חלק שני: רדיפת ה"קולאקים".
סבתא שלי טוענת שהתומכים בבולשביקים היו בטלני הכפר. מצד שני, אביה, סרגיי, לחם לצד האדומים במלחמת האזרחים בתור "פרטיזן". לא ברור מה היתה מידת השתתפותו של הכפר המרוחק באירועים שכן כל זה התרחש עוד לפני שסבתא שלי נולדה. לפי סדר הזמנים, כמו שהצלחתי להבין ממנה, הכפר המשיך להתנהל כפי שהתנהל זמן רב לאחר המהפיכה. למעשה, עד לקולקטיביזציה הכפוייה שהנהיג סטלין. כשנציגי השלטון הגיעו לכפר, הם סימנו את משפחתה של סבתא שלי בתור "קולאקים", איכרים אמידים שחיים על חשבון האיכרים האחרים. הסיבות לזה היו טחנת הקמח שבבעלותם (שממנה הם לא הרוויחו פרוטה ותיפקדה למעשה כרכוש משותף), הבית בן שתי הקומות שברשותם (שבו התגוררו שתי משפחות, אחת הכל קומה) והפרה שבבעלותם. מן הסתם, היותו של ראש המשפחה איש הדת דה-פקטו של הכפר לא עזרה במיוחד. סבה ושלושה מבניו הוגלו . זה היה כנראה לפני הקמת גולא"ג (באיזה שנה הוא הוקם באמת) שכן היא מספרת שהם לא נלקחו למחנה עבודה אלא פשוט נזרקו באיזור נידח בסיביר כדי שישרדו בכוחות עצמם. משפחתה של סבתא שלי ניצלה מהגורל הזה בזכות אב המשפחה, סרגיי, שכזכור נלחם לצד האדומים. לאחר מכן, הכפר שהקימה המשפחה הפך לקולחוז ונציגי השלטון הציעו לסרגיי את תפקיד היו"ר. אשתו, שהזכירה לו את גורלה של משפחתו וטענה שמשום כך גם הוא יהיה "על הכוונת" וסופו יהיה רע ומר, שיכנעה אותו לסרב. הם ארזו מעט מיטלטלים ונדדו עמוק יותר לתוך סיביר במסע רב תלאות. החלק האירוני הוא שדווקא לפני התערבות השלטון, הכפר התנהל בצורה שיוויונית וקולקטיבית למדי והשלטון דווקא הרס הכל בשם האידיאולוגיה ה"קולקטיבית". לאחר בריחתם, הם הגיעו למקום ישוב שלאחר בירור קצר התברר שהוא סובחוז בשלבי הקמה ושהם זקוקים לטוחן. המשפחה השתקעה שם וחיה, בדומה לשאר האיכרים בסובחוז, ב"זימליאנקה". "זימליה" זה אדמה ומדובר במגרעת מרובעת שנחפרה בצלע גבעה, כך שהיו לה שלוש קירות טבעיים שכוסו בזרדים וחימר. הקיר הרביעי היה בנוי וכל הבלגאן כוסה בגג. כל המשפחה חיה באותו החדר שכלל מיטה, שולחן ו"תנור רוסי" ששימש לחימום, בישול ואפיה. מסתבר שהם היו על סף רעב. מירב התוצרת של הסובחוז נלקחה ע"י השלטון וכדי לשרוד הם נאלצו לבקש מי חלב מהשכנים (מי חלב הם המים שנשארים לאחר שחובצים חמאה, הם שימשו בעיקר להאכלת בהמות והיו שייכים לממשלה) וסרגיי היה גונב קמח מהטחנה בה עבד ע"י שימוש בכיסים מיוחדים שתפרה אשתו. עניין גניבת הקמח התחיל לצוף והם נאלצו לעזוב את הסובחוז.
