סיפור אישי

[49צהוב]

סיפור אישי

חושבת שהספור אינו מייחד רק אותי- אלא הרבה מבאלו שנקראים היום "בוגרים הלינה המשותפת" נולדתי כבת שניה למשפחה- עם הללידה עברתי כמובן לבית ילדים- ואז התגייס אבי לשנה לצבא- מעט מאד זכיתי לראות אותו- גם אחר כך, הוא היה מהלעילים האלו, שנסעו העירה והגיעו רק בסופי שבוע- אהב מאד אותנו הבנות, אבל לא בדיוק ידע מה לעשות איתנו, איך לבלות את "זמן האיכות". אמא שלי, באמת עשתה כמיטב יכולתה אבל הוקרן ממנה קור- לא נשיקות - לא חיבוקים, לא שאלות אישיות יותר מידי, לא בילדות ולא בבגרות הכל היה צריך להתהל לפי הספר אשה חכמה , שאין רבות כמותה, עד היום בגיל 85 , קוראת ספרי מדע ורפואה- וגולשת באתרי הגות אבל באיזה מקום השכל היה לפני הרגש- לא ממש הרגשתי בזה כילדה, כי נדמה לי שאצל אחרים היה אותו דבר (קיבוץ יקי שכזה), רק כשיצאתי לעולם ראיתי שאפשר אחרת. היתי ילדה חולנית- וכמו שעון הושמתי בבית ילדים- לבד- היום אמא שלי אומרת שלא היא רצתה בזה- והיא רצתה לעזוב את הקיבוץ- אבל אבא שלי לא הסכים- אולי- ממקום מנוחתו עדן, לא יכולה לשאול אותו. היתי , אולי בגלל המחלה, הילדה המועדפת והמפונקת יותר (הכל יחסי כמו שאומרים) היחס עם אחותי היה קר- אבל מאד התחמם בשנים האחרונות- והשתמשתי ב"קבוצת הילדים" בתור משענת כיום כאמור אבי נפטר, ואימי אשה עצמאית בת 85++ חולה במחלות הרגילות של זקנה- ולא מעבר לזה. והקור עדיין נושב- אפילו לבקש עזרה ממני קשה לה חיבוק- לעולם לא...נשיקה- זה עניין ליום הולדת והלשון נשארה חדה כמו שהיתה- ביקורת מפה ועד הודעה חדשה. אני מבקרת אותה כמעט כל יום- מתוך רגש של חובה - לא תמיד מתוך רצון כן... והשיחות- נוסבות על ספרים- סרטים ופוליטיקה- לעולם לא על משהו אישי... תמיד אני אומרת ששילוב של חינוך יקי ולינה משותפת הוא שילוב קטלני לנפש ולאישיות- ובעיקר לרגש... בקיצור אני בת הדור שגדל על ברכי הסוציאליזם...גדל וסבל מזה..

 

[גלבועא]

יש לי שתי תגובות

הראשונה הזדהות מלאה אתך על החוויות שעברת בילדותך, אם כי לא לנתי מעולם בלינה משותפת, אבל היתה לי אמא קרה ומנוכרת עם לשון חדה וארסית. התגובה השניה דווקא מתייחסת להיבטים ההיסטוריים שהופכים אישיים בחיים של בני אדם. הויתור על הבעלות, כולל יחסי הורה-ילד מדהימה אותי כל פעם מחדש כשאני קורא על הלינה המשותפת. הורים ויתרו במודע על זכותם של הילדים שלהם להורים בשם אידיאל. ושאלה - למה את מתכוונת במשפט הזה המתיחס לחימום היחסים עם אחותך? והשתמשתי ב"קבוצת הילדים" בתור משענת ותודה לך ששיתפת אותנו.

 

[pf26]

../images/Emo140.gif

אבא שלי גדל בלינה משותפת. כאשר נולדתי הורי עזבו את הקיבוץ כי לא רצו להשאיר אותי בבית תינוקות בלילה. אבל סבא וסבתא נשארו שם ואח"כ אבי חזר לקיבוץ, כך שלמעשה היה לי קשר טוב עם בני הכיתה שלי, מה גם שבהמשך "חזרתי" לקיבוץ (ועזבתי לקראת נישואי). זוכרת שכילדה מאד קינאתי בחברים שהלכו לישון בבית-ילדים, בהכרות העמוקה ביניהם ובהווי המשותף. הקור שנשב מאימך צובט בלב. כואב גם שעד היום היא כזו ולא השכילה במהלך השנים להפתח ולהשתנות. מזלך שהיתה לך חברת הילדים ששימשה משענת. וכמה שאלות: האם אימך עדיין בקיבוץ והאם את עדיין שם או שעזבת? כילדה "המועדפת" - איך הרגשת כלפי אחותך והאם יחס אימך השפיע על היחסים בינכן? מקווה שהשאלות לא מטרידות מידי.

 

[49צהוב]

תשובות--ולא השאלות כלל לא מטרידות

לגלבוע- קבוצת ילדים בקיבוץ היתה יחד- וכשמישהו התעצב- בכה במיטתו- היו הילדים האחרים באים לנחם גם סודות קטנים כמו- אהבות ראשונות- מחזור- נשיקות וכו'- הראשונים שידעו היו בני הכיתה עדיין- ואנחנו כבר מזמן עברנו את גיל 50- כשאנחנו נפגשים זו כמו פגישת אחים ובקשר לאחותי- אחרי שנשאה- התגרשה- ונשיאה שנית, אנחנו התקרבנו- ונפגשות פעם בשבוע בערך--ומדברות על הרבה- בעיקר כשההורים הזדקנו -והם היו צריכים לנו.. ... ותשובות ל PF26 אמא שלי בקיבוץ... גם אני בקיבוץ אחותי בקיבוץ שכן- היא מאד פחדה מאמא שלי ומהלשון שלה- הרבה פעמים היא היתה "שולחת אותי" לבדוק.. "תגידי לאמא שאני לא יכולה לבוא" "תגידי לאמא שאנחנו לא באים לפסח" והשיא "תספרי לאמא שאני מתגרשת" ההבדל בגילים ביני לבין אחותי הוא 5 שנים- ולעולם לא הרגשתי שהיא אחות גדולה... מגינה ושומרת שכזו-לא שרבנו- אבל היו יחסים קרים כאלו- וגם מתוקף המצב- נפגשנו רק שעה או שתיים ביום- לא היה זמן לא לריב- וגם לא להפתח זו לזו... אני חושבת שהיחס הקר של ההורים- השפיע על יחסי לכל בני האדם- ובכלל זה אחותי- בעלי אומר שאני דומה לה- שגם אני מעדיפה שכל על רגש--- אולי- מי יודע.

 

[גלבועא]

תודה על התשובות ../images/Emo13.gif

הסיפור שלך אודות אמך מרתק אותי מאוד, כי אני מנסה לפצח את חידת אמי, שנפטרה לפני שנה וקצת, והכעסים שיש בי עליה רבים מאוד. חלק מהכעסים מנוסח היטב בסיפור שלך, יש לי עוד צרור משלי, אבל לא לעכשיו. לגבי שכל-רגש גם אני שנים השתמשתי במשאב הזה, שאצלי הוא חזק ודומיננטי ובעזרתו השתלבתי בעבודה ובלימודים והוא עזר לי לבסס איזו תחושת ערך עצמית. דא עקא, שהשכל לא עזר לי בחיים הרגשיים אלא בדיוק להיפך. ההתפתחות הרגשית שלי, לדעתי, עוכבה והתעכבה שנים ארוכות בגלל היחס הנוקשה שסלד מביטויי רגש אצל "גברים/נערים/ילדים".

 

[alona 9]

../images/Emo141.gif

 

[m i t a l y]

כ"כ מכירה... כ"כ מבינה...

אני הרי, כמוך, גם גדלתי על ברכיי הלינה המשותפת. אני גם כן גרה בקיבוץ ייקה וקשה ולכן מזדהה עמך כל כך...

אפשר שאלה? האם מערכת היחסים בינך לבין אמך היא מערכת שהשלמת איתה? האם אין מה לעשות כדי לשפר אותה? כדי להתקרב? לשתף? להתחבק?

 

[קורות חיי]

מרגש ליקרוא.