ביפונדקאית
New member
סיפור הלידה - חלק ב'
"בואי אמא, בואי אמא.... שבי איתי עד שאגדל"
אני שרתי לאמא שלי, שנפטרה בתחילת התהליך והייתה חסרה לי מאוד ברגעים האלו, אבל לא רק...
באותו רגע הבנתי כמה עמוק הוא גלגל החיים, איך דור הולך ודור בא,איך אמא שלי "הלכה" ואני יוצרת חיים לאמא אחרת. הצער הפך להיות משותף לשניהם.
הפחד שהולך להיות פה אובדן כבר היה נוכח וחילחל אליי להכרה
זה חייב לצאת (אני מלמלת לעצמי) "חייב לצאת...."
ואז שחררתי...
שחררתי את הפחד - שחררתי את ההיריון.
בכיתי...
בכיתי חזק!!
פתאום, שוב טלפון, זאת היא, שוב, והפעם היא אומרת לי
"הבנתי! אני בלידה, אני באה, ביטלתי הכל להיום אני בדרך אליכם!"
היא לא חיכתה לשמוע שזה בסדר היא פשוט שמעה מה שאמרתי (בלי מילים) דקות קודם.
היינו צריכים אותה.
ח' פתחה את הדלת ואני מעוכה על המיטה...
"להכין לך משהו?" היא שואלת בקול נעים שעוטף(ולא רק אותי)
אני מזהה אצלה איך היא מתפתלת בין מה עליה לעשות או איך להתנהג, ובכל זאת היא כל כך משתדלת...
החוסר אונים שמילאו אותה ואיך שהיא שומרת על קור רוח מולי רק כדי ש-לי יהיה בסדר ונעים, עודדו אותי להוציא חיוך, כזה שמסביר שהיא עושה הכל טוב ונכון.
ירדנו יחד למטבח, שתינו קפה ושוב מריצות את כל האפשרויות שפתוחות והפעם בקיצורי מילים, כי כל מילה כבר מסבירה את כל ההמשך וחבל על האנרגיה, כבר טחנו את זה לפחות עשרת אלפים פעם.
מאוד בזהירות היא מספרת לי על שיחה שלה עם אמא שלה שבסופה היא מזמינה אותנו לסופ"ש אצלה בת"א בלי הילדים, בלי אף אחד...עם הרבה שקט!!
בליבי אני מגלגלת את השם אמא, עם געגוע עמוק והרבה הורמונים.
אני עונה לה בקלילות: "יאללה , מתאים!!"
מופתעת לשמוע את הנכונות שלי לנסוע היא כבר מבשרת לאמא שלה שאנחנו בעניין.
רק עוד כמה סידורים קטנים עם הילדים שלי, מקלחת ואנחנו בדרך ללניאדו
לעשות טופס טיולים ואז... ת"א!!! (Here we come)
בלניאדו מקבלים אותנו למוניטור, בדיקות ומבשרים לנו שרואים צירים ושהפתיחה גדלה מעט מפעם קודמת
אבל שוב, עדיין לא לידה פעילה ומשחררים אותנו.
למרות שידענו את זה, עדיין קשה להסביר את תחושת האכזבה בכל פעם ששולחים אותך הביתה... מהלא נודע הקטן ללא נודע הגדול.
המיילדת שזיהתה את הקושי שלנו מציעה לנו רפלקסולוגית שעשויה לעזור מאוד מאוד ושנתפוס אותה לפניי כניסת שבת.
תחילה נלהבות אנחנו רושמות טלפון וכו'...
אבל במהירה מבינות שהסיכוי ש"זה" יעזור לא גדול יותר מהסיכוי שהטבע יעזור ואולי הגיע הרגע פשוט לשחרר ולהמתין... "עוד קצת" היא מחבקת אותי
שקט.....
יושבות באוטו, הערב מתחיל לרדת, חולקות יחד סחלב חם פעם היא ופעם אני (בעיקר אני), מסתכלות על הים מתוך איזו חורשה בנתניה ומתלבטות לאן מועדות פנינו...
תל אביבה? לאמא שתכין מרק ותהלך על אצבעות גם אם צריך, אבל טיפל'ה רחוק מבית החולים המיועד ללידה או... (מהן האופציות? כי הביתה אני ממש לא צריכה!)
המזוודה שלי (של הלידה) כבר באוטו, היא, עם אותם בגדים-וזה ממש לא מטריד אותה, מה זה משנה, כמה שעות של שקט והוא בחוץ..., לא? (האופטימיות חוזרת אלינו
)
ואז, היא הבריקה ברעיון שקיבל גיבוי מלא מהדולה והלכנו על זה!
נכנסנו למלון דירות בנתניה עם אמבטיה ונוף לים, מיני מטבחון והרבה שקט....
השתכנעתי כשהדולה אמרה "רצית חדר לידה טיבעי לא?"
ערב שבת אנחנו מקנחות את היום במסעדת דגים שאין בה מקום פנוי, אבל המלצר מגלה רגישות לעובדה שאני בהריון מתקדם ומכניס שולחן לאמצע המסעדה -במקום שלא ראוי שימצא בו שולחן ומפנק אותנו במנת דג וכוס יין אדום, כן כן אפילו לי...
עייפות אך מרוצות אנחנו מתמקמות במלון ומתרגשות, מרגישות שאנחנו עושות את הדבר הנכון שיעודד לידה פעילה, ואם לא- זה כנראה לא בר לידה.
שכחנו את הבעלים, את הילדים, שחררנו כל עניין ואחריות מהעולם שבחוץ, שמנו מאחור הכל (אפילו בגדים להחלפה לא לקחנו איתנו) ומרגע זה אנחנו רק היא, אני וה"שמנמן".
הרגשנו כמו שתי פמיניסטיות מתהוללות- 'כמו תלמה ולואיז'-היא מגחחת. מתמוגגות על ההומור המשותף אנחנו מפליגות עם הרעיון של תלמה ולואיז נזכרות בסיפורי נעורים אחת של השנייה ופשוט נהנות...
ואז אנחנו נוחתות לכאן ועכשיו- למציאות- לרגע הלידה שאוטוטו קורה, ופולטות אנחת רווחה, הא....טלטלות ....
מתעורר בי צורך לדבר עם חבר שהוא מורה דרך.
10 בלילה חברי מסביר לי על כך שאני צריכה לשחרר את ההיריון (כאילו שלא שמעתי את זה מספיק עד עכשיו)
ואני משיבה- "שחררתי..."
הוא שואל מה אני מרגישה, ואני "מרגישה מנותקת"
הוא מציע לי להתחבר בחזרה להיריון ולהרגיע את ה"שמנמן" מסביר כי הפחד מגיע ממנו, ותפקידי להרגיע.
עמוסה ברגשות, אני עושה לעצמי דמיון מודרך תוך שאני משוחחת עם ה"שמנמן" ומרגיעה אותו, מספרת לו על תהליך הלידה ו"עוברת" איתו בתעלת הלידה, אומרת לו שבחוץ הוא יפגוש באימא שלו, שהיא כאן לצידי ושאני אוהבת אותה מאוד מאוד, שאני בטוחה שגם הוא ודאי יואב אותה, אני מסבירה לו שכשם שהייתי עבורו רחם=בית , חם, מזין, מכיל ואוהב כך אימו הייתה עבורי ושאני מחזירה אותו באהבה וביטחון ושמקומו בחיק אימו שמור ושמחכים לו כולם (אבא, אמא,אח ואחות). ונרדמת.
בוקר יום שבת- אני כבר לא מודאגת שלא ילדתי הלילה, אני מופתעת לגלות שישנתי כל כך טוב בלי לקום אפילו לפיפי. אני יודעת שמה שצריך לקרות קורה, ומנסה לנתח את הרגע הזה, בו שתי נשים" זרות" ישנות באותה מיטה, וחולקות יחד- הריון!!!
אנחנו כל כך שונות (אני חושבת לעצמי) ומתחילה למנות:
היא משכילה עם תואר שני, אני בקושי סיימתי תיכון עם בגרות
היא בת בכורה למשפחה עם 3 ילדים, אני בת זקונים למשפחה מרובת ילדים
היא בת להורים משכילים, הוריי שניהם היו אנאלפביתים
היא אשכנזייה, אני מזרחית
היא רזה ויפה, אני שמנמונת ו... יפה (ככה לפחות בעלי אומר)
היא מוכשרת שמגשימה את עצמה, אני מבוזבזת
היא עקרה, אני פורייה (וזה כואב לי לחשוב עליה כעקרה)
אני מפסיקה למנות כשאני פתאום מבינה, כמה אומץ צריכה אישה כדי להסכים להיות חברה של האישה שמזכירה לה במה היא חלשה. איזו גדלות נפש לאהוב, להודות ולהוקיר לאותה אישה שמצליחה במקום שאת כשלת.(שלא לדבר על לשלם)
בעוד היא מכינה לשתינו תה אני אומרת לה כמי שזה עתה פיצחה חידון מרעיש בתולדות חייה
"זה לא סתם שפגשתי כל כך הרבה זוגות ולא עבד איתם, זה לא סתם שלא התקדמתי עם מרכזים אחרים, וזה לא סתם שיש לי סכרת הריונית ולא אוכל להיות פונדקאית- שוב.
זה בשבילך- אני לא הייתי עושה את זה בשביל אף אחת אחרת"
לרגע היא קפאה מתנועותיה, יכולתי לראות את זה, ואז היא לחשה לעברי:
"בי, את משהו" לא היה צורך ביותר מזה כדי שאבין שהיא אמיצה וגדולת נפש.
ואז אנחנו מתחילות לעבוד:
אמרו מדרגות, עשינו מדרגות (מלא מדרגות יש במלון הזה... ספרנו!)
אמרו הליכה... חנינו את האוטו ורק הלכנו ברגל, לכל מקום שהלכנו, הלכנו ברגל!!
אמרו "לא הליכה,הליכה בים!"... אז עשינו גם הליכה על חוף הים...
במשך שעות הלכנו ודיברנו ואז זה הגיע ,שבת בצהריים סוף סוף התחילו צירים!!!
צירים סדירים, בהמלצת הדולה התחלנו הומאופטיה כשח' מנהלת רישום, מתי התחיל כל ציר ולמשך כמה זמן הוא נמשך. לקראת הערב אנחנו מגיעות למסקנה שהצירים סדירים באי סדירותם ומחליטות להתפנות מהמלון למיון כדי לראות אם יש פרי לעמלנו.
20:00 יום שבת,מיון לניאדו,
מוניטור, בדיקת רופא ועוד רופאה. פתאום אומרת לנו הרופאה, "תראו, אפשר לתת לך פיטוצין ולהתחיל לידה"
"פיטוצין זה לא טוב" אני אומרת... "זה כואב, זה לא טבעי "
ח' אומרת לי "זאת אפשרות שאף אחד לא נתן לנו קודם, תחשבי על זה"
אני מדברת עם הדולה ומסבירה לה שהגיע הרגע להתפנות מהכל ולהיות לצידי.
בהמתנה במיון אנחנו פוגשות ב"מקרה" את המעסה שעשתה לי את העיסוי רקמות עמוק זאת שפירקה לי את הצורה ואני עדיין מרגישה אותו בכל רמ"ח אבריי.
היא אומרת לי "גם פיטוצין ואפידוראל זאת לידה טיבעית- לכי על זה , זה עדיף מניתוח"
מחשבת לעצמי עלות מול תועלת בין לידה עם אפידוראל ופיטוצין לבין ניתוח ביום שלמחרת ומתקשה לעקל שיש בזה משהו.
בעלי מסביר ש"במשמרת הבאה יבוא עוד רופא עם עוד דעה,ושוב הקלפים נטרפים , עשי טובה קבלי החלטה עם המשמרת הזאת!"
ח' משוחחת בטלפון עם בן דוד שלה שהוא רופא נשים בהשתלמות בקנדה, שמעתי עליו... אבל כל ההיריון לא הרגשנו צורך לערב אותו עד לאותו רגע ממש. היא מעבירה לי את השיחה. השיחה לא הייתה קצרה אבל לקחתי ממנה שני משפטים
1. "את ממש שם, את רק צריכה דחיפה קטנה ואת בלידה- פיט
"בואי אמא, בואי אמא.... שבי איתי עד שאגדל"
אני שרתי לאמא שלי, שנפטרה בתחילת התהליך והייתה חסרה לי מאוד ברגעים האלו, אבל לא רק...
באותו רגע הבנתי כמה עמוק הוא גלגל החיים, איך דור הולך ודור בא,איך אמא שלי "הלכה" ואני יוצרת חיים לאמא אחרת. הצער הפך להיות משותף לשניהם.
הפחד שהולך להיות פה אובדן כבר היה נוכח וחילחל אליי להכרה
זה חייב לצאת (אני מלמלת לעצמי) "חייב לצאת...."
ואז שחררתי...
שחררתי את הפחד - שחררתי את ההיריון.
בכיתי...
בכיתי חזק!!
פתאום, שוב טלפון, זאת היא, שוב, והפעם היא אומרת לי
"הבנתי! אני בלידה, אני באה, ביטלתי הכל להיום אני בדרך אליכם!"
היא לא חיכתה לשמוע שזה בסדר היא פשוט שמעה מה שאמרתי (בלי מילים) דקות קודם.
היינו צריכים אותה.
ח' פתחה את הדלת ואני מעוכה על המיטה...
"להכין לך משהו?" היא שואלת בקול נעים שעוטף(ולא רק אותי)
אני מזהה אצלה איך היא מתפתלת בין מה עליה לעשות או איך להתנהג, ובכל זאת היא כל כך משתדלת...
החוסר אונים שמילאו אותה ואיך שהיא שומרת על קור רוח מולי רק כדי ש-לי יהיה בסדר ונעים, עודדו אותי להוציא חיוך, כזה שמסביר שהיא עושה הכל טוב ונכון.
ירדנו יחד למטבח, שתינו קפה ושוב מריצות את כל האפשרויות שפתוחות והפעם בקיצורי מילים, כי כל מילה כבר מסבירה את כל ההמשך וחבל על האנרגיה, כבר טחנו את זה לפחות עשרת אלפים פעם.
מאוד בזהירות היא מספרת לי על שיחה שלה עם אמא שלה שבסופה היא מזמינה אותנו לסופ"ש אצלה בת"א בלי הילדים, בלי אף אחד...עם הרבה שקט!!
בליבי אני מגלגלת את השם אמא, עם געגוע עמוק והרבה הורמונים.
אני עונה לה בקלילות: "יאללה , מתאים!!"
מופתעת לשמוע את הנכונות שלי לנסוע היא כבר מבשרת לאמא שלה שאנחנו בעניין.
רק עוד כמה סידורים קטנים עם הילדים שלי, מקלחת ואנחנו בדרך ללניאדו
לעשות טופס טיולים ואז... ת"א!!! (Here we come)
בלניאדו מקבלים אותנו למוניטור, בדיקות ומבשרים לנו שרואים צירים ושהפתיחה גדלה מעט מפעם קודמת
אבל שוב, עדיין לא לידה פעילה ומשחררים אותנו.
למרות שידענו את זה, עדיין קשה להסביר את תחושת האכזבה בכל פעם ששולחים אותך הביתה... מהלא נודע הקטן ללא נודע הגדול.
המיילדת שזיהתה את הקושי שלנו מציעה לנו רפלקסולוגית שעשויה לעזור מאוד מאוד ושנתפוס אותה לפניי כניסת שבת.
תחילה נלהבות אנחנו רושמות טלפון וכו'...
אבל במהירה מבינות שהסיכוי ש"זה" יעזור לא גדול יותר מהסיכוי שהטבע יעזור ואולי הגיע הרגע פשוט לשחרר ולהמתין... "עוד קצת" היא מחבקת אותי
שקט.....
יושבות באוטו, הערב מתחיל לרדת, חולקות יחד סחלב חם פעם היא ופעם אני (בעיקר אני), מסתכלות על הים מתוך איזו חורשה בנתניה ומתלבטות לאן מועדות פנינו...
תל אביבה? לאמא שתכין מרק ותהלך על אצבעות גם אם צריך, אבל טיפל'ה רחוק מבית החולים המיועד ללידה או... (מהן האופציות? כי הביתה אני ממש לא צריכה!)
המזוודה שלי (של הלידה) כבר באוטו, היא, עם אותם בגדים-וזה ממש לא מטריד אותה, מה זה משנה, כמה שעות של שקט והוא בחוץ..., לא? (האופטימיות חוזרת אלינו
ואז, היא הבריקה ברעיון שקיבל גיבוי מלא מהדולה והלכנו על זה!
נכנסנו למלון דירות בנתניה עם אמבטיה ונוף לים, מיני מטבחון והרבה שקט....
השתכנעתי כשהדולה אמרה "רצית חדר לידה טיבעי לא?"
ערב שבת אנחנו מקנחות את היום במסעדת דגים שאין בה מקום פנוי, אבל המלצר מגלה רגישות לעובדה שאני בהריון מתקדם ומכניס שולחן לאמצע המסעדה -במקום שלא ראוי שימצא בו שולחן ומפנק אותנו במנת דג וכוס יין אדום, כן כן אפילו לי...
עייפות אך מרוצות אנחנו מתמקמות במלון ומתרגשות, מרגישות שאנחנו עושות את הדבר הנכון שיעודד לידה פעילה, ואם לא- זה כנראה לא בר לידה.
שכחנו את הבעלים, את הילדים, שחררנו כל עניין ואחריות מהעולם שבחוץ, שמנו מאחור הכל (אפילו בגדים להחלפה לא לקחנו איתנו) ומרגע זה אנחנו רק היא, אני וה"שמנמן".
הרגשנו כמו שתי פמיניסטיות מתהוללות- 'כמו תלמה ולואיז'-היא מגחחת. מתמוגגות על ההומור המשותף אנחנו מפליגות עם הרעיון של תלמה ולואיז נזכרות בסיפורי נעורים אחת של השנייה ופשוט נהנות...
ואז אנחנו נוחתות לכאן ועכשיו- למציאות- לרגע הלידה שאוטוטו קורה, ופולטות אנחת רווחה, הא....טלטלות ....
מתעורר בי צורך לדבר עם חבר שהוא מורה דרך.
10 בלילה חברי מסביר לי על כך שאני צריכה לשחרר את ההיריון (כאילו שלא שמעתי את זה מספיק עד עכשיו)
ואני משיבה- "שחררתי..."
הוא שואל מה אני מרגישה, ואני "מרגישה מנותקת"
הוא מציע לי להתחבר בחזרה להיריון ולהרגיע את ה"שמנמן" מסביר כי הפחד מגיע ממנו, ותפקידי להרגיע.
עמוסה ברגשות, אני עושה לעצמי דמיון מודרך תוך שאני משוחחת עם ה"שמנמן" ומרגיעה אותו, מספרת לו על תהליך הלידה ו"עוברת" איתו בתעלת הלידה, אומרת לו שבחוץ הוא יפגוש באימא שלו, שהיא כאן לצידי ושאני אוהבת אותה מאוד מאוד, שאני בטוחה שגם הוא ודאי יואב אותה, אני מסבירה לו שכשם שהייתי עבורו רחם=בית , חם, מזין, מכיל ואוהב כך אימו הייתה עבורי ושאני מחזירה אותו באהבה וביטחון ושמקומו בחיק אימו שמור ושמחכים לו כולם (אבא, אמא,אח ואחות). ונרדמת.
בוקר יום שבת- אני כבר לא מודאגת שלא ילדתי הלילה, אני מופתעת לגלות שישנתי כל כך טוב בלי לקום אפילו לפיפי. אני יודעת שמה שצריך לקרות קורה, ומנסה לנתח את הרגע הזה, בו שתי נשים" זרות" ישנות באותה מיטה, וחולקות יחד- הריון!!!
אנחנו כל כך שונות (אני חושבת לעצמי) ומתחילה למנות:
היא משכילה עם תואר שני, אני בקושי סיימתי תיכון עם בגרות
היא בת בכורה למשפחה עם 3 ילדים, אני בת זקונים למשפחה מרובת ילדים
היא בת להורים משכילים, הוריי שניהם היו אנאלפביתים
היא אשכנזייה, אני מזרחית
היא רזה ויפה, אני שמנמונת ו... יפה (ככה לפחות בעלי אומר)
היא מוכשרת שמגשימה את עצמה, אני מבוזבזת
היא עקרה, אני פורייה (וזה כואב לי לחשוב עליה כעקרה)
אני מפסיקה למנות כשאני פתאום מבינה, כמה אומץ צריכה אישה כדי להסכים להיות חברה של האישה שמזכירה לה במה היא חלשה. איזו גדלות נפש לאהוב, להודות ולהוקיר לאותה אישה שמצליחה במקום שאת כשלת.(שלא לדבר על לשלם)
בעוד היא מכינה לשתינו תה אני אומרת לה כמי שזה עתה פיצחה חידון מרעיש בתולדות חייה
"זה לא סתם שפגשתי כל כך הרבה זוגות ולא עבד איתם, זה לא סתם שלא התקדמתי עם מרכזים אחרים, וזה לא סתם שיש לי סכרת הריונית ולא אוכל להיות פונדקאית- שוב.
זה בשבילך- אני לא הייתי עושה את זה בשביל אף אחת אחרת"
לרגע היא קפאה מתנועותיה, יכולתי לראות את זה, ואז היא לחשה לעברי:
"בי, את משהו" לא היה צורך ביותר מזה כדי שאבין שהיא אמיצה וגדולת נפש.
ואז אנחנו מתחילות לעבוד:
אמרו מדרגות, עשינו מדרגות (מלא מדרגות יש במלון הזה... ספרנו!)
אמרו הליכה... חנינו את האוטו ורק הלכנו ברגל, לכל מקום שהלכנו, הלכנו ברגל!!
אמרו "לא הליכה,הליכה בים!"... אז עשינו גם הליכה על חוף הים...
במשך שעות הלכנו ודיברנו ואז זה הגיע ,שבת בצהריים סוף סוף התחילו צירים!!!
צירים סדירים, בהמלצת הדולה התחלנו הומאופטיה כשח' מנהלת רישום, מתי התחיל כל ציר ולמשך כמה זמן הוא נמשך. לקראת הערב אנחנו מגיעות למסקנה שהצירים סדירים באי סדירותם ומחליטות להתפנות מהמלון למיון כדי לראות אם יש פרי לעמלנו.
20:00 יום שבת,מיון לניאדו,
מוניטור, בדיקת רופא ועוד רופאה. פתאום אומרת לנו הרופאה, "תראו, אפשר לתת לך פיטוצין ולהתחיל לידה"
"פיטוצין זה לא טוב" אני אומרת... "זה כואב, זה לא טבעי "
ח' אומרת לי "זאת אפשרות שאף אחד לא נתן לנו קודם, תחשבי על זה"
אני מדברת עם הדולה ומסבירה לה שהגיע הרגע להתפנות מהכל ולהיות לצידי.
בהמתנה במיון אנחנו פוגשות ב"מקרה" את המעסה שעשתה לי את העיסוי רקמות עמוק זאת שפירקה לי את הצורה ואני עדיין מרגישה אותו בכל רמ"ח אבריי.
היא אומרת לי "גם פיטוצין ואפידוראל זאת לידה טיבעית- לכי על זה , זה עדיף מניתוח"
מחשבת לעצמי עלות מול תועלת בין לידה עם אפידוראל ופיטוצין לבין ניתוח ביום שלמחרת ומתקשה לעקל שיש בזה משהו.
בעלי מסביר ש"במשמרת הבאה יבוא עוד רופא עם עוד דעה,ושוב הקלפים נטרפים , עשי טובה קבלי החלטה עם המשמרת הזאת!"
ח' משוחחת בטלפון עם בן דוד שלה שהוא רופא נשים בהשתלמות בקנדה, שמעתי עליו... אבל כל ההיריון לא הרגשנו צורך לערב אותו עד לאותו רגע ממש. היא מעבירה לי את השיחה. השיחה לא הייתה קצרה אבל לקחתי ממנה שני משפטים
1. "את ממש שם, את רק צריכה דחיפה קטנה ואת בלידה- פיט
) הספיקו להכיר אותי- אני נטפלת למילים ולקטנות-
