סיפורו של באז
סיפורו של באז מובא מהאתר הסקוטי הסיפור נשלח על ידי באז. למרות שיש לו טיקים שונים ומשונים במשך 25 שנה אף אחד עוד לא אבחן אותו כלוקה בתסמונת טוראט. מה קורה לעצמי? למשך זמן הבחנתי בשינויים המתחוללים בגופי. אני הייתי בתחילת גיל ההתבגרות שלי והגעתי לשלב הבגרות בחיי. האם זה היה דבר נורמלי המתרחש בבני גילי?ברוב התהליכים שפקדו אותי כן אבל הבחנתי במשהו מוזר הקורה בי. אני שמתי לב שלשאר הילדים אין את הדברים המתרחשים אצלי.אני השתוממתי ולא הבנתי מדוע? היה לי איזשהוא דבר הגרם לגופי לנוע ללא הפסק. הצורה שזה היה ,היה שונה רגלי קפצו .ראשי נטה מצד לצד ,כתפתי לפתע קפצו ולפעמים קולות מוזרים יצאו מפי.(טיקים ווקלים) גופי כל הזמן רצה להמשיך הלאה .הדברים לא נראו כל כך גרועים אבל זה קרה כמה פעמים ביום .זה קרה באופן קבוע במשך 24 שעות אפילו בעת מנוחתי. הדרך היחידה שאני יכול להסביר היה כאילו שהיה לך חלום שכאילו נפלת ממרומים ופתאום גופך קופץ. זה היה דבר הקשה לקבלו ואני ניסיתי להתגבר עליו ולמצוא דרכים לעצור את זה. ניסיתי לעצור את גופי מלעשות דברים אלו. ניסיתי להעסיק את עצמי בדברים אחרים כמו שמיעת מוזיקה ,ציפיה בטלויזיה ,לשחק כדורגל ,כל דבר שימנע מגופי לעשות את הדברים הללו. אבל זה לא עזר. גופי המשיך לעשות את הדברים הללו. הורי הבחינו בתופעה ובתחילה בשבילם זה היה בסדר אבל לא להרבה זמן. לאחר מכן חיי השתנו. כן היה לי איזושהיא בעיה ,כולם ידעו זאת אבל אף אחד לא ידע מה עומד לקרות בכל רגע נתון איתי. הורי החלו להעיר להפסיק את התנועות הללו. אני השבתי להם שזה לא אשמתי אבל הם עמדו על כך שזה כן אשמתי. ואם אני אמשיך הם יכו אותי בחגורה.זה מה קרה מדי לילה הם זרקו עלי חפצים וצעקו עלי. עדיין טענתי שזה לא אני. זה היה משהו ששלט בי ללא יכולת להתגבר עליו. באותו זמן הצעקות בבית רק החמירו עד שהן החליטו לקחת אותי לרופא .לדאבוני הוא היה בדעה שלהם אבל שוב אמרתי שזה לא אני ואני לא יכול להשתלט על זה. אבל מה ילד יודע? החיים שלי נמשכו .ילדים בביה"ס צחקו ממני ,מורי גרמו לי שאשב לבד והורי המשיכו לנזוף בי כל הזמן. דברים אלה השפיעו עלי מאוד עד שהתחלתי לההיעדר מהכיתה. כך זה נמשך הזמן בעת שהותי בביה"ס. אפילו היו מצבים שסגרו אותי בחדר לבד ,נתנוו לי גביע,כפכים ואפילו גירים של הלוח נזרקו כלפי. מהר מאוד הגעתי למצב שנעדרתי מביה"ס. זה היה הדרך הקלה בפתרון הבעיה. נקבע לי תור בבית החולים לילדים כדי שיראו מה קורה לי.גם הם לא הצליחו לעלות על הבעיה. נקבע שם שהייתי ילד שובב. עכשו הצעקות וזריקת החפצים כלפי הואצו. המצב כרגע שכל גופי היה בתנועה. כל הזמן ביצעתי את הטיקים השונים והמשונים. הייתי בגיל בו אני צריך לגשת לבחינות שלי. אבל במקום זה זרקו אותי מביה"ס. אני מודה שיכולי לעשות משהו אם הייתי מקבל עזרה ממורי וילדי ביה"ס. אבל כל השנים הפנמתי את זה אבל כרגע החלטתי להוציא את זה החוצה. לא נשאר לי כלום מתקופת הביה"ס למעט השנאה התהומית שפיתחתי כלפיו. זה היה הדרך הקשה שהייתי צריך לעבור. כולם צחקו עלי או שנראה שהם צוחקים .אני הסתבכתי עם המשטרה אפילו אבל אני לא יודע איך עד עכשו לא שמו אותי במעצר. הגעתי לשנות העשרים המאוחרות שלי .עדיין היה לי קפיצות ועדיין טענתי שזה לא אני העושה זאת. זה כאילו איזושהוא שד הבא ועושה זאת במקומי. אני החלטתי שאני צריך לעשות משהו בשבילי ואני קבעתי פגישה עם רופא שהחל לטפל בתופעת הדיכאנות שלי ונתנו לי ליטול כמה סוגים של תרופות.הם יעבדו עליך הוא אמר .אני שמעתי את המשפט הזה לדאבוני הרבה פעמים בחיי. חיי המשיכו הלאה ועכשו הגעתי לנקודה שרק אדם אחד יוכל לעצור אותה. אני התאבדתי אבל נסיון זה נכשל ואני נלקחתי לבית החולים לשם השגחה, כדי למנוע ממני לגרום נזק לעצמי.שהיתי בבית החולים קרוב לשבועיים והורי באו וביקרו אותי שם. אני אמרתי להן כל הזמן שזה לא הייתי אני שעשיתי זאת .אני לא יודע איך הם הרגישו אבל הם העדיפו שלא לדבר עחל הנושא הזה יותר. עכשו התנועות הללו למעשה השתלטו על חיי. לא ראיתי דרך מוצא לצאת מהמצב הזה. אבל כשהייתי בבית החולים אני הרגשתי בטוח ורחוק מהדברים שהורידו אותי יגון שאולה ועיצבנו אותי. הדרך להלחם מול הכעס היה הלחימה. אני ידעתי שזה דבר פסול מעיקרו אבל לאחר שבעת מהדורי שעברתי אני יודע שזה הדרך היחידה שבה אצליח. בבית החולים לכל אחד היה את הבעיות שלו ואף אחד לא שם לב אלי. זה היה טוב להם שמצאו מקום בו לא אוכל להזיק לי ולאחרים. כשהייתי בן 20 פגשתי מישהו אשר לא שפט אותי על מה שעשעתי בעבר ולא הסתכל על מה שאהשים אחרים עושים. הוא גם לא ידע מה קורה איתי. כשפגשתי אותה לראשונה אני ניסיתי לעצור את הטיקים אבל התקשתי לעצור בעדם. אז יצאתי מהחדר כשרציתי לעשות אותם. המצאתי כל מיני תירוצים שגופי צריך לעשות דברים אלו בגלל שהוא צריך אותם. מצאתי לנכון שזה היה קשה לעצור את זה והדבים אפילו הוחמרו. אני הייתי כמו איזה פצצה בגופי העומדת בכל רגע להתפוצץ. אזרתי אומץ והחלטתי לדבר איתה על הדברים הקורים בגופי.היא אמרה לי שהיא שמה לב למה שקורה בגופי. אבל זה לא עושה אותי שונה ממה שהכירה אותי. אני התלבטתי במה לומר להוריה אבל גם הם אמרו שהם שמו לב לזה אבל דבר זה לא הפריע להם כלל.דבר זה גרם לי להרגיש בנוח בנוכחותם. זה היתה ההרגשה הכי טובה שיכולתי להרגיש בחיי. אני הוצגתי בפני משפחתה ולכולם היה את אותה דעה ודבר זה גרם לי להרגיש טוב יותר.(כלומר קיבלו אותו כמו שהוא דבר שהוריו לא היו מסוגלים לעכל). לאחר שנים מספר ביקשתי את ידה . אני חששתי לרגע אבל היה לי הבטחון שהיא תשיב בחיוב לבקשתי .קיבלתי גם את ברכת הוריה ולבסוף נישאנו. חברה אני אפתח הודעה נוספת
סיפורו של באז מובא מהאתר הסקוטי הסיפור נשלח על ידי באז. למרות שיש לו טיקים שונים ומשונים במשך 25 שנה אף אחד עוד לא אבחן אותו כלוקה בתסמונת טוראט. מה קורה לעצמי? למשך זמן הבחנתי בשינויים המתחוללים בגופי. אני הייתי בתחילת גיל ההתבגרות שלי והגעתי לשלב הבגרות בחיי. האם זה היה דבר נורמלי המתרחש בבני גילי?ברוב התהליכים שפקדו אותי כן אבל הבחנתי במשהו מוזר הקורה בי. אני שמתי לב שלשאר הילדים אין את הדברים המתרחשים אצלי.אני השתוממתי ולא הבנתי מדוע? היה לי איזשהוא דבר הגרם לגופי לנוע ללא הפסק. הצורה שזה היה ,היה שונה רגלי קפצו .ראשי נטה מצד לצד ,כתפתי לפתע קפצו ולפעמים קולות מוזרים יצאו מפי.(טיקים ווקלים) גופי כל הזמן רצה להמשיך הלאה .הדברים לא נראו כל כך גרועים אבל זה קרה כמה פעמים ביום .זה קרה באופן קבוע במשך 24 שעות אפילו בעת מנוחתי. הדרך היחידה שאני יכול להסביר היה כאילו שהיה לך חלום שכאילו נפלת ממרומים ופתאום גופך קופץ. זה היה דבר הקשה לקבלו ואני ניסיתי להתגבר עליו ולמצוא דרכים לעצור את זה. ניסיתי לעצור את גופי מלעשות דברים אלו. ניסיתי להעסיק את עצמי בדברים אחרים כמו שמיעת מוזיקה ,ציפיה בטלויזיה ,לשחק כדורגל ,כל דבר שימנע מגופי לעשות את הדברים הללו. אבל זה לא עזר. גופי המשיך לעשות את הדברים הללו. הורי הבחינו בתופעה ובתחילה בשבילם זה היה בסדר אבל לא להרבה זמן. לאחר מכן חיי השתנו. כן היה לי איזושהיא בעיה ,כולם ידעו זאת אבל אף אחד לא ידע מה עומד לקרות בכל רגע נתון איתי. הורי החלו להעיר להפסיק את התנועות הללו. אני השבתי להם שזה לא אשמתי אבל הם עמדו על כך שזה כן אשמתי. ואם אני אמשיך הם יכו אותי בחגורה.זה מה קרה מדי לילה הם זרקו עלי חפצים וצעקו עלי. עדיין טענתי שזה לא אני. זה היה משהו ששלט בי ללא יכולת להתגבר עליו. באותו זמן הצעקות בבית רק החמירו עד שהן החליטו לקחת אותי לרופא .לדאבוני הוא היה בדעה שלהם אבל שוב אמרתי שזה לא אני ואני לא יכול להשתלט על זה. אבל מה ילד יודע? החיים שלי נמשכו .ילדים בביה"ס צחקו ממני ,מורי גרמו לי שאשב לבד והורי המשיכו לנזוף בי כל הזמן. דברים אלה השפיעו עלי מאוד עד שהתחלתי לההיעדר מהכיתה. כך זה נמשך הזמן בעת שהותי בביה"ס. אפילו היו מצבים שסגרו אותי בחדר לבד ,נתנוו לי גביע,כפכים ואפילו גירים של הלוח נזרקו כלפי. מהר מאוד הגעתי למצב שנעדרתי מביה"ס. זה היה הדרך הקלה בפתרון הבעיה. נקבע לי תור בבית החולים לילדים כדי שיראו מה קורה לי.גם הם לא הצליחו לעלות על הבעיה. נקבע שם שהייתי ילד שובב. עכשו הצעקות וזריקת החפצים כלפי הואצו. המצב כרגע שכל גופי היה בתנועה. כל הזמן ביצעתי את הטיקים השונים והמשונים. הייתי בגיל בו אני צריך לגשת לבחינות שלי. אבל במקום זה זרקו אותי מביה"ס. אני מודה שיכולי לעשות משהו אם הייתי מקבל עזרה ממורי וילדי ביה"ס. אבל כל השנים הפנמתי את זה אבל כרגע החלטתי להוציא את זה החוצה. לא נשאר לי כלום מתקופת הביה"ס למעט השנאה התהומית שפיתחתי כלפיו. זה היה הדרך הקשה שהייתי צריך לעבור. כולם צחקו עלי או שנראה שהם צוחקים .אני הסתבכתי עם המשטרה אפילו אבל אני לא יודע איך עד עכשו לא שמו אותי במעצר. הגעתי לשנות העשרים המאוחרות שלי .עדיין היה לי קפיצות ועדיין טענתי שזה לא אני העושה זאת. זה כאילו איזושהוא שד הבא ועושה זאת במקומי. אני החלטתי שאני צריך לעשות משהו בשבילי ואני קבעתי פגישה עם רופא שהחל לטפל בתופעת הדיכאנות שלי ונתנו לי ליטול כמה סוגים של תרופות.הם יעבדו עליך הוא אמר .אני שמעתי את המשפט הזה לדאבוני הרבה פעמים בחיי. חיי המשיכו הלאה ועכשו הגעתי לנקודה שרק אדם אחד יוכל לעצור אותה. אני התאבדתי אבל נסיון זה נכשל ואני נלקחתי לבית החולים לשם השגחה, כדי למנוע ממני לגרום נזק לעצמי.שהיתי בבית החולים קרוב לשבועיים והורי באו וביקרו אותי שם. אני אמרתי להן כל הזמן שזה לא הייתי אני שעשיתי זאת .אני לא יודע איך הם הרגישו אבל הם העדיפו שלא לדבר עחל הנושא הזה יותר. עכשו התנועות הללו למעשה השתלטו על חיי. לא ראיתי דרך מוצא לצאת מהמצב הזה. אבל כשהייתי בבית החולים אני הרגשתי בטוח ורחוק מהדברים שהורידו אותי יגון שאולה ועיצבנו אותי. הדרך להלחם מול הכעס היה הלחימה. אני ידעתי שזה דבר פסול מעיקרו אבל לאחר שבעת מהדורי שעברתי אני יודע שזה הדרך היחידה שבה אצליח. בבית החולים לכל אחד היה את הבעיות שלו ואף אחד לא שם לב אלי. זה היה טוב להם שמצאו מקום בו לא אוכל להזיק לי ולאחרים. כשהייתי בן 20 פגשתי מישהו אשר לא שפט אותי על מה שעשעתי בעבר ולא הסתכל על מה שאהשים אחרים עושים. הוא גם לא ידע מה קורה איתי. כשפגשתי אותה לראשונה אני ניסיתי לעצור את הטיקים אבל התקשתי לעצור בעדם. אז יצאתי מהחדר כשרציתי לעשות אותם. המצאתי כל מיני תירוצים שגופי צריך לעשות דברים אלו בגלל שהוא צריך אותם. מצאתי לנכון שזה היה קשה לעצור את זה והדבים אפילו הוחמרו. אני הייתי כמו איזה פצצה בגופי העומדת בכל רגע להתפוצץ. אזרתי אומץ והחלטתי לדבר איתה על הדברים הקורים בגופי.היא אמרה לי שהיא שמה לב למה שקורה בגופי. אבל זה לא עושה אותי שונה ממה שהכירה אותי. אני התלבטתי במה לומר להוריה אבל גם הם אמרו שהם שמו לב לזה אבל דבר זה לא הפריע להם כלל.דבר זה גרם לי להרגיש בנוח בנוכחותם. זה היתה ההרגשה הכי טובה שיכולתי להרגיש בחיי. אני הוצגתי בפני משפחתה ולכולם היה את אותה דעה ודבר זה גרם לי להרגיש טוב יותר.(כלומר קיבלו אותו כמו שהוא דבר שהוריו לא היו מסוגלים לעכל). לאחר שנים מספר ביקשתי את ידה . אני חששתי לרגע אבל היה לי הבטחון שהיא תשיב בחיוב לבקשתי .קיבלתי גם את ברכת הוריה ולבסוף נישאנו. חברה אני אפתח הודעה נוספת
