סיפור החיים שלי..
אני בת יחידה,וגרה רק עם אמא שלי. את סבי לא זכיתי להכיר וסבתי נפטרה בהיותי בת 5. את אבא שלי לא הכרתי. מעולם לא ראיתי אותו.. אפילו לא בתמונות.. לא דיברתי איתו. כלום. ה"הורים" שלי לא נשואים. מאז גיל 3 בערך אני עסוקה בשאלות לגביי אבא שלי כי הרי לכולם יש ורק לי אין. אז ככה חייתי את חיי! בלי אחים ואחיות,בלי סבא וסבתא,ובלי אבא. כשהגעתי לכיתה א' הכל התחיל... כל האסונות.. באמצע שנה בכיתה א' נפל עליי ארון ענקי. התאשפזתי בבית חולים למשך 3 ימים. היה לי זעזוע מוח ופגיעות ראש ובטן. למזלי יצאתי בחיים ולא נגרם לי שום נזק. רק שהעין השמאלית שלי לא הייתה בסדר.. אני זוכרת שביקשו מאמא שלי לחתום על השחרור שלי מבית החולים והם ביקשו גם את חתימת האב ואז היא אמרה שהוא לא נמצא כרגע(המציאה) ואז כבר הבנתי שמשהו לא בסדר.. אם כבר המציאה... בכיתה ב'.. שנה אחרי זה שאלתי אותה על אבא שלי.. היא לא אמרה לי את האמת.. היא פשוט המציאה שהוא חי באמריקה. ומאז עד כיתה ו' האמנתי לסיפור הזה.. בערך בכיתה ד' ישבנו כמה בנות ואיך שהוא הן הגיעו לנושא של אבא... חברה שלי שאלה אותי אם יש לי אבא כי היא אף פעם לא ראתה אותו אז אמרתי לה שהוא חי באמריקה. היא לא האמינה לי ופשוט התחלתי לריב איתה אם יש לי אבא או אין לי. בכיתה ו' נסעתי לאמריקה לטיול בת מצווה. בגלל שכל הבנות בכיתה שלי ידעו על אבא שלי אז הן חשבו שאני הולכת לבקר אותו! הן התקשרו אליי ואמרו לי שהן חשבו שאני הולכת לפגוש אותו וזה נורא העציב אותי. ואז, כשהגעתי לכיתה ז' התחלתי לפחד.. מה הילדים החדשים שאני אכיר יגידו על הנושא הזה<? מה הם יחשבו?! אולי הם יצחקו עליי?! או ירחמו עליי?! כבר לא ידעתי מה לחשוב.. סיפרתי את זה לחברות הכי טובות שלי והן עזרו לי מאוד בלנסות למצוא את פתרון בעיית ה"אבא". הכל היה כרגיל.. רק החברות שלי ידעו על זה.. עד שהאחות ביקשה מכמה ילדים את הפנקס הרפואי והיא ראתה שחסר לי חיסון.. היא התחילה לשאול אותי שאלות.. מה השם משפחה שלי.. איך קוראים לאבא שלי? מה השם משפחה שלו? אם ההורים שלי גרושים ואז כבר התחילו הדמעות בעיניים... המורה שלחה אותי ליועצת וככה עברתי את רוב השנה עם היועצת.. לפי מה שהבנתי.. הסיפור שלי התגלה לפחות לכל הכיתה החדשה. עם עזרה של כמה חבורות טובות מצאתי עליו כמה דברים: שהוא מהנדס מטוסים ושהוא לא חי באמריקה. השנה.. שאני כבר בכיתה ח'.. החלטתי שאני מפסיקה לסבול בגללו! מפסיקה לבכות עליו! ולחפש אותו! אני מסתכלת מהצד על המשפחה שלי ואני מרגישה שהיא הדבר הכי יקר לי בחיים ושאני לא אוותר עליה.. ושעכשיו לא מעניינים אותי דברים אחרים! יש לי משפחה ענקית(המורחבת) של לפחות 60-70 איש ושאני צריכה לשמוח שיש לי משפחה כ"כ גדולה שכולם תמיד יהיו לידי וידאגו לי רק עכשיו הבנתי כמה שהמשפחה שלי יקרה לי כ"כ אבל יש רק בעיה אחת.. מה אני אעשה אם יקרה לאמא שלי משהו?!(חס וחלילה) אם היא תמות?(חס וחלילה) מצד אחד אני אשאר יתומה אבל מצד שני אני עדיין קטינה.. ואני אצטרך לעבור אל אבא שלי אבל אני לא רוצה! אז כנראה שכן אשאר יתומה ושפשוט יהייה לי אופוטרופוס. ואז.. כשאני אשאר יתומה.. מה כולם יחשבו עליי? כולם ירחמו עליי? ייתיחסו אליי אחרת! ועוד יותר גרוע.. אני פוחדת שיצחקו עליי בגלל זה.. ואחרי כל מה שעברתי בחיי הקצרים מאוד אני כבר לא יודעת מה לחשוב על העתיד.. זה ממש ממש מדאיג אותי וזה לא שאני סתם מחרטשת פה זה אמיתי וגם אני לא סתם פוחדת שיקרה לאמא שלי משהו.. היא לא כזאת צעירה.. היא כבר בת 50 אבל עכשיו.. אני עדיין עסוקה בשאלות.. איך לעזעזל נולדתי?! מי זה האיש הזה שאף אחד לא רוצה שאני אכיר?!אולי אני תוצאה של אונס?! אולי אבא שלי השאיר את אמא שלי בהריון ופשוט ברח?! כל השאלות האלה יעניינו אותי כל החיים לפחות עד גיל 18. שאז אני אוכל לדרוש בבית המשפט לדעת מה קרה עם אבא שלי.. אולי הוא בכלל ישב בכלא? אני כבר לא יודעת מה לחשוב.. הייתי צריכה להוציא את זה...
אני בת יחידה,וגרה רק עם אמא שלי. את סבי לא זכיתי להכיר וסבתי נפטרה בהיותי בת 5. את אבא שלי לא הכרתי. מעולם לא ראיתי אותו.. אפילו לא בתמונות.. לא דיברתי איתו. כלום. ה"הורים" שלי לא נשואים. מאז גיל 3 בערך אני עסוקה בשאלות לגביי אבא שלי כי הרי לכולם יש ורק לי אין. אז ככה חייתי את חיי! בלי אחים ואחיות,בלי סבא וסבתא,ובלי אבא. כשהגעתי לכיתה א' הכל התחיל... כל האסונות.. באמצע שנה בכיתה א' נפל עליי ארון ענקי. התאשפזתי בבית חולים למשך 3 ימים. היה לי זעזוע מוח ופגיעות ראש ובטן. למזלי יצאתי בחיים ולא נגרם לי שום נזק. רק שהעין השמאלית שלי לא הייתה בסדר.. אני זוכרת שביקשו מאמא שלי לחתום על השחרור שלי מבית החולים והם ביקשו גם את חתימת האב ואז היא אמרה שהוא לא נמצא כרגע(המציאה) ואז כבר הבנתי שמשהו לא בסדר.. אם כבר המציאה... בכיתה ב'.. שנה אחרי זה שאלתי אותה על אבא שלי.. היא לא אמרה לי את האמת.. היא פשוט המציאה שהוא חי באמריקה. ומאז עד כיתה ו' האמנתי לסיפור הזה.. בערך בכיתה ד' ישבנו כמה בנות ואיך שהוא הן הגיעו לנושא של אבא... חברה שלי שאלה אותי אם יש לי אבא כי היא אף פעם לא ראתה אותו אז אמרתי לה שהוא חי באמריקה. היא לא האמינה לי ופשוט התחלתי לריב איתה אם יש לי אבא או אין לי. בכיתה ו' נסעתי לאמריקה לטיול בת מצווה. בגלל שכל הבנות בכיתה שלי ידעו על אבא שלי אז הן חשבו שאני הולכת לבקר אותו! הן התקשרו אליי ואמרו לי שהן חשבו שאני הולכת לפגוש אותו וזה נורא העציב אותי. ואז, כשהגעתי לכיתה ז' התחלתי לפחד.. מה הילדים החדשים שאני אכיר יגידו על הנושא הזה<? מה הם יחשבו?! אולי הם יצחקו עליי?! או ירחמו עליי?! כבר לא ידעתי מה לחשוב.. סיפרתי את זה לחברות הכי טובות שלי והן עזרו לי מאוד בלנסות למצוא את פתרון בעיית ה"אבא". הכל היה כרגיל.. רק החברות שלי ידעו על זה.. עד שהאחות ביקשה מכמה ילדים את הפנקס הרפואי והיא ראתה שחסר לי חיסון.. היא התחילה לשאול אותי שאלות.. מה השם משפחה שלי.. איך קוראים לאבא שלי? מה השם משפחה שלו? אם ההורים שלי גרושים ואז כבר התחילו הדמעות בעיניים... המורה שלחה אותי ליועצת וככה עברתי את רוב השנה עם היועצת.. לפי מה שהבנתי.. הסיפור שלי התגלה לפחות לכל הכיתה החדשה. עם עזרה של כמה חבורות טובות מצאתי עליו כמה דברים: שהוא מהנדס מטוסים ושהוא לא חי באמריקה. השנה.. שאני כבר בכיתה ח'.. החלטתי שאני מפסיקה לסבול בגללו! מפסיקה לבכות עליו! ולחפש אותו! אני מסתכלת מהצד על המשפחה שלי ואני מרגישה שהיא הדבר הכי יקר לי בחיים ושאני לא אוותר עליה.. ושעכשיו לא מעניינים אותי דברים אחרים! יש לי משפחה ענקית(המורחבת) של לפחות 60-70 איש ושאני צריכה לשמוח שיש לי משפחה כ"כ גדולה שכולם תמיד יהיו לידי וידאגו לי רק עכשיו הבנתי כמה שהמשפחה שלי יקרה לי כ"כ אבל יש רק בעיה אחת.. מה אני אעשה אם יקרה לאמא שלי משהו?!(חס וחלילה) אם היא תמות?(חס וחלילה) מצד אחד אני אשאר יתומה אבל מצד שני אני עדיין קטינה.. ואני אצטרך לעבור אל אבא שלי אבל אני לא רוצה! אז כנראה שכן אשאר יתומה ושפשוט יהייה לי אופוטרופוס. ואז.. כשאני אשאר יתומה.. מה כולם יחשבו עליי? כולם ירחמו עליי? ייתיחסו אליי אחרת! ועוד יותר גרוע.. אני פוחדת שיצחקו עליי בגלל זה.. ואחרי כל מה שעברתי בחיי הקצרים מאוד אני כבר לא יודעת מה לחשוב על העתיד.. זה ממש ממש מדאיג אותי וזה לא שאני סתם מחרטשת פה זה אמיתי וגם אני לא סתם פוחדת שיקרה לאמא שלי משהו.. היא לא כזאת צעירה.. היא כבר בת 50 אבל עכשיו.. אני עדיין עסוקה בשאלות.. איך לעזעזל נולדתי?! מי זה האיש הזה שאף אחד לא רוצה שאני אכיר?!אולי אני תוצאה של אונס?! אולי אבא שלי השאיר את אמא שלי בהריון ופשוט ברח?! כל השאלות האלה יעניינו אותי כל החיים לפחות עד גיל 18. שאז אני אוכל לדרוש בבית המשפט לדעת מה קרה עם אבא שלי.. אולי הוא בכלל ישב בכלא? אני כבר לא יודעת מה לחשוב.. הייתי צריכה להוציא את זה...
