סיפור ארוך ומייגע 
היי
אני בת 40 (בקרוב) אמא ל-3 ( הקטנה בת 5) , נשואה מזה כ-12 שנה .
אחרי המון אנליזות עצמיות אני יכולה לספר לכם ש :
התחתנתי מתוך חברות עמוקה והרגשת קירבה גדולה , תחושה של בית ובטחון ואבא לילידיי . היתה אהבה , לא מטורפת לא פרפרים אבל סוג של אהבה .. , משיכה הסטרית לא הייתה אף פעם .
הוא נמשך ואהב ואני פחות.
השנים חלפו - ילדים נולדו , בתים הוחלפו והצלחנו לצלוח את רוב בעיות החיים - עם הזמן הוא הפך להיות תלוי בי כמעט בכל דבר
ואני , כפי שהוא טוען, לא מרוצה כמעט מכלום . כל ההחלטות הן שלי בלבד , כל ענייני הכלכלה בבית הם שלי , כל ענייני החינןך , כל החופשות כל החגים , השבתות - בקיצור אני .
עם הזמן הבנתי גם שיש לו בעיה להחזיק עבודה - כל 3-4 שנים הוא מחליף עבודה עקב בעיות תקשורת , אי - התאמה , ותחושת חוסר מיצוי בכללי - מכיון שלא למד דבר - אופצית ההתקדמות היא קשה עבורו והוא מוצא את עצמו בעבודת נישה אחת , שלא מתאימה לגידול ילדים וכלכלית לא משתלמת - אז גם בזה אני נושאת בנטל יותר ממנו .
לפני כשנה ישב בבית כחצי שנה ומשם התחיל המשבר הגדול שלי אני מניחה - ומאז אני מסתובבת חסרת אושר ושמחה . כל הזמן נרגנת וכועסת ..
התקשורת ביננו ממש טובה - אנחנו מדברים על הכל . לפני כחצי שנה התחלתי להסביר לו שעצם זה ש"עזב את המושכות " , מתגלגל בחיים ללא מטרה , כועס על כולם - מרחיק אותי ממנו מאוד .
נטול חברים , נטול עבודה ( גם העבודה שמצא היום היא סוג של עבודת סטודנטים עם שכר תואם) , נרגן על הילדים , ולא לוקח חלק במטלות הבית - מכעיס ומרחיק אותי ממנו.
הוא בהחלט השתפר לאחר השיחות - התחיל לקחת על עצמו את מטלות הבית , להיות יותר סבלני עם הילדים ( למרות שהוא פדנט מאוד איתם והם די סובלים ממנו) , לנסות קצת לצאת עם חברים , ללמוד משהו , לפתח את עצמו . כל זה קורה עכשיו - שנה וחצי בערך מאז ה"בום " הגדול .
מחד - אני מאוד שמחה שזה קורה . מאידך - אני מרגישה שכבר עברתי את נקודת השבירה שלי . תחושת הבגידה שלי היא עמוקה . הגבר שאיתו התחתנתי ע"ב ה"גב החזק שלי " הפך ללא יותר מאשר נמושה ( ולא , אני לא מדברת על תקופת הפיטורין שאותה עברתי איתו כבר פעמיים ב12 שנות נישואינו , אלא על זה שהוא במהלך השנים איבד צלם אנוש והפך להיות הצל של עצמו ושלי - לא יוצא בלעדיי , הולך לחדר כושר כי אני אומרת , אין לו מושג בחשבונות , שילומים , וכו.. , אפילו איזה בגדים ללבוש הוא רוצה שאומר לו )
פשוט איבדתי את האמון שהוא-הוא זה שיהיה המשענת שלי . מה שמצחיק שעד לא מזמן חשבתי שבאמת אם יהיה משבר גדול - אני אוכל לסמוך עליו - הוא יתעשת ויעזור . היום אני ממש לא בטוחה בזה - אני לא בטוחה שיש לו את הכוח הנדרש למרתון . מקסימום ספרינט .
אני יודעת שזה לא הכל ויש לי עוד הרבה על הלב - אבל אני מניחה שתשאלו הרבה אז ...
אני גם יודעת שלא מדובר פה על בגידה רומנטית - למרות שנראה לי שזה הרבה יותר פשוט ...
אני בריצפה - לא רואה שום דרך להיות מאושרת יותר בימיי חיי בפורמט הזה . לא רוצה להתגרש ( לא מפחדת!!! פשוט לא רוצה .. לא חושבת שזה נכון ..)
ומחפשת כל מי שיכול לעזור .
בבקשה ....
היי
אני בת 40 (בקרוב) אמא ל-3 ( הקטנה בת 5) , נשואה מזה כ-12 שנה .
אחרי המון אנליזות עצמיות אני יכולה לספר לכם ש :
התחתנתי מתוך חברות עמוקה והרגשת קירבה גדולה , תחושה של בית ובטחון ואבא לילידיי . היתה אהבה , לא מטורפת לא פרפרים אבל סוג של אהבה .. , משיכה הסטרית לא הייתה אף פעם .
הוא נמשך ואהב ואני פחות.
השנים חלפו - ילדים נולדו , בתים הוחלפו והצלחנו לצלוח את רוב בעיות החיים - עם הזמן הוא הפך להיות תלוי בי כמעט בכל דבר
ואני , כפי שהוא טוען, לא מרוצה כמעט מכלום . כל ההחלטות הן שלי בלבד , כל ענייני הכלכלה בבית הם שלי , כל ענייני החינןך , כל החופשות כל החגים , השבתות - בקיצור אני .
עם הזמן הבנתי גם שיש לו בעיה להחזיק עבודה - כל 3-4 שנים הוא מחליף עבודה עקב בעיות תקשורת , אי - התאמה , ותחושת חוסר מיצוי בכללי - מכיון שלא למד דבר - אופצית ההתקדמות היא קשה עבורו והוא מוצא את עצמו בעבודת נישה אחת , שלא מתאימה לגידול ילדים וכלכלית לא משתלמת - אז גם בזה אני נושאת בנטל יותר ממנו .
לפני כשנה ישב בבית כחצי שנה ומשם התחיל המשבר הגדול שלי אני מניחה - ומאז אני מסתובבת חסרת אושר ושמחה . כל הזמן נרגנת וכועסת ..
התקשורת ביננו ממש טובה - אנחנו מדברים על הכל . לפני כחצי שנה התחלתי להסביר לו שעצם זה ש"עזב את המושכות " , מתגלגל בחיים ללא מטרה , כועס על כולם - מרחיק אותי ממנו מאוד .
נטול חברים , נטול עבודה ( גם העבודה שמצא היום היא סוג של עבודת סטודנטים עם שכר תואם) , נרגן על הילדים , ולא לוקח חלק במטלות הבית - מכעיס ומרחיק אותי ממנו.
הוא בהחלט השתפר לאחר השיחות - התחיל לקחת על עצמו את מטלות הבית , להיות יותר סבלני עם הילדים ( למרות שהוא פדנט מאוד איתם והם די סובלים ממנו) , לנסות קצת לצאת עם חברים , ללמוד משהו , לפתח את עצמו . כל זה קורה עכשיו - שנה וחצי בערך מאז ה"בום " הגדול .
מחד - אני מאוד שמחה שזה קורה . מאידך - אני מרגישה שכבר עברתי את נקודת השבירה שלי . תחושת הבגידה שלי היא עמוקה . הגבר שאיתו התחתנתי ע"ב ה"גב החזק שלי " הפך ללא יותר מאשר נמושה ( ולא , אני לא מדברת על תקופת הפיטורין שאותה עברתי איתו כבר פעמיים ב12 שנות נישואינו , אלא על זה שהוא במהלך השנים איבד צלם אנוש והפך להיות הצל של עצמו ושלי - לא יוצא בלעדיי , הולך לחדר כושר כי אני אומרת , אין לו מושג בחשבונות , שילומים , וכו.. , אפילו איזה בגדים ללבוש הוא רוצה שאומר לו )
פשוט איבדתי את האמון שהוא-הוא זה שיהיה המשענת שלי . מה שמצחיק שעד לא מזמן חשבתי שבאמת אם יהיה משבר גדול - אני אוכל לסמוך עליו - הוא יתעשת ויעזור . היום אני ממש לא בטוחה בזה - אני לא בטוחה שיש לו את הכוח הנדרש למרתון . מקסימום ספרינט .
אני יודעת שזה לא הכל ויש לי עוד הרבה על הלב - אבל אני מניחה שתשאלו הרבה אז ...
אני גם יודעת שלא מדובר פה על בגידה רומנטית - למרות שנראה לי שזה הרבה יותר פשוט ...
אני בריצפה - לא רואה שום דרך להיות מאושרת יותר בימיי חיי בפורמט הזה . לא רוצה להתגרש ( לא מפחדת!!! פשוט לא רוצה .. לא חושבת שזה נכון ..)
ומחפשת כל מי שיכול לעזור .
בבקשה ....
