my sunshine
New member
סיפור הכובע
מול המראה אישה אחת, אפרורית, לבושה אפרורי, עבדה במשך שנים באותו מקום, מקום אפרורי. אף אחד לא ממש הסתכל עליה, וכשעברה ב- open space אף אחד לא הביט בה, כשנכנסה לבניין השוער התנהג כאילו היא לא קיימת, כל העולם נראה לה לא מקבל אותה, גם היא לא קיבלה את עצמה. • יום אחד, מתוך שעמום או מתוך דכדוך, היא חשה שהיא חייבת לצאת ולנשום אוויר מכל התחושות והמחנק, היא ברחה החוצה לרחוב בהפסקת הצהריים ושוטטה ללא מעש. • מתוך שעמום היא נעמדה מול חנות כובעים, וללא שום סיבה, אולי מתוך פחד לחזור למקום העבודה, נכנסה פנימה, רק להציץ. • היא בחרה סתם, משעמום, כובע נחמד, שממש לא הלם לדעתה את האפרוריות שלה, שממש לא החמיא – לדעתה – לפניה שמנמנות. היא חבשה אותו והביטה במראה שמולה, בפנים חמוצות משהו. • בדיוק באותו זמן, חלפה לידה ילדה שבאה עם אמה לחנות. הילדה משכה בשמלתה של אמה ואמרה – "יו, אמא, תראי, תראי איזו אישה יפהפייה ונהדרת ומיוחדת עם הכובע הזה, יוווו!". • האישה האפרורית שלנו הסמיקה, והביטה מוקסמת בכובע, ובאמת ראתה כמה יפה ומיוחדת היא מרגישה ונראית עם הכובע המחמיא הזה. הוא היה כל כך יקר, אבל אולי בכל זאת? • לפתע היא נזכרה ששעת ההפסקה הסתיימה כבר מזמן. היא הגניבה מבט אחרון מוקסם במראה ובילדה, וממש רצה החוצה. • בשער הכניסה למקום עבודתה הביט בה השוער במבט מופתע ופתח לה את הדלת בחיוך מדהים שמעולם לא קיבלה ממנו. היא הסמיקה. במעלית, הביטו בה 2 עובדים שזכרה מאיזשהו מקום. הם בירכו אותה לשלום ואמרו שיש לה ניחוח נפלא של בושם עדין. היא הסמיקה והודתה להם. וכך, כל היום הפתיע אותה במבטים, חיוכים, אמירות שלום. היא נדהמה. • בערב, עייפה ומלאה בחוויות ובהסמקות, היא נכנסה לדלת הבניין בו גרה אמא, בדרך לארוחת ששי. מיותר לציין שגם השוער בכניסה שמעולם אפילו לא התייחס לקיומה הביט בפניה בהפתעה ובירך אותה לשלום. היא הרגישה כל כך מיוחדת ומאושרת פתאום ממה שקרה לה היום, מאז הכובע. • אמה פתחה את הדלת ומבטה הרגיל מזה שנים התחלף לפתע לחיוך של הפתעה שמרוח היה מפה לפה. היא הביטה על פניה וראשה ואמרה – את נראית נפלא, וואו, איזה יופי! • אמא, אמרה הבת בחיוך קורן. לא יודעת מה קרה לי, זה בכלל לא אני, זה הכובע החדש שלי הוא נפלא ואני מרגישה אתו כל כך שונה ויפה. זה רק הכובע. מה את חושבת עליו? • "איזה כובע?!" שאלה אמה בהפתעה. אין לך שום כובע על הראש!. הבחורה הושיטה בתדהמה את ידיה לראשה ואכן, היא הבינה רק אז, שהיא מעולם לא קנתה את הכובע...
מול המראה אישה אחת, אפרורית, לבושה אפרורי, עבדה במשך שנים באותו מקום, מקום אפרורי. אף אחד לא ממש הסתכל עליה, וכשעברה ב- open space אף אחד לא הביט בה, כשנכנסה לבניין השוער התנהג כאילו היא לא קיימת, כל העולם נראה לה לא מקבל אותה, גם היא לא קיבלה את עצמה. • יום אחד, מתוך שעמום או מתוך דכדוך, היא חשה שהיא חייבת לצאת ולנשום אוויר מכל התחושות והמחנק, היא ברחה החוצה לרחוב בהפסקת הצהריים ושוטטה ללא מעש. • מתוך שעמום היא נעמדה מול חנות כובעים, וללא שום סיבה, אולי מתוך פחד לחזור למקום העבודה, נכנסה פנימה, רק להציץ. • היא בחרה סתם, משעמום, כובע נחמד, שממש לא הלם לדעתה את האפרוריות שלה, שממש לא החמיא – לדעתה – לפניה שמנמנות. היא חבשה אותו והביטה במראה שמולה, בפנים חמוצות משהו. • בדיוק באותו זמן, חלפה לידה ילדה שבאה עם אמה לחנות. הילדה משכה בשמלתה של אמה ואמרה – "יו, אמא, תראי, תראי איזו אישה יפהפייה ונהדרת ומיוחדת עם הכובע הזה, יוווו!". • האישה האפרורית שלנו הסמיקה, והביטה מוקסמת בכובע, ובאמת ראתה כמה יפה ומיוחדת היא מרגישה ונראית עם הכובע המחמיא הזה. הוא היה כל כך יקר, אבל אולי בכל זאת? • לפתע היא נזכרה ששעת ההפסקה הסתיימה כבר מזמן. היא הגניבה מבט אחרון מוקסם במראה ובילדה, וממש רצה החוצה. • בשער הכניסה למקום עבודתה הביט בה השוער במבט מופתע ופתח לה את הדלת בחיוך מדהים שמעולם לא קיבלה ממנו. היא הסמיקה. במעלית, הביטו בה 2 עובדים שזכרה מאיזשהו מקום. הם בירכו אותה לשלום ואמרו שיש לה ניחוח נפלא של בושם עדין. היא הסמיקה והודתה להם. וכך, כל היום הפתיע אותה במבטים, חיוכים, אמירות שלום. היא נדהמה. • בערב, עייפה ומלאה בחוויות ובהסמקות, היא נכנסה לדלת הבניין בו גרה אמא, בדרך לארוחת ששי. מיותר לציין שגם השוער בכניסה שמעולם אפילו לא התייחס לקיומה הביט בפניה בהפתעה ובירך אותה לשלום. היא הרגישה כל כך מיוחדת ומאושרת פתאום ממה שקרה לה היום, מאז הכובע. • אמה פתחה את הדלת ומבטה הרגיל מזה שנים התחלף לפתע לחיוך של הפתעה שמרוח היה מפה לפה. היא הביטה על פניה וראשה ואמרה – את נראית נפלא, וואו, איזה יופי! • אמא, אמרה הבת בחיוך קורן. לא יודעת מה קרה לי, זה בכלל לא אני, זה הכובע החדש שלי הוא נפלא ואני מרגישה אתו כל כך שונה ויפה. זה רק הכובע. מה את חושבת עליו? • "איזה כובע?!" שאלה אמה בהפתעה. אין לך שום כובע על הראש!. הבחורה הושיטה בתדהמה את ידיה לראשה ואכן, היא הבינה רק אז, שהיא מעולם לא קנתה את הכובע...