סיפור הלידה- חלק א'

[ביפונדקאית]

סיפור הלידה- חלק א'

שישה שבועות אחריי אני מרגישה שהעולם צריך לדעת עלינו ואני מוצאת לנכון לשתף אתכן (אתכם- בשבילך ננדו)

אחריי שבועות וחודשים של... מה היה לנו?
9 זוגות, מרכז או לבד?, 3 חוזים פוטנציאלים אבל רק אחד חתום, ועדה, החזרה וסוף סוף הגיע ההריון.

אז עברו הימים הקשים בהמתנה לבטא, ועבר השליש הראשון עד ליציבות ההריון, שאלת מי השפיר (האם לעשות או לא),
שליש שני...סכרת הריונית, דיאטה (אוי שיט, עד שכבר אפשר לאכול מה שרוצים כי: "בא לי -אני בהריון" - אז זהו, שלא!!),
שליש אחרון... צרבת (בעעעע), ברקסטונים אבל כאלה שבישרו על לידה ממש בקרוב, אני אומרת לעוברון השמנמן "בבקשה רק עוד קצת, אני יודעת שאתה רוצה הביתה, אבל רק עוד קצת... זה טיפהל'ה מוקדם"
ועוד...ועוד... ו..כל מה שבין לבין (וואוו כמה "בין לבין" היה- תאמינו לי!)

לא להתייאש הנה זה מגיע!!

הסוף של הסוף הגיע- שבוע 38!!!
יששששש, עשינו את זה!!! "עכשיו, אתה יכול לצאת"
במפגש משותף עם הדולה מתעוררת אצלי תחושה שההריון הזה לא הולך להיות ארוך ואני אומרת בכל רם "יש לי הרגשה שברגע שהוא יהיה מוכן הוא יצא, הוא לא צריך אותי הוא צריך אתכם"
באותו מפגש המיועדת מסננת ש"דווקא היה מעניין אותי לראות הריון בן 40 שבועות"

כולנו (המיועדים ואני) בביקור אחרון אצל הרופא נשים, הוא מסביר לנו שבראשון הקרוב (בעוד אנחנו ביום רביעי) עלינו להגיע לחדר לידה וש"שם יחליטו איך לסיים את ההריון, ניתוח או זירוז"
הוא ממשיך "הערכת משקל כרגע היא 3900 ק"ג ומאחר ומדובר בסכרת הריונית לא הייתי ממליץ להמשיך את ההריון מעבר לכך, אבל זאת החלטה שתתקבל במיון, כל בית חולים והמדיניות שלו"
נרגשים מאוד לקראת הלידה הימים עוברים לאטם
יום ראשון הגיע (לא התפתחה לידה ספונטנית) כמו 'תלמידים שקדנים' אנחנו פוקדות את מיון יולדות, ומתחילות טופס טיולים: שתן, מוניטור, בדיקת רופא, אולטראסאונד, הערכת משקל ו...הופ!
שחרור!
מה שיחרור?
מי שיחרור?
איך שיחרור?
לא הייתי אמורה ללדת????
"שנייה... רגע... אבל הרופא שלי אמר.. אהההה...."
הרופא במיון חותם על הניירת מגיש לי אותה ואומר "עוד יומיים תחזרי למוניטור בינתיים עוד אין לידה"!
מבולבלת, אבל גם קצת שמחה שניתנו לי עוד יומיים לסידורים אחרונים שלפניי הלידה אני אומרת לעצמי
"טוב נו, זה רק עוד יומיים, עוד יש סיכוי ללידה ספונטנית"
עינב אומרת בנימת עידוד "זה כבר ממש הסוף"
וח' (המיועדת) מבשרת ש"זה בסדר" נראה לי שבסתר ליבה גם היא קוותה ללידה ספונטנית
בעלי בבית מגיב בפליאה "אבל לא היית אמורה ללדת?"
לכי תסבירי, "כן... הא... טופס טיולים: פיפי, מוניטור, הרופא... והופ שחרור" ובנימה אופטימית לסיום גם הוספתי "אבל אמרו עוד יומיים! "
כאופטימית מושבעת אני מעבירה את היומיים בתחושה ש"הנה זה קורה, לא זירוז, לא ניתוח ולא נעליים"
נרשמנו ללידה בחדר לידה טבעי ונפגשנו עם מיילדת אחראית. היה לנו ברור שהולכת להיות לידה ספונטנית, טבעית וטובה!
עבר יום וגם יומיים
וטופס טיולים חוזר חלילה, שוב ושוב ושוב ושוב... וכבר הפסקתי לספור!!!
התחושה שעוד רגע זה קורה מקבלת נוכחות משמעותית יותר ויותר, איתה הפחד מלידה, הצורך בשיחרור ההריון, הקושי בליסחוב והרצון ב"להיות אחריי'. כל אלה הולכים ומטשטשים את שיקול הדעת ואני הולכת שבי אחרי דעות האין ספור של הרופא התורן במיון.
הבנו שלידה ספונטנית לא כל כך מתפתחת ואנחנו כבר בשבוע 39 פלוס ואולי כדאי לפעול לקראת זירוז בצורה רצינית.
אז עשיתי דיקור סיני, מדרגות, עיסוי פטמות וספגתי בסבלנות את כל התגובות של הסביבה מסוג "את לא רוצה ללדת?" שזה אגב, ממש לא מזרז!.
בתוך כל מכלול הרגשות שלי ושלה, לקחנו לעצמנו רגע וביוזמת המיועדת נכנסנו לשיחה עם מנהל מחלקת יולדות (שהיה מוכר לה מהריונות קודמים) שפרס בפנינו את האפשרויות עם הסיכונים הכרוכים בכל אפשרות. הוא המליץ לנו לרדת מהרעיון של לידה טבעית והגדיר מועד אחרון להריון- יום ראשון!
בראש המחשבות צועקות לי "אוי לא, שוב יום ראשון הזה, ומה אז?"
הוא ממשיך ומסביר שהעובר כבר 4200 ק"ג בהערכת משקל עם סכרת הריונית ברקע
אני מתגוננת ומשיבה לו "אבל המיילדות אומרות שזה פחות מ4200, ויש להן ניסיון והסכרת מאוזנת, וכבר יש צירים אמנם לא סדירים, אבל מרגישה שזה ממש קרוב ו... ו..." נאחזת בכל פיסת מידע שהיתה לי לא רציתי ניתוח לא רציתי לשמוע אותו אפילו אומר את זה, ואז הוא אמר:
"ניתוח"
פניי נפלו, (רצית שבוע 40- קיבלת!)הבנתי שאם הרופא אומר אני חייבת להישמע לו. כי ככה כתוב בחוזה. כי כנראה ככה צריך.
המיועדת שלי ידעה כמה קשה לי עם זה. הוא שאל אותה "מה היית עושה אם ההריון היה בגופך?"
והיא ענתה "על גופי הייתי הולכת לניתוח אבל זה גופי, אני לא יכולה להגיד את זה על גופה, את זה היא תחליט"
הוא פנה אליי ושאל אותי את אותה שאלה ועניתי "הייתי מחכה לצירים ספונטניים", הלואי והייתי רוצה ניתוח ומספקת לה את השקט שהיא כל כך שוועה לו מבלי לשים לב, אבל באמת שבאותו רגע לא יכולתי.
הבנו שאין לנו הרבה זמן עד למועד סף ושאלנו אותו על זירוז , הוא הציע לעשות סטריפינג (גירוי של צוואר הרחם- כואבבבב!!!)
היינו כבר אחרי שבוע 40, והסטטיסטיקה אומרת שב 30% מהמקרים אחרי סטריפינג מתפתחת לידה ספונטנית תוך 48 שעות.
בצאתנו אנחנו נפגשים עם אותה אחות של החדר לידה הטבעי ומבקשות גם ממנה עצה טובה לדרך, היא ממליצה על עיסוי עמוק אצל מישהי ספציפית ומזהירה שביום למחרת נערך ללידה, בלי להסס אנחנו רושמות את הטלפון ומתפנות משם למעלית.
במעלית אני נזכרת ברגישות שלה כלפיי כשהיינו בחדר מול הרופא, בכבוד שהיא רכשה לרצונות שלי ובאיך שהקשר שלנו חצה את מעמד החוזה, גם כשהיה שם רופא שהפחיד אותה למוות במה שעלול לקרות לילד שלה, אותו ילד שנמצא בתוכי. (כן כן...הוא שלה!) אותו ילד שהיא מתה לפגוש, למרות כל הסיכונים,היא לרגע לא זנחה אותי. הבנתי שזאת מערכת יחסים דו צדדית ושכאן, גם אני נמדדת ביכולת שלי לחצות גבולות עבורה וכמה שהיה לי קשה אמרתי לה
"אם עד יום ראשון לא תתפתח לידה ספונטנית, זה כנראה לא בר לידה- אני אלך לניתוח"
'בר לידה' הפך להיות מושג שקיבל משמעות עבורנו גם מבחינה פיזית, אבל נוספו לו ממדים נוספים, אולי רגשי אולי נפשי אולי אחר...
יום רביעי הסתיים, היה לילה ועברו 24 שעות מהסטריפינג, נסעתי לעיסוי רקמות עמוק ותלינו תקוות נוספות בהמלצה נוספת- הומאופטיה!
נותרו עוד 24 שעות המתח גובר ומכל עבר אנחנו שומעות על כך ש"תשחררי את ההריון" פעם לי ופעם לה. אני מפצירה בה להזמין את הלידה כי זה הילד שלה והסביבה אומרת לי שאני צריכה "לשחרר"
זה הופך בילתי נסבל
עינב: "בי, זה כבר ממש הסוף... אני מבטיחה לך את לא תישארי בהריון" זה לא מה שהיא אומרת או איך, זה איך היא גורמת לך להרגיש- רגועה!!!
בעלי: "תלדי כבר!!!!" - הוא תמך מאוד אבל ניכר שאיבד סבלנות....
הסביבה: "חחחחח נו מהההה לא היית אמורה ללדת?" לא עוזר!! כבר אמרתי?
שתינו כבר יודעות שהכל נאמר וממשיכות לומר את אותם הדברים רק כדי לשמור על שפיות.

אני פוקחת עיניים ומתחילה לדחוף עם השרירי בטן שלי את כל המסה הזאת, אני מרגישה שאין לי אויר
לוקחת נשימה ומכווצת חזרה שוב, פולטת אנחה בקול נמוך ושוב לוחצת.
ואז אני מתעוררת במיטה.
שלי.
בבית.
בבית!!!???
יום שישי!!!!
אין לי כוח לקום, כבר קיוותי שהלילה אני יולדת, שאני אהיה בין ה 30% בסטטיסטיקה של הסטריפינג, אבל אני וסטטיסטיקות אף פעם לא היינו חברים טובים, מצד שני אני ואופטימיות די זורמים אז אולי עוד יש סיכוי... כמה שעות לפה או לשם אף אחד לא יתקטנן.
הדחיפות אגב, היו צורך שהתעורר לקראת הלידה משהו לא מוסבר אבל ככה קמתי כל בוקר בימים האחרונים לקראת הלידה.

חצי ישנה אני מוצאת עצמי כבר עם טלפון ואנחנו מדברות, אני אומרת לה שהמשימות היומיומיות לא פוסקות ושזה לא מניח לי להיכנס למוד של לידה ושככה אני לא אלד בחיים, שאני צריכה שקט. בלי מילים אני אומרת שאין לי כוח יותר, שאני רוצה אותה ליידי.
אנחנו מתכננות את מהלך היום כשהיא עובדת ואני הולכת למיון כי עברו יומיים מהמוניטור הקודם וצריך לחזור לעשות שוב טופס טיולים "אחרון" אנחנו אומרות בפעם ה'מי יודע כמה' כי באמת כל פעם הרגישה כאילו זאת הפעם האחרונה, אבל התבדינו והפעם כבר לא ממש האמנו לזה אבל פשוט התרגלנו להגיד זאת כך.
ניתקתי את השיחה ולא רציתי ללכת, לא רציתי לקום מהמיטה, לא -רוצה- יותר -כלום!!!
רוצה לישון ולקום אחריי!!!!!
ממעמקיי הנשמה (הבטן אם תרצו) בקע ממני השיר "בואי אמא, בואי אמא.... שבי איתי עד שאגדל"
אני שרתי לאמא שלי, שנפטרה בתחילת התהליך והייתה חסרה לי מאוד ברגעים האלו, אבל ל