סיפורי סבתא.

Boogieman

New member
סיפורי סבתא.

אתמול סבתא שלי סיפרה לי את הסיפור של המשפחה שלה (הצד הרוסי של המשפחה), והחלטתי להעלות את זה על הכתב, בנימה עובדתית (אח"כ אכתוב את זה בצורה יותר מושקעת) בעיקר כדי לקבע את הסיפור אבל גם כי הסיפור שלה נותן הצצה מגוף ראשון לרוסיה הכפרית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, איך איכרים רוסים חיו, שרדו והתארגנו במקומות וזמנים שלא ממש זכו למחקר הסטורי רציני, ואיך נראתה המהפיכה הבולשביקית והרדיפות של סטלין מנקודת ראותם.
 

Boogieman

New member
חלק ראשון: 1861

הסיפור מתחיל בצו ששיחרר את הצמיתית מאחיזתם של בעלי האחוזות בשנת 1861. המשפחה של סבתא שלי, אני מניח שביחד עם איכרים אחרים, עזבו את האחוזה שבה חיו (בסביבות סראטוב) ונדדו מזרחה לסיביר. הם מצאו מקום נוח להתיישב על אחד הפלגים שזורמים לנהר ה"אוב", נחל הררי תחום במצוקים גבוהים שאחריהם רמה הררית, והקימו "סיילו" (מילולית-מקום יישוב, מעין כפר קטן). אחיה של סבא שלה פנה לגידול סוסים ברמה ההררית (ועיסוקיו לא צלחו בידו) ואילו סבא שלה הקים טחנת קמח שמופעלת בכוח המים. הכפר המבודד, כך אני מניח, סיפק את צרכי עצמו וגם ניהל את עצמו. השלטון לא ממש הגיע לשם והאיכרים ניהלו את כפרם על פי מודל אנרכיסטי, למרות שאני בטוח שהם לא השתמשו במונח הזה. במילה "אנרכיסטי" אני מתכוון לקהילה שאין בה שלטון בעל כוח כפיה ושכל התנהלותה תלוייה בהסכמים והסדרים מרצון בין כל החברים בה. משפחתה של סבתא שלי היתה החשובה ביותר בכפר שגם נקרא על שמה. לסבא שלה היה אוסף של ספרי קודש והוא ניהל את החתונות והלוויות למרות שלא היתה לו שום הסמכה לכמורה (והכניסיה הקרובה ביותר היתה כ-20 ק"מ משם). האיכרים, שעסקו בגידול חיטה, היו תלויים בטחנת הקמת של משפחת סבתי. בכל שנה הם היו באים לטחון את הקמח בחינם, ובתמורה משתתפים, פעם בשנה, בחידוש הסכר שהטה את המים אל הגלגל, שנהרס בעקבות הפשרת השלגים. בשני המקרים, סבתא של סבתא שלי היתה מכינה סאמובר עם תה ואופה לחמניות מתוקות לרווחת הבאים. היא גם שימשה בתור סוג של מכשפת כפר. אני לא יודע במה בדיוק זה היה כרוך, אבל אני יודע שהיא היתה מכינה שיקויים מעשבי מרפא, ושפרקטיקות מאגיות כאלה ואחרות עברו בין הנשים במשפחה.
 

Boogieman

New member
חלק שני: רדיפת ה"קולאקים".

סבתא שלי טוענת שהתומכים בבולשביקים היו בטלני הכפר. מצד שני, אביה, סרגיי, לחם לצד האדומים במלחמת האזרחים בתור "פרטיזן". לא ברור מה היתה מידת השתתפותו של הכפר המרוחק באירועים שכן כל זה התרחש עוד לפני שסבתא שלי נולדה. לפי סדר הזמנים, כמו שהצלחתי להבין ממנה, הכפר המשיך להתנהל כפי שהתנהל זמן רב לאחר המהפיכה. למעשה, עד לקולקטיביזציה הכפוייה שהנהיג סטלין. כשנציגי השלטון הגיעו לכפר, הם סימנו את משפחתה של סבתא שלי בתור "קולאקים", איכרים אמידים שחיים על חשבון האיכרים האחרים. הסיבות לזה היו טחנת הקמח שבבעלותם (שממנה הם לא הרוויחו פרוטה ותיפקדה למעשה כרכוש משותף), הבית בן שתי הקומות שברשותם (שבו התגוררו שתי משפחות, אחת הכל קומה) והפרה שבבעלותם. מן הסתם, היותו של ראש המשפחה איש הדת דה-פקטו של הכפר לא עזרה במיוחד. סבה ושלושה מבניו הוגלו . זה היה כנראה לפני הקמת גולא"ג (באיזה שנה הוא הוקם באמת) שכן היא מספרת שהם לא נלקחו למחנה עבודה אלא פשוט נזרקו באיזור נידח בסיביר כדי שישרדו בכוחות עצמם. משפחתה של סבתא שלי ניצלה מהגורל הזה בזכות אב המשפחה, סרגיי, שכזכור נלחם לצד האדומים. לאחר מכן, הכפר שהקימה המשפחה הפך לקולחוז ונציגי השלטון הציעו לסרגיי את תפקיד היו"ר. אשתו, שהזכירה לו את גורלה של משפחתו וטענה שמשום כך גם הוא יהיה "על הכוונת" וסופו יהיה רע ומר, שיכנעה אותו לסרב. הם ארזו מעט מיטלטלים ונדדו עמוק יותר לתוך סיביר במסע רב תלאות. החלק האירוני הוא שדווקא לפני התערבות השלטון, הכפר התנהל בצורה שיוויונית וקולקטיבית למדי והשלטון דווקא הרס הכל בשם האידיאולוגיה ה"קולקטיבית". לאחר בריחתם, הם הגיעו למקום ישוב שלאחר בירור קצר התברר שהוא סובחוז בשלבי הקמה ושהם זקוקים לטוחן. המשפחה השתקעה שם וחיה, בדומה לשאר האיכרים בסובחוז, ב"זימליאנקה". "זימליה" זה אדמה ומדובר במגרעת מרובעת שנחפרה בצלע גבעה, כך שהיו לה שלוש קירות טבעיים שכוסו בזרדים וחימר. הקיר הרביעי היה בנוי וכל הבלגאן כוסה בגג. כל המשפחה חיה באותו החדר שכלל מיטה, שולחן ו"תנור רוסי" ששימש לחימום, בישול ואפיה. מסתבר שהם היו על סף רעב. מירב התוצרת של הסובחוז נלקחה ע"י השלטון וכדי לשרוד הם נאלצו לבקש מי חלב מהשכנים (מי חלב הם המים שנשארים לאחר שחובצים חמאה, הם שימשו בעיקר להאכלת בהמות והיו שייכים לממשלה) וסרגיי היה גונב קמח מהטחנה בה עבד ע"י שימוש בכיסים מיוחדים שתפרה אשתו. עניין גניבת הקמח התחיל לצוף והם נאלצו לעזוב את הסובחוז.
 

Boogieman

New member
חלק שלישי: סוף שנות ה-30.

הם הצטרפו לענף אחר של המשפחה שישב בקולחוז בקרבת נובוסיבירסק (העיר שבה אני נולדתי). התנאים שם היו יותר טובים מבחינה חומרית. הם עדיין גרו ב"זימליאנקה" אבל היא היתה גדולה יותר ובעלת שני חדרים. הם חלקו אותה עם הענף האחר של המשפחה. סרגיי עבד גם שם בטחנת קמח והסתבך שוב. לא ברור מה בדיוק קרה, משהו שקשור לנתינת קמח ללא אישור. בכל אופן, הוא נאסר (סבתא של היתה בת-14 והספיקה לחזור מהשדות בזמן כדי לראות אותו נלקח ע"י השוטרים) ונידון לשלוש שנים של עבודת פרך במכרות האזבסט, שהרסו את בריאותו לחלוטין. קרוב משפחה אחר נאסר באשמת ריגול לטובת היפנים, עונה עד להשגת הודאה ונשלח לגולא"ג. הוא שהה שם 10 שנים ושם התחתן ונולדה לו בת. לאחר 10 שנים, כחודש לפני השחרור המיוחל, היא קיבל מכתב רשמי ובו צו שיחרור והתנצלות על האשמת השווא. ללא אב המשפחה, הם שרדו בזכות עבודתה של אם סבתי במטבח ובעבודתה של סבתי, שהושגה בקומבינה, בתור מורה בבית ספר לילדים בני גילה במסגרת התכנית הממשלתית ללחימה בבערות. עם תחילת מלחמת העולם השניה, הם עקרו לנובוסיבירסק (לא ברור באילו נסיבות) ושם סבתא שלי התחתנה עם מהנדס יהודי שנשלח מאודסה לנהל את ייצור הקטיושות במפעלי הנשק שהועברו לשם כדי למלטם מהנאצים המתקדמים.
 

mishauli

New member
כל הכבוד לך! כולנו חייבים לקבע את

סיפורי אבותינו, והיום זה קל מאי-פעם. מניסיוני, הדרך הטובה ביותר לדובב אותם היא לשבת מולם עם רשמקול, להקשיב ומדי פעם להציג שאלות-הבהרה. אחר-כך רצוי לתמלל, אבל אפשר גם להשאיר על הדיסקף.
 

קוכולין

New member
סוף סוף קראתי

הסיפור מרתק באמת, ונהנתי מכל רגע. פיסה אישית ומרגשת של היסטוריה רוסית. מעניין שהסיפור של סבתך מאשר את דבריו של רודזינסקי, ש"האיכרים העניים", שהבולשביקים תמכו בהם נגד ה"קולאקים", היו למעשה בטלני הכפר. ד"ר יגאל חלפין, שהיה מרצה שלי, טוען דרך אגב, שלמעשה לא היה בכלל דבר כזה "קולאקים", ומדובר בשם קוד לאיכרים שהפריעו לשלטון. הוא אומר, למשל, שאיכרים שסירבו לשלוח את ילדיהם לקומסומול הוגדרו כ"קולאקים", לא משנה מה היה מצבם הכלכלי.
 

טשאפק

New member
אילו הייתי מורה להיסטוריה

אחת המטלות הראשונות שהייתי מטיל על התלמידים זה לדובב את הוריהם וסביהם (אם חיים) על אירועים היסטוריים כפי שנחוו על ידם.
 
למעלה