ההתחלה
המלאכית קורי ישבה על קצה ההר, בידיעה שמה שהיא רוצה לעשות לא יתבצע לעולם. "קורי, אהובתי, מה את עושה פה?" נשמע לפתע קול מאחוריה. הייתה זו המלאכית איזומי. קורי חייכה בעצבות. "רק עומדת ובוהה". חלומה הגדול היה להפוך לבת אנוש, כמו אלה שעזרה להם. נאיבית, ללא כוחות, ללא מחויבויות, ללא ידעה על העתיד, עם זיכרון המעבר. "בבקשה, תפסיקי עם זה" לחשה איזומי וכרכה את זרועותיה סביב בטנה של קורי. "אינך יודעת מה את מבקשת. ראיתי אותם, במו עיניי. רוצחים, שורפים, משמידים. הם לא נאיבים כפי שאת חושבת!" איזומי לא יכלה לשאת את המחשבה שקורי תעזוב אותה. היא הייתה אהבתה, הסיבה היחידה שבגללה לא רצתה להיות בת אנוש. קורי הורידה מעצמה בעדינות את זרועותיה של איזומי. "אני מצתערת, אהובתי" לחשה. היא נשקה לה ברכות והלכה. האל ישב על כס מלכותו המפואר והביט סביבו. הוא היה מרוצה מעבודתו, לא רואה את הפגמים הרבים. בני האנוש תמיד נראו לו כצעצועים חביבים. משהו שפאשר להשתעשע בו בלי שיקרה משהו. לא פעם התערב עם השטן שאמונת האדם באל חזקה, וכך היה מתעלל בבן אנוש נוסף. "מה את רוצה, המלאכית קורי?" שאל בכעס. מכל המלאכים והמלאכיות, פעם אמר, קורי אינה מתאימה לתפקידה, ושקל לתלוש את כנפיה. "אדוני. אל רחום. אל כל יודע" לחשה בעודה יורדת על ברכיה ומשתחווה לו. "בקשה לי אחת אליך..." "את רוצה להיות בת אנוש" פסק האל בניחוחות. קורי הופתעה מעט. "אני אל כל יודע" ענה בשבילה. "למען האמת, קורי, כבר מזמן חשבתי על לתלוש לך את כנפייך. עכשיו, כשאני יודע שגם את חפצה בכך, לא ארגיש אשם" קורי הרגישה רגש כל שהוא, שרק עם איזומי הייתה מרגישה. "אז זכרי דבר אחד: מרגע תלישת כנפייך, לא תוכלי להיות מלאכית. תשולחי מגן העדן אחת ולתמיד. זה יהיה עונשך" אמר. משהו בטון דיבורו הביע צער. "כן. אל אהוב" לחשה בהכרת תודה. "עם כך... הבה נתחיל בתלישה" לחש האל, ולפתע הופיעו שתי מלאכים. לפני ששמה לב, קורי הרגישה כאב חד הכנפיה. נוצה אחר נוצה נתלשו כנפיה. עם כל תלישה חשה בכאב. מאחוריה שמעה את צעקותיה של איזומי. את בכיותיה. קורי החלה לבכות גם כן. מהכאב הפיזי והרגשי. לאחר שנתלשו כל נוצותיה, הגיע השלב האחרון. הכריתה. במהירות נתלשו כנפיה, או מה שנשאר מהם, מתוך בשרה ועצמותיה. הכאב היה גדול מהנשוא. היא לא יכלה לזבול זאת יותר, והתעלפה. צעדים. קריאות. לחשושים. קורי קמה לפתע. היא כבר לא הייתה בגן עדן, או במקדשו של האל. היא הייתה במקום חשוך, ומלוכלך. אנשים הביטו בה, והיא לא ידעה מדוע.
