בחדות, אבל ברור לי שבמציאות אצטרך להתפשר. 2. יש לי ילדה קטנה ואינני יודעת איך הדברים עומדים במבחן המציאות.ולענייננו: -"קניות" זה לא בילוי. ולא הולכים לקניון כבילוי. אפילו אם יש בקניון פינת משחקים וכד´.. הרי המטרה היא להפנים אצלנו ואצל ילדינו את הקישור בין קניות לבילוי וזה משהו שכהורים לא כדאי לנו לעודד. -פרסומות: לנסות לדבר עליהן עם הילד ולחשוף את שטיפת המוח שהן מנסות לעשות לנו. יש פרסומות שבהן זה ממש שקוף. - טוב, דוגמא אישית.. קל לדבר וקשה לעשות. אבל מה שאפשר לנסות ולעשות. אם ההורים עסוקים כל הזמן בנושאים של כסף ומדברים על זה הילדים מושפעים, כמובן. אם ההורים קונים לעצמם מותגים.. כנ"ל. אם ההורים עסוקים הרבה בקניות ומדברים על זה הרבה... וכו´.. ובמישור היותר מעשי: אני מכירה אנשים שויתרו על הכנסה (הקטינו משרה)כדי ללכת ללמוד, לטייל בעולם, להיות עם הילדים, וכד´.. וזה כמובן מסר גם לילדיהם על מה חשוב בחיים.. - אם הילד מספיק גדול אפשר לדבר על החדשות: כל מה שקורה היום עם ענייני הגלובליזציה מתקשר, לדעתי, לאותו נושא.

 

[נעה גל]

אני מסכימה מאוד עם מיכל לגבי זה

שבסופו של דבר, החומרנות של ילדינו תקבע על פי ההתנהגות שלנו ועל פי החשיבות שאנחנו כהורים, מיחסים לכסף בחיים שלנו. למרות שאני מבינה מאיפה את מגיעה, לאה, ואני בהחלט חושבת שלאורי (אני לא טועה בשם, נכון?) מגיעים אופניים חדשים, אני לא חושבת שזה באמת משנה באיזו דרך אתם תתנו לו אותם (סביר להניח שגם אני הייתי עושה את אותו דבר כמוכם). מכיוון שהוא גדול - לדעתי, יש מקום לשתף אותו בקשיים ובהחלטה שקיבלתם ולמה קיבלתם אותה על אף הקושי וההוצאה הגדולה. אני חושבת ששיחה כזו, תעביר לו את המסר שאתם רוצים. ורק קוריוז שמתאים כאן לשיחה על חומרנות: אני מכירה שני ילדים (הם כבר לא ילדים... אחד בן 25 והשני בן 22), שכאשר הם היו בני בתחילת גילאי העשרה ואפילו פחות מזה, אמא שלהם היתה שלוחת אותם לכספומט להוציא לה כסף... והם היו חוזרים עם שאלות כמו: מה אתם מתכוונים לעשות עם ה-50,000 ש"ח שיש לכם בבנק לאומי בקופת גמל זו וזו?.... מפחיד לא? ואגב, הם צמחו לבחורים חומרנים בדיוק כפי שהיו בילדותם...

 

[לאה_מ]

../images/Emo51.gif תודה, נעה, על רעיון השיחה

אנחנו באמת נשתף את עומר (אורי עדיין קטן מדי בשביל זה, רק בן 8 חודשים) בשיקולים העומדים בבסיס ההחלטה. את צודקת בכך שזה כנראה יעביר את המסר באופן הברור ביותר.

 

[אמיר.]

כסף - זה לא רק חומרנות...

אני הייתי מודע מגיל די צעיר למה קורה אצל הורח בחשבונות.. אדרבא.. אמי שליט"א טרחה רבות לעודד בי את תודעת החיסכון... כשהייתי בשרות חובה חסכתי חלק מהמשכורת שלי (זה שזה היה שווה לחסכון חודשי אחד בזמן הקבע - זה משו אחר - העיקר העקרון). מי ש´אינו יודע צורת מטבע´ אינו בכרח פחות חומרני. אדם צריך להיות מודע למה שיש לו ובמקביל (וזה םחות נפוץ) לדעת לא לחיות בראותנות. ילד יכול לגדול בבית שבו לא חסר לו מאומה ועדין לא לנחול את תודעת ה´מגיע לי´. דמי כיס הם רעיון טוב - רק אם נלווה אליהם חינוך ערכי. אם זה ´כסף לביזבוזים´ חבל"ז. כנ"ל עבודות קיץ וחופשות.

 

[לאה_מ]

מיכל, אליה וקוץ בה - הרעיונות שלך

מאד נכונים (אליה), אבל גם כשמיישמים אותם זה עדיין לא פותר את הלבטים (וקוץ בה...). גם אנחנו לא הולכים לקניון כבילוי. האמת שזו לא הקרבה מבחינתי, כי אני עצמי לא חובבת גדולה של קניות. למעשה, לא הולכים לקניון בכלל, אלא רק למטרה מוגדרת (למשל, לסרט בקולנוע שנמצא בקניון), ואז אנו מסכמים מראש מה קונים וכמה (למשל, ממתק אחד או סיבוב אחד על צעצוע מתנדנד מהסוג שנמצא שם בשפע או ארוחת צהרים במקדונלדס). גם בפרסומות יש אצלנו צפיה בקורתית (כלומר, אני אדם מאד ורבלי - זה מילה אחרת להגיד שאני קשקשנית - והצפיה שלי בכלל בטלוויזיה היא בקורתית, ובפרסומות בעיקר יש כר נרחב לבקורת). הילדים שלי יודעים מגיל צעיר מאד, שהמטרה של המפרסם היא לשכנע אותך לקנות את המוצר שלו, ולכן הוא תמיד יגיד עליו דברים טובים, גם אם זו לא בהכרח תהיה דעתך על המוצר אם תחליט לרכוש אותו. גם (וזה בעניין שאת העלית, דסי) עומר מקבל דמי כיס סמליים (5 ש"ח לשבוע) - התחלנו עם זה בעקבות היסטריית הפוקימון - מעטפה עם 11 קלפים עולה 18 שקל! פשוט לא יאמן. אז החלטנו באיזשהו שלב, שהוא יקבל דמי כיס ואנחנו לא קונים יותר אביזרי פוקימון - אם הוא רוצה הוא יכול לחסוך את דמי הכיס שלו ולקנות לו בעצמו. ואת רואה - אני עדיין מתלבטת. אני שומעת את הבן שלי עסוק מאד בסוגיות חומרניות (כמו - למה לחבר הזה יש דבר מסויים ולי אין, למה לכולם יש כבלים ולי אין וכו´), אמא שלי סיפרה לי שהיא היתה איתו בבריכה והוא התחבר שם עם ילד אחד ושיחק איתו, ובשלב כלשהו היא שמעה אותו אומר לילד "אני נוסע עם האופני הרים שלי על הגג בפנטהאוז שלנו" (עובדה שהיא לחלוטין לא נכונה, למעט קיומם (אז) של האופניים וקיומו של הגג - אבל האופניים מעולם לא ביקרו בגג, הוא נוסע בהם רק ברחוב). זה נשמע לי כמו צורך שלו להשוויץ בכל סמלי הסטטוס החומריים שהוא יכול לגייס לטובתו, ואני מוטרדת מכך שזה מה שחשוב לו, שאלה סמלי הסטטוס שלו. ועכשיו אני חושבת, האם באורח החיים שלנו אנחנו לא מעבירים לו מסר שהוא שונה מהמסרים הורבליים שאנו משוחחים עליהם (ודסי, תאמיני לי שאני לא מתכוונת לנאומים).

 

[דסי אשר]

זהו סלנג פרטי שלי

על שיחות לעומת התנהגות ומסרים שלא נאמרים. אני משוחחת ושוחחתי אתם הרבה, אבל ברור לי שהערכים שהם נושאים בתוכם היום והם גדולים, וזה אושר גדול לראות זאת, זאת האווירה שהם ספגו בבית. בכלל, כשהם גדולים יותר, זה בכלל נעשה קשה יותר, הם נהיים חרשים להורים. קבוצת הגיל הרבה יותר משפיעה. לאה, אוכל רק לנחם אותך, כפי שכתבתי, ביתי היתה והינה שונה מאתנו, אך דומה מאד לנו. פעם, היא אמרה: אולי אני לא מהמשפחה הזו, כי אני כל כך אחרת. אבל היום, כשהיא גדולה, ומוטלות עליה משימות שהן מעבר ללבזבז את כל הכסף של הוריה או של דמי הכיס שלה, אני רואה ילדה, בת 24, שכל העולם אוהב מאד ומעריך מאד כאדם וכאדם עובד. מאד. ואני שומעת ממנה על תפישות עולמה, ביחס לכל מיני תחומי חיים, ואני פשוט קורנת מאושר- היא הבת שלנו. תודה דסי

 

[דסי אשר]

לאה_מ. -דמי כיס.

הי, אני בכלל לא נמצאת בקשרים עם אמהות ליחלדים צעירים סביב בעיות של גידול ילדים, אני במקום של חברה ו"דודה" של הילדים, לכן אין לי מושג אם היום מקובל, כפי שהיה מקובל מאד בתקופתח, כעקרוןנ חינוכי, שימוש בדמי כיס. לא תגובה לפוקימונים, גם בתקופתנו היו דברים דומים, אלא כגישה חינוכית, שאין בה עונש, אלא האבה עצמאות, חופש, חופש לטעטות, חופש לחסוך חופש לעשות סדרי עדיפויות, וגם חופש לגלות שאין אפשרות לאובר דראפט. כשבתיהגיעה, כך נדמה לי לגיל 15, הבנקים יצאו עם תוכניות ע"ןש לקטינים. לא יודעת מה קורה עם זה היום, אבל היו עם זה הרבה כאבי ראש להורים ולבנקים. זה משדר משהו אחר לגמרי מאשר דמי כיס. ואולי, משום שהחיים היום אחרים, הכסף זורם באבה בתים, זה קצת מיושן לדבר על דמי כיס? אין לי תשובות, אני גידלתי את ילדי בזמן אחר -פחות טלויזיה, פחות חומרני, פחות הצפה במחשב, והם נכנסו לקידמה באופן טבעי, מה שלי הרבה יותר קשה... תודה דסי

 

[חנה בית הלחמי]

דמי כיס ותקציב עדיין מקובלים רק ש..

נהיינו חברה תחרותית וחומרנית קצת יותר והשאיפה של כולנו לגור עם הילדים באזורים טובים מביאה גם למצבים בלתי אפשריים להורים בעניין של לחץ חברתי על צרכנות מסוגים שונים - יקרה מאוד בדרך כלל. ובכל זאת - צריך איזה שהי עמידות בעניין... עומר אמנם עדיין קטן (חמש וחצי) אבל יש לנו מדיניות תקציב והחדרת מושגי יקר-זול-עומד או לא עומד בתקציב. מנסיון של חברות לילדות מתבגרות - גם עניין דמי הכיס עדיין בתוקף ולמי שיש חשבון בנק - התקציב מועבר לחשבון הילד/ה אחת לחודש. יש גם הסכמים עם ילדים ומתבגרים על מה כולל ולא כולל התקציב ומה מכסים ההורים. גם כשחיים בסביבה "ממותגת", נראה לי שחובתנו הבסיסית להעניק לילדים כישורי חיים, גבולות וכלי התמודדות מחייבת עמידות בפני לחצים ומדיניות תקציבית ברורה.

 

[לאה_מ]

עדכון לגבי עומר והאופניים.

בן זוגי ואני היינו מאד מאוכזבים מהתגובה של עומר לגניבת האופניים. לא נראה לנו שהוא נורא מצטער על כך, הוא אפילו לא ביקש שנקנה לו חדשים (ואנחנו בינינו הרי סיכמנו כבר שנקנה לו...). היום אחר הצהריים הוא אמר לי: "אמא, אם המשטרה תמצא את האופניים שלי, אתם יכולים לקנות לי ליום הולדת 9 חכת דייג? מפני שאני רוצה ללכת לדוג דגים בירקון". אמרתי לו שאני חושבת שכן, אבל למה זה קשור לשאלה אם המשטרה תמצא את האופניים שלו, והוא ענה "כי אם הם לא ימצאו אותם, אז אני ארצה שתקנו לי אופניים". הוא לא ביקש אופניים, משום שהוא השלים עם זה שהוא יוכל לקבל אופניים חדשים רק ליום ההולדת הבא שלו. העדין הזה. ואני הייתי מאוכזבת... סתם חשדתי בכשרים. זהו. הואיל והייתם כל כך מעורבים, חשבתי שמגיע לכם עדכון.

 

[נעה גל]

נו? ותקנו לו???? (תודה על העדכון)