The Distance- המרחק
לבשתי את השמלה האדומה, שוב, או אולי לא... כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותו, הייתי כל כך עצבנית, אני תמיד עצבנית כשאני לחוצה, אבל הוא לא יודע את זה, כל כך הרבה זמן עבר. אני מחייכת, נראית אחרת, האם יזהה אותי? אני תוהה ביני לבין עצמי מה יקרה אם אני אשלח חברה שתתחזה אליי. לא, את זה הוא ישר יבין, אני אהיה גיבורה, אני פשוט מפחדת, זה הכל. אני עוצמת את העיניים, יודעת שכל החיים שעברו בינינו, בכל זאת לא מחקו אותו, הוא היה כאן בכל זאת, לא משנה מה קרה. אני מיישרת את השמלה, רוצה לרגע להחליף ומוותרת, זאת אני, אם זה ימצא חן בעיניו, גם אם לא. רכבת שלמה חוצצת בינינו, ים של שנים שאינן ניתנות לגישור, בין העננים הוא היה האור שלי, ועכשיו הגיע הזמן שניפגש, שוב, ובפעם הראשונה. אני צועדת ברחוב, ורואה ורד, לרגע חושבת לקטוף אותו, לברוח איתו למחוז רחוק, כל כך מפחדת מהאכזבה, הרי הוא לא יכול להיות כל כך טוב, אני פשוט לא יכולה. האנשים שעוברים מסתכלים עליי, פתיל מפריד ביני לביניהם, ביני לבינו, זאת החלקה שלי ושלי בלבד. אני בפאניקה, אני רק רוצה להסתובב וללכת, לא לפגוש, לא לדעת, לא לחשוב, פשוט לברוח. אלוהים, אני כל כך מפחדת לפגוש אותו שוב, להיזכר בכל מה שעברנו. כשהוא התקשר אליי לא האמנתי, כשעזבתי בפעם האחרונה, טרקתי את הדלת כל כך חזק, שחשבתי שאני בחיים לא אשמע אותו, פשוט את הד הדלת ששוברת אותנו. השתניתי, אני צועדת למלון שלו. השתניתי כי אם הייתי אותו דבר הייתי מתחילה לבכות בטלפון, לא כל כך שונה, כי כמעט עשיתי את זה. אמרתי לו שזה לא הד של אישה שבורה, שאנחנו התגברנו, הוא נשוי, ואני.... ובכן, המצאתי לי בעל, שלא ידע, שלא ידע שאחריו לא היה אף אחד אחר, הם פשוט לא יכלו להגיע אליו. אני מנסה לשכנע את עצמי, אני אמשיך ללכת.... אמשיך ללכת..... באמצע הרחוב הקריר, חצי ילדה חצי אישה הולכת עם שמלה אדומה, כמעט כמו זונה, אבל האישה הזאת הייתה נותנת הכל, מוכרת הכל, כדי להחזיר את הגלגל שנתיים ושלושה חודשים אחורה. הילדה הזאת ספרה כל שנייה, מאז הרגע שהשתנה כל עולמה. אני מחוץ למלון, מהר מידי, מתנדנדת על העקבים וחושבת אם לברוח. האם אני אוכל, עכשיו? כבר הלכתי את המרחק. אני נכנסת, אומרת לשומר שלום, מחייכת בביטחון עצמי, ההצגה התחילה, לא הייתי רוצה להיות האחרונה ששמה את המסכה. הוא מחכה לי בלובי, נראה עצבני כמוני. אני רוצה לחבק אותו, כל כך רוצה, כל כך חזק, שידע שבשבילי לא עברו שנתיים, זה היה הרבה יותר. אני מושיטה בכוונה את היד עם הטבעת, היא נראית אמיתית, ואני משחקת את המשחק. אישה מהפרברים שבמקרה היא גם האקסית של כוכב רוק, הכל בסדר, שנתיים ושלושה חודשים זה המון זמן, מספיק בשבילו, אני רואה. מכיוון שאני הושטתי את היד עם הטבעת הוא גם הושיט אותה, זה נותן לי הרגשת יתרון, אם אני כבר משחקת, אז עד הסוף. שום דבר לא שלי, לא הטבעת, לא הרגשות, גם לא השמלה, זאת משהי אחרת, הרבה יותר טובה. הוא לקח אותי לחדר שלו, והושיב אותי בעדינות על הספה, העדינות כמעט שברה את ליבי, נשמתי והחזקתי מעמד. הוא הביט בי, עיניים חומות, חודרניות, אהובות. מכירה אותן טוב, ובכלל לא. "תעצמי את העיניים" הוא אומר לי, ואני לא שואלת, עושה את זה. מה שיקרה, יקרה, אין לי יותר לאן ללכת, שום מקום להתחבא. "תראי את השמיים, מבעד לעננים האלה...." הוא הפסיק, הוא לא סיים את המשפט כלל, ואני לא פקחתי עיניים, לא עזרתי לו. רק כאשר הרגשתי את הרעידות שלו, את הבכי העצור, מצאתי אותו וחיבקתי אותו, כמו שרציתי כל הזמן הזה, מאז שיצאתי מהדלת ולא חזרתי, לא פוקחת את העיניים כלל, אולי אם אני אשאר ככה שנתיים ושלושה חודשים יחזרו אליי בחזרה. הוא חיבק אותי בחזרה, והדמעות שלו גרמו גם לי להתחיל לבכות. נאחזים אחד בשני, יודעים שאין דבר שיציל אותנו מהשיטפון מלבד החוזק שלנו. אני לא יכולתי יותר, חלשה מנקמנות ועמידה זקופה, הייתי כל כך עייפה. "זה לא בסדר, אתה נשוי" אמרתי. "גם את" הוא אמר, ולא הצלחתי לומר לו שהוא טועה, זה כלל לא כך. "הסיפור שלנו לא נגמר, לא ייגמר לעולם" הוא אמר לי, "אל תתני לו למות... אל תתני לו למות". החזקתי בו, חזק, לא פותחת את עיניי, אילו הייתי עושה כן לא הייתי מצליחה לעמוד נגדו. "זה נגמר, ריצ'י, אתה זרקת אותי", "ומאז, שנתיים ושלושה חודשים אני לא מאמין שעשיתי טעות כל כך גדולה, תחזרי איתי הביתה, בבקשה". זה היה כל כך תמים מצידי לחשוב שנוכל אחרי שנתיים ושלושה חודשים לנהל שיחה כמו מבוגרים, חשבתי שהוא התגבר עליי, חשבתי שזה יחזיק אותי, אבל ברגע שהוא וויתר, אני לא. "ריצ'י, אתה נשוי" אמרתי שוב, "גם את" הוא חזר, "אני לא, הטבעת הזאת, זה הכל מחזה שנועד בשבילך... אבל אתה כן, זה לא שקר, והיא יפה... כל כך יפה! אני רכבת במרחק, היעד לא ידוע, רחוק איפה שאף אחד לא מחכה לי". "אני מחכה לך, אני אחכה לך, פשוט תגידי כן". ואני, מסובבת את גבי, קמתי, מוחה את דמעותיי, השמלה האדומה הופכה אותי למי שאני לא, לאישה האחרת שיכולה ללכת, יכולה להיפרד, לומר שהיא אוהבת, ואז להיעלם. "כל כך רחוק מהבית, ריצ'י, כל כך רחוק". לא ידעתי שזה יקרה, לא ידעתי שהוא יבוא ויחבק אותי מאחור, יגייס את כל משאביו כדי לשכנע אותי לחזור, לתת לו סיבה לחזור למקום שהוא יודע שהוא יוכל לחיות בו. ואני, אישה שבורת לב, עם קוצים כל כך רבים, לא נותנת לו חיים. "אני לא אוותר במאבק" הוא אמר. חייכתי אליו, נתתי לו נשיקה ופתחתי את הדלת. "אני יודעת, ריצ'י, בשבילי, אל תלך את המרחק". וסגרתי את הדלת, בשקט, ניגוד לפעם האחרונה שסגרתי את הדלת אחריי כשהוא בצד השני. שמעתי אותו נשבר, ולא עצרתי, המשכתי ללכת. השמלה האדומה הפכה אותי לאחרת.
