סינקופה- חלק א

[turbulent]

סינקופה- חלק א

רוני, יום ראשון 2:53 לפנות בוקר "קדימה תורך, שחקי כבר" אבי מרים את הקול בסוף המשפט וגם מותח קצת את המילה האחרונה עד שנגמר לו האוויר. אני מרימה עיניים לשעון שעל הקיר ואז מסתכלת גם על השעון שעל היד שלי, רק כדי לוודא. "נו די למשוך זמן" אבי מתעצבן וזה מוצדק, הרי שנינו יודעים שאני מושכת זמן, מנסה להעביר עוד כמה שניות לפני חגיגות הניצחון שלו, ומי יודע אולי תתקבל קריאה רגע לפני שהוא משפיל אותי בפעם השישית ברציפות בטורניר השש-בש שלנו? עוד רגע עובר ואני מטילה את הקוביות. 2:3 ואני אפילו לא יוצאת, כרגיל עוד מרס תורכי בדרך. מתוך ייאוש אני צועקת לגילי במטבחון שיכין לי חביתה או שקשוקה- העיקר שיהיה חם וטעים. מבט לשעון שלי מגלה שכבר 2:54, בדיוק דקה עברה ולמשמרת שלנו יש עוד שלוש שעות ושש דקות. "אבי בוא נתערב" אני אומרת בקול הכי חמוד שלי, מקווה שהטריק יעבוד. "שום התערבות רוני, הסיכוי שתהיה קריאה קלוש כמו הסיכוי שתנצחי אותי בשש-בש מתישהו". "או כמו הסיכוי שתאכל אוכל אמיתי אחרי שמונה בערב" אני צוחקת עליו ופוזלת לעבר פריכית אורז עלובה שאבי מחזיק ביד כבר חצי שעה. גילי מתקרב לשולחן עם צלחת ביד אחת וכוס מים ביד השניה. תוך כדי שהוא מניח את הכוס על השולחן הוא מאתגר את חוקי מרפי "בטח תספיקי לקחת ביס אחד ואז תהיה קריאה" הוא צוחק בקול חזק וגבוה, צחוק מוזר עולה ויורד, ולוקחות לי כמה שניות להבין שזה בכלל לא הצחוק שלו, אלא הסירנה שאבי כבר הפעיל. יש קריאה. השעה 3:06 וכמו תמיד, Murphy never fails. ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- נועה, יום ראשון 3:30 לפנות בוקר חם לי, היתושים אוכלים אותי וחם פה מדי. בהתחלה ניסיתי לישון בבגדים ארוכים, כדי להקשות על היתושים, אבל החום ניצח אותי. נראה לי שאני משתגעת. אני מתהפכת במיטה, לבושה בתחתונים ובגופייה של רוני וגלונים של זיעה נשפכים מהגוף שלי אל הכרית והסדין. מעניין איפה רוני עכשיו. אני כמעט משכנעת את עצמי להתקשר אליה אבל אז עוצרת את עצמי רגע לפני שאני קמה מהמיטה. נועה קצת סבלנות, אני גוערת בעצמי בקול רם, ונדמה לי שהחתולה מקשיבה לי. איך לא חם לה, למיצי? מיצי היא בעצם אוסקר, החתול של השכנים, אבל מאז שרוני החליטה שזו בכלל חתולה ושצריך לתת לה קצת אוכל מדי פעם היא בחרה לבלות אצלנו את המשך חייה המשעממים ורוב היום היא בוהה במוך ומצוטטת לשיחות שלי עם עצמי. שורף ולוהט, אני צריכה מים. אני מתלבטת אם להתקשר לרוני ולשאול אם מותר להפוך את האמבטיה למיטת מים אבל יש לי ניחוש טוב למה שהיא תגיד. בכלל רוני שונאת שמתקשרים אליה לעבודה, היא תמיד עסוקה וקצרה בדברים ואז היא נשמעת חסרת סבלנות. את זה גם אני לא אוהבת אז אני פשוט לא מתקשרת. במקום זאת אני שולחת הודעה "אנחנו עוברות לגור באיגלו". בשעה 4:22 אני מחליטה שהגיע הזמן לקום ועוברת לסלון. אני מתמקמת על הכורסא ותוהה בלב אם אודטה משודרת גם עכשיו. להפתעתי הרבה אודטה כנראה ישנה בשעות האלה כי במקום התוכנית שלה משדרים עכשיו ספיישל על נזקי החורף לחקלאות. מעניין אם אני יכולה לכתוב ספר על חקלאים. ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- אבי, יום ראשון 3:06 לפנות בוקר "סירנה מחורבנת" אני רוטן אבל לא מאמין שבאמת אמרתי דבר כזה. הנה אני, גבר בן 34, מתעצבן שמפסיקים אותי באמצע משחק שש בש ובינתיים שוכב איזה איש שלא מבוגר ממני בהרבה, בסך הכל בן 52, וחוטף לעצמו התקף לב. אשתו ההיסטרית מכרכרת סביבו ומזל שלמישהו היה שכל להתקשר למד"א. גילי החובש-נהג שלנו ממלמל משהו על החום, על יתושים ועל המדים שלוחצים לו. אני מתפוצץ מצחוק ומציע לו פריכית אורז. מהמבט שלו אני מבין שההומור שלי לא מתקבל בברכה ולמרות זאת אני מצביע על הבטן שלי- זו שהיתה בה פעם כרס והיום רק קוביות. אני מתקשר כבר למיון להודיע שהיתה קריאה ונותן זמן הגעה משוער, ואחר כך אני שואל עם לאה עסוקה. האחות במיון מכריזה "לאה הפרמדיק שלך מוסר ד"ש" ומנתקת לי בפרצוף, הפרה. מאחורה באמבולנס רוני מסדרת ציוד. תמיד היא מסדרת, מזרקים, כפפות, אמבו, קרש, חגורת צווארון. בטח גם בבית היא זו שמסדרת הכל, לא נראה לי שהנועה המעופפת שלה מסוגלת לעשות סדר. האמת אני לא כל כך אוהב את נועה, אבל רוני הפרמדיקית הכי מוכשרת שלנו, ובכלל היא בחורה לעניין, אז אני שותק. היא באמת בחורה לעניין רוני, רק חבל שהיא גרועה בשש-בש. ושהיא לסבית. ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- רוני, יום ראשון 3:12 לפנות בוקר. הגענו לכתובת ואבי מוודא שוב עם הפתק. אני סופרת מזרקים ושמה שתי שכבות של כפפות על הידיים. על הגב אני שמה תיק וסוחבת גם קרש לכל מקרה. עכשיו אני טסה לתוך הבניין- קומה שביעית ואין מעלית. מה זה הטירוף הזה? את שתי הקומות הראשונות אני עולה בריצה עם הקרש ביד. בקומה השלישית אני מתחילה להתנשף וגילי לוקח ממני את הקרש וממשיך לדלג למעלה, קופץ שתי מדרגות בכל דילוג. בקומה החמישית אני מזכירה לעצמי שהכושר הגופני שלי ירד מאז הטיול לתורכיה ובקומה השביעית אני כבר מפחדת לחטוף התקף לב בעצמי. הדלת הפתוחה והאשה ההיסטרית מכוונים אותי בקלות לדירה הנכונה, אני מסמנת עם הראש שלי וההיסטרית מצביעה על חדר השינה. בחדר גילי ואבי כבר התחילו בפתיחת נתיב אוויר ועיסוי לבבי. אני מוציאה מסכה מהתיק כדי להנשים ואבי נותן דיווח מלא על צבע, טמפרטורה, דופק ונשימות. בלי לחשוב פעמיים אני מוציאה מזרק מהתיק הקטן. אבי מפסיק את העיסוי ואני מזריקה אדרנלין. גילי מקריא זמנים ואבי ממשיך את העיסוי. עברו 3 דקות מאז שהגענו, ההיסטרית נכנסת לחדר עם בקבוק מים ועוגיות. קצת קשה להאמין שבמצב הזה היא נכנסת לדמות המארחת אבל כבר ראיתי דברים מוזרים יותר. אני מרחיקה אותה וחוזרת לתפעל את האמבו. דקה וחצי מאוחר יותר ואנחנו כבר באמבולנס בדרך לבי"ח. נכון להרגע, המצב יציב. בדרך חזרה לתחנה גילי מתפלל שלא יהיו עוד קריאות המשמרת ואבי מתכנן שינה ארוכה. אני מנסה לנחש אם האחרון חטף התקף לב באמצע סקס או לא, ואז שמה לב להודעה מנועה. מסתבר שאנחנו עוברות לגור באיגלו. ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

[princhipeta]

מעניין,

הזכיר לי את 'המאהב', שכל פעם מסופר מנקודת מבט אחרת. ממש הצחיק אותי

'ההיסטרית נכנסת לחדר עם בקבוק מים ועוגיות'... מחכה להמשך

אגב, מה הפירוש של 'סינקופה'?

 

[צעיף לבן]

princhipeta

יש כמה משמעויות למילה סינקופה, ואפשר להשתמש בה בכמה מונחים ובכמה נושאים, גם במוזיקה יש סינקופה שזה תנועת תו או משו כזה, אבל בתכלס סינקופה זה- התעלפות. זהו. חפרתי.

 

[princhipeta]

../images/Emo51.gif אבן שושן ../images/Emo6.gif

 

[שרון אימאן]

יפה מאוד

מקווה שיש חלק ב' ועוד והם יפורסמו פה... כתיבה ממש זורמת ויפה...

 

[צעיף לבן]

../images/Emo204.gif

מחשבות של אמצע לילה. את בונה פה משהו מעניין, מקורי. אהבתי.

 

[חביתת הקהל]

את..

כותבת מדהים. עכשיו הזכרת לי למה כל כך אהבתי את הפורום הזה. יפה...

 

[turbulent]

../images/Emo51.gif

סינקופה זה אכן התעלפות, אבל כמו שנאמר כבר זה גם במוזיקה- הגדשה של פעמה שלא אמורה להיות מודגשת. המשך יבוא בקרוב (אני מקווה)

 

[turbulent]

סינקופה- חלק ב

נועה, יום שני 9:30 בבוקר איזה חום, איזה קיץ מגעיל. אני נזכרת בתקופה באירלנד בזמן שאני מחכה ליונתן העורך שיסיים את שיחת הטלפון. הייתי באירלנד חמישה חודשים מופלאים, חייתי בין דייגים לציירים, בהתחלה עם מריה ואח"כ עם ג'ינה. היה שם מזג אוויר נפלא, אפור וסגרירי, בדיוק מה שהנפש שלי צריכה, במקום החום הצורב הזה של ישראל. באירלנד גם פגשתי ממש במקרה את רוני בקונצרט, היא בכתה מהתרגשות במשך שעה ואני רק רציתי.. "אוקיי אז ככה" יונתן קוטע את המחשבות שלי. "בואי נדבר דוגרי. המצב היום גרוע מאד, אנשים כבר לא קונים כמו פעם. אני חושש שנצטרך..." "לבטל את הטור שלי" ניחשתי לבד. הוא מהנהן ואני מבינה שכאן מסתיימת הפגישה שלנו. למה בכלל חשבתי שטור שבועי זה הקטע שלי? ב 10:20 המונית עוצרת ליד הדירה שלי. אני מתקלחת מהר, שוטפת מעליי שנתיים וחצי של טור שבועי ואינסוף מריבות מיותרות עם העורך. רוני בסלון מנגנת בפסנתר ואני קצת מופתעת שהיא לא ישנה עכשיו. לפי השופן שמתנגן בסלון שלנו אני משערת שמישהו מת במשמרת של הלילה. אני ניגשת אליה ומניחה ידיים על הכתפיים שלה. כשהיא לא מגיבה אני מנשקת לה את הראש אבל היא ממשיכה לנגן בלי הפרעה, ואני בכלל לא בטוחה שהיא מודעת לנוכחותי בחדר. ככה רוני כשהיא נכנסת למין טראנס, היא יכולה לנגן שעות בלי לשים לב, והעולם מסביב יצטרך לחכות לה. כשהיא מסיימת את היצירה היא מסתובבת אלי ומחבקת אותי, ואז לוחשת משהו לתוך החזה שלי. "מה?" "תנגני איתי" בשעתיים שעוברות לאחר מכן אנחנו מנגנות כל יצירה לארבע ידיים שאנחנו מכירות. אחרי כן רוני נוסעת לאמא שלה ואני חושבת על זה שאין לי עבודה. בשלב מסוים אני חוזרת לפסנתר. את הפסנתר קיבלנו כשסבתא של רוני נפטרה. היא ביקשה להשאיר אותו לרוני כי טענה שרק היא יודעת להעריך אותו. במשפחה של רוני היו פעם דיבורים על כך שהסבתא הכירה את מי שבנה את הפסנתר אבל זה נשמע לי לא הגיוני. מה לסבתא ולאיזה גרמני שבה את הפסנתר ב1923? והרי סבתא של רוני בכלל צרפתייה. אולי אני אחקור את זה קצת, עכשיו שיש לי זמן פנוי. מי יודע, אולי יצא לי מזה ספר בסוף? ----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- גילי יום רביעי, 15:30 זה ממש מעצבן, בנאדם ישן צהריים, הילדים במעון והאישה בעבודה. מה אתה כבר מבקש- שעתיים בלי טלפונים? קצת שינה, וקצת זמן איכות עם עצמך? אני שונא פלאפונים! חבל שלא כיביתי אותו. החברה הזו של רוני התקשרה אלי קודם, נועה קוראים לה. משהו בקשר לפסנתר שלה, היא רוצה לדבר עם אבא שלי שיש לו חנות לכלי נגינה והוא בעצמו מתקן פסנתרים מעולה. נתתי לה את הטלפון בחנות שלו וניתקתי. אחרי זה כבר לא הצלחתי להירדם. ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- נועה יום חמישי, 11:40 "מוזיקה מנחם" ממש שם מקורי לחנות כלי נגינה, אבל מי אני שאשפוט? כשאני יוצאת מהחנות של מנחם ומפסיקה ללעוג לשלט הכניסה אני מסכמת את מה שכבר למדתי ממנחם, אבא של גילי: הפסנתר שברשותנו, שהוא בעצם הפסנתר של סבתא יונה, הוא פסנתר גרמני קלאסי שייצר אדולף להמן בברלין ב1922. לפסנתר היו במקור מחוברים פמוטים ועיטורים והם נעלמו מתישהו אבל אינני יודעת מתי. לפי מה שמספר מנחם הפסנתר יקר מאד ומי שקנה אותו ב 1922 היה כנראה אדם עשיר ומכובד מאד, מישהו מבני האצולה ללא ספק. לצערי הרב, למנחם לא היו רעיונות איך אפשר למצוא את הבעלים המקוריים אבל הציע לקנות ממני את הפסנתר במחיר מציאה אם נרצה למכור. אמרתי לו שנחשוב על זה ויצאתי מהחנות. החלטתי לדבר עם הדודים של רוני, מישהו מהם בוודאי יידע משהו על הפסנתר שנמצא כבר 33 שנים במשפחה. נסעתי לבקר את שרה, הדודה של רוני. היא האחות הבכורה מבין הדודים של רוני, והיא פסנתרנית מחוננת שהופיעה בעבר עם הסימפונית של פינלנד. שרה גרה בעתלית בבית פינתי מרוחק מציביליזציה ורק צופרי הרכבת מזכירים שזהו אזור שבו חיים אנשים. היא שמחה מאד לראות אותי, ובאמת שלא התראינו הרבה זמן, מאז השבעה של סבתא יונה כנראה. בפעם הראשונה שפגשתי את שרה היא לבשה מן שמלה פרחונית באמצע החורף, כאילו מתריסה נגד מזג האוויר, שהיא בעצם זו שקובעת מה יהיה. היא מיד חיבבה אותי וכבר אז שאלה את רוני אם אני פנויה ואם ארצה לצאת אם הבן שלה, מיכאל. מאז בכל פעם שאנחנו נפגשות אנחנו צוחקות על הסיפור הזה וזו נהייתה מעין בדיחה פרטית בינינו. הביקור היה נעים מאד אך לא מועיל במיוחד מבחינת המחקר שלי. שרה ידעה שהפסנתר בעל סיפור היסטורי אך לא הרבה מעבר לכך. היא נזכרה שכשהייתה כבת 18 וביקשה לנגן בפסנתר בצהריי יום שבת אביה אסר עליה וכעס מאד. כששאלה מדוע הוא גער בה שאין זה עניינה, ושעליה לכבד את בקשתו. לה אמנם זה נשמע יותר כמו דרישה מאשר בקשה אך היא בחרה שלא להתעמת איתו. מאוחר יותר אימה אמרה לה שהנאצים לקחו הרבה מאביה אך הוא נשבע שלעולם לא ייקחו ממנו את השבת. שרה לא ממש הבינה איך הסיפור קשור לפסנתר אך עזבה את הנושא. נפרדנו לשלום בתחנת הרכבת ואז שרה הציעה שאתקשר לפסקל, אחותה של שרה- אמא של רוני. אולי היא תדע יותר. ----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

[turbulent]

חלק ב- המשך

רוני, יום שישי, צהריים השבת עוד מעט נכנסת ואני עושה הכנות אחרונות. לא שאנחנו שומרות שבת אבל בכל זאת נחמד לחשוב שבשעה שאני מדליקה ומברכת על הנרות עושות כמוני עוד אלפי נשים. בתפילה שלי אני כוללת תמיד את ההורים שלי ואת דוד, אחי. גם הדודים נכנסים לתפילה. אני מברכת שלום ובריאות לכולם, ומוסיפה ברכה קטנה של אהבה לי ולנועה. נועה חושבת שזה קצת מטופש להתפלל לאלוהים על האהבה שלנו אבל לי זה כלל לא נראה מטופש. אלוהים יודע להבחין בין אהבות שונות, בזה אני בטוחה. ואלוהים מבין (או מבינה) שגם האהבה שלנו צריכה ברכה לפעמים, אז אני מתפללת, רק כדי להזכיר לו שלא יישכח אותנו. נועה גם חושבת שיחסית לצרפתייה אני מדי מתעניינת במסורת ובדת אבל אני זוכרת שסבתא יונה פעם אמרה לאמא שאלוהים מקשיב גם לגויים, ובמיוחד אם הם עוזרים לעם שלו, עם הסגולה. הייתי בת חמש כשהיא אמרה את זה ולא הבנתי עברית כל כך טוב אז לא התעמקתי מדי אבל רק אחרי שהגענו לארץ ולמדתי מה הפירוש של עם סגולה נזכרתי שוב במשפט הזה וניסיתי לפענח אותו. שאלתי את אמא שלי מה אנחנו קשורים לגויים ולמה סבתא מצרפת את אלוהים לשיחות שלה, ובמיוחד זכרתי את סבא צועק ומתעצבן בכל פעם שאלוהים היה מוזכר. הוא כל כך שמח לעזוב את צרפת, סבא שלי. כל החיים חי בפחד, בפרנויה, כאילו משהו בצרפת רודף אותו. בערב אנחנו יושבות לאכול ארוחת ערב ונועה מספרת לי על כריסטופר קרטר. השם שלו מוכר לי ורק בסוף הארוחה אני נזכרת שהוא כתב את המוזיקה לסרט שמאד אהבתי, treading water. נועה חלמה לנגן איתו פעם אבל עכשיו לא נראה לה שזה יקרה כי בכלל היא זנחה את הכינור די מזמן וניסתה להתמקד בכתיבה, לא שזה ממש הולך והנה השבוע בכלל סגרו לה את הטור. זה לא כל כך מפתיע אותי, הידיעה על הטור שלה שנסגר. למען האמת זה גם לא הטריד אותי מדי, ידעתי שנועה שנאה לכתוב את הטור ושנאה לכתוב לעיתון הזה, ובכלל נראה לי רעיון טוב שהיא תתמקד חזרה בנגינה. ניסיתי לשכנע אותה לנגן קצת בכינור הערב ואפילו הצעתי דואט, אבל דעתה הייתה מוסחת מדי. היא חוקרת את העבר של הפסנתר שלי, ובעצם זה אומר שהיא חוקרת את העבר של המשפחה שלי. לא שזה ממש מפריע לי, אין לנו שלדים גדולים בארונות. אצלנו במשפחה הסודות יוצאים מהארון בשלב די מוקדם. את שארית הערב העברתי ברביצה על הספה ופתרתי סודוקו, ניסתי שוב לשכנע את נועה לנגן לי קצת אבל היא התרגזה ואמרה שהיא צריכה מנוחה מהכינור. לדעתי זה חבל כי היא נחה מהכינור כבר כמעט שנה וחצי אבל היא לא מרשה לי להתערב, אז שתקתי.

 

[צעיף לבן]

../images/Emo204.gif

נראה שאת זורמת עם הכתיבה שלך, לא ממש יודעת לאן זה יתפתח בכל קטע שאת כותבת, אבל זה מה שהופך את זה ליצירה מעניינת. אני אוהבת את איך שאת כותבת. treading water, גמני אהבתי.

 

[שרון אימאן]

לפי דעתי...

זה יכול להיות סיפר ממש יפה אם תמשיכי אותו הלאה. אני חושב שאת צריכה לפתח את כול הנושא הזה של הפסנתר למשהו ענקי...ממש יפה... סוחף ומשאיר טעם של עוד... בהצלחה בכתיבה

 

[turbulent]

../images/Emo51.gif

תודה על התגובות בהחלט ממשיך הסיפור של הפסנתר.. המשך יבוא turbulent

 

[חביתת הקהל]

מדהים

מדהים מדהים... את סוחפת אותי עם כל מילה. אוהבת את הכתיבה גדושת הפרטים והרגשות. מחכה להמשך

 

[princhipeta]

../images/Emo26.gif

מחכה להמשך!

 

[turbulent]

סינקופה- חלק ג

לאה יום שישי, 21:00 "אני שונאת לעשות משמרת לילה בסוף שבוע, יש לי ילד, יש לי בעל, יש לי חיים. אוף..." מרים מתלוננת ואני לא מבינה מה היא רוצה ממני, זה לא שמצבי יותר טוב. זאת אומרת, נכון שלי אין ילד ובעל וחיים.. אבל זה לא אומר שאני נהנית לעשות משמרת לילה. הרי כולם יודעים שלילות שישי הם המשמרות הכי עמוסות במיון. תאונות דרכים, הרעלות אלכוהול ונרקוטיקה במסיבות, אירועי לב ומוח. לא חסרות סיבות. ואני תמיד שונאת לעשות משמרות בסוף השבוע. אני גם שונאת שמשתמשים במילה נרקוטיקה, מה רע בלהגיד סמים? השבוע אבי אמר שהוא משנה את סידור העבודה שלו כך שיתאים לשלי, 'כמעט חופף' הוא אמר. הוא חושב שאם הוא ימשיך להידבק אליי ולהגיע למיון בכל משמרת שלי אני אסכים לצאת איתו. התירוץ שלו הוא תמיד אותו תירוץ: 'מישהו הזמין ניידת טיפול נמרץ- מה רצית, שלא אביא אותו לבי"ח? זה לא בגללך'. למרות הכל, אני נאלצת להודות שמאד מחמיא לי שהוא מחזר אחריי ככה, ובכלל הוא חמוד מאד, וגם רזה המון בשנה האחרונה. לא שזה משנה לי. אני גם אוהבת שהוא עושה משמרת עם ורוניקה. היא ממש מקסימה. אני תמיד קוראת לה ורוניקה ומשתדלת לדבר איתה בצרפתית. אמנם הצרפתית שלי לא רהוטה כמו שלה, ובכל זאת צריך לזכור שגדלתי בחולון ולא בצרפת, אבל אני זוכרת לא מעט משיעורי צרפתית בתיכון ונחמד לנו שיש לנו מעין שפה סודית שלא כולם מבינים. האח האחראי ששמע אותנו פעם מדברות היה משוכנע שרוני ואני זוג, ולו רק בגלל שאני היחידה שמרשה לעצמה לקרוא לה בשם המלא שלה. זה מגוחך לחשוב כך, כמובן. הרי אני לא לסבית. לפעמים נראה לי שלרוני יש חיוך מיוחד, רק בשבילי. חיוך אמיתי כזה, כאילו היא מבינה בדיוק מה עובר עלי, ולפעמים נראה לי שהיא מתקשרת איתי בשתיקה. אולי באמת כדאי שאני אסכים לצאת עם אבי, לפני שהוא יתייאש ויפסיק להזמין אותי. --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- מנחם יום שישי 21:30 אני אוהב את ארוחות יום השישי. לא תמיד נהגנו לעשות ארוחות משפחתיות וקידוש. רק בשנים האחרונות מאז שהילדים שלי, גילי ומיכאלה, התחתנו והביאו ילדות משל עצמם החלטנו לעשות ארוחות רשמיות. כשאני אומר ארוחות רשמיות אני כמובן לא מתכוון לארוחה שבה צריך ללבוש חליפה או עניבה. פה אני מותח את הגבול! אין סיכוי שיתפסו אותי בעניבה. אז הנה תיאור מצב, כמו שגילי אוהב להגיד. אשתי במטבח יחד עם נורית, אשתו של גילי, ובין ערבוב סיר אחד לאחר הן מדברות על פוליטיקה. גילי ויבגני, בעלה של מיכאלה צופים במשחק גולף בעניין רב. מיכאלה עצמה מחליפה לרעות, התינוקת שלה, והילדות של גילי מספרות לי סיפורים מהגן והמעון בעוד אני מעמיד פנים שאכפת לי מהסיפור, בכל זאת, אני סבא שלהן. בניסיון נואש לברוח מסיפורים על אנימות ודורה אני מחליט לשחק משחק חדש. המשחק נקרא "מי מצליח להתחבא מסבא הכי הרבה זמן בזמן שסבא מנגן בפסנתר". המשחק מתחיל והילדות רצות להתחבא- אחד מתחבאת במרפסת מאחורי עציץ קטן בהרבה מהגוף שלה, והשנייה מתחבאת במטבח מאחורי דלת המקרר הפתוחה. סבא כמובן ניגש לפסנתר כדי שהמשחק יימשך. אני מלטף את כסא העור בעיניים עצומות ומתיישב עליו. לפני שאני נוגע בקלידים אני מקפיד לנקות את האצבעות במגבונים לחים ולהעביר סמרטוט יבש כדי לסלק מעט אבק- בדיוק כפי שאני עושה בכל יום לפני שעת הנגינה. הנגינה מרגיעה אותי, משכיחה ממני את היומיום ובעיקר מסלקת ממני את כל המחשבות הרעות שחולפות לפעמים. הנגינה היא סוג של טקס בבית ולכל אחד מאיתנו שעות קבועות לנגן. בשעות האלה אסור לאף אחד לפנות או להפריע למי שמנגן. כך היה מאז שנולדו הילדים וכך אני ממשיך גם היום, כי דברים שעובדים טוב לא צריך לתקן. גם כעת, כשאני מוקף בילדים ונכדות אני מוצא את השקט שלי, מתרכז אך ורק ביצירה שבוקעת מאצבעותיי. שוב אני עוצם עיניים ומדמיין שאני הוא המלחין ומתוך אצבעותיי וליבי נוצרת יצירת המופת הזו. אני נזכר עכשיו באבא שלי, ובפסנתרים שהיה בונה בפולין. 'מאסטר פיס אמיתי' היה אומר על כל פסנתר ופסנתר. הוא ניגן בכל כלי אפשרי, והיה אחד המלחינים היהודים המכובדים ביותר ברחבי פולין. עד שלקחו אותו הנאצים. כבר נזכרתי באבא שלי השבוע, כשאיזה בחורה נכנסה אליי לחנות והתחילה לשאול שאלות על פסנתר של להמן. הרבה אנשים לא יודעים שלמרות שלהמן הציג עצמו כתומך במפלגה הנאצית בכל מחיר, למעשה היה מתנגד חריף של המשטר הנאצי ועשה ככל שביכולתו לעזור ליהודי גרמניה. את אבא שלי פגש להמן כשחיפש עובדים לחנות שלו. אבא הציג עצמו כיצחק ולהמן שגילה מיד כשרונו הטכני של אבי הציע לו להחליף את שמו ולעבוד איתו בתיקון ובניית פסנתרים. הלוואי ויכולתי לקנות את הפסנתר מהבחורה הזו, הרי אין לה מושג מה ערכו האמיתי של הפסנתר, ולי אין כל כוונה לספר את האמת. ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

[turbulent]

חלק ג- המשך

רוני יום שישי 1:02 בלילה אני כל כך שמחה שאני לא עובדת היום. משמרות של שישי בלילה הן ממש סיוט. תמיד יש שקט מפחיד במשמרת הזו. כאילו שעוד רגע הולך לקרות דבר נוראי. ובאמת בערך באמצע המשמרת תמיד קורה משהו. לפעמים אירוע לב, ולפעמים שבץ. לפעמים סתם אישה שנפלה במדרגות ולא יכולה לקום ולפעמים איזה שיכור שמתעלף ברחוב ומחליטים לקרוא לנו, למרות שזה ממש לא התחום שלנו. איזה מזל שנועה הבטיחה שאם אני לא אעשה משמרת היום זה ישתלם לי. אמנם היא לא ניגנה בשבילי כמו שרציתי, אבל היא פיצתה על זה אחר כך ובגדול. היה לי שבוע כל כך מסריח שזה באמת מדהים איך בנשיקה שלה היא מסוגלת להעלים את העולם כולו. נראה לי שיש לה קסם בידיים, או אולי כישוף. כשהיא נגעה בי הלילה התחלתי לבכות מרוב התרגשות. זה די מטופש לבכות באמצע סקס, אני מודה. אבל לא יכולתי לשלוט בזה. למזלי היא מבינה אותי כל כך טוב שהיא לא נתנה לדמעות שלי להפריע. לחשתי לה שהיא לא רק האהבה הכי גדולה שלי אלא גם הסקס הכי טוב שהיה לי. נראה לי שהיא הבינה את זה בצורה שאליה התכוונתי. נועה נרדמה לפני 27 דקות ואני קצת בוהה בחלל וקצת בה, מנסה להחליט כמה זמן אני אצליח להישאר במיטה עד שלא תהיה ברירה ואהיה חייבת לרוץ לשירותים. נועה תמיד אומרת שהעובדה שהחיים שלי מאורגנים בצורת מספרים יוצרת בעיה לקארמה המוזיקלית שלי. אף פעם לא הבנתי מה זה אומר אבל בריבים וצעקות שעולות מדי פעם היא כועסת שאני עסוקה מדי בחישובים וברווח והפסד ופחות מדי מדגישה את האמנות השלווה שלי. לפעמים אני מצליחה להתנצל בזמן, רגע לפני שהריב מתפוצץ, אבל בפעמים אחרות כדור השלג הזה מתגלגל ולפני שאני מספיקה להבין על מה אני מתנצלת הדלת נטרקת והבכי שלה קורע לי את הלב. כשרק התחלנו לצאת הייתי מתוסכלת מאד מהריבים האלה, בעיקר כי לא הבנתי מה הדבר הנורא שעשיתי שגורם לה לבכות ככה. אחרי זמן מה הבנתי שנועה היא פשוט בחורה דרמטית מדי, והבכי הוא הדרך שלה להתפרק ולשחרר לחצים. כמו שאצלי נגינה בפסנתר משחררת. רק אחרי שנה ביחד היא הייתה מספיק אמיצה ובטוחה בשביל לספר לי שהרגישות יתר הזו שלה, הבכי וההתפרצויות הם בעצם צורה קלה של בעיה נפשית. היא כל כך פחדה שאני אברח ממנה, אבל אני לגמרי התעלמתי מהמילים 'בעיה נפשית'. באותו יום היא סיפרה על התפרצויות זעם וימים שחורים כפי שהיא כינתה אותם, היא סיפרה על תקופות של דיכאון מלוות בכעסים על העולם החיצוני וגם על עצמה. אני רציתי לדעת רק שני דברים- אם היא מטופלת בכדורים ואם ניסתה להתאבד. כל השאר לא היה חשוב, ועם תשובות לשתי השאלות הללו אוכל להתמודד. נועה אמרה שהיא לא מטופלת בכדורים אבל לוקחת את כל סוגי הויטמינים האפשריים, כאילו הם שמונעים ממנה להתרסק לחתיכות. באשר להתאבדות סיפרה שהיו לה מחשבות אובדניות בגיל ההתבגרות אך מעולם לא העיזה לנסות. התשובות האלה הספיקו ולמדתי לחיות עם מצבי רוח משתנים ותקופות של דיכאון. בשנה הראשונה שלנו היו לנועה המון כעסים והיא בכתה הרבה. גיליתי זאת כמובן רק כשעברנו לגור יחד ופתאום נחשפתי לנועה שלא הכרתי. הרגשתי קצת מרומה אבל אהבתי אותה מדי מכדי לתת לכך להרחיק בינינו. מאז תקופות הדיכאון שלה פחתו ובכי לא היה כבר מזמן, ונועה בכלל אמרה שאני התרופה שלה, שאני גורמת לה לרצות לשמוח ולחייך. שאני גורמת לה לחשוב שהחיים בעצם לא כל כך מפחידים. אני חושבת על כל זה עכשיו ותוהה אם אינני מפספסת סימנים מוקדמים של דיכאון שעתיד להתפתח בקרו, בעיקר לאור הימים האחרונים.

 

[שרון אימאן]

ואוו

כמו כול הפרקים קודמים גם זה מאוד מיוחד ויפה... מחכה להמשך

 

[צעיף לבן]

מסקרן

את מסקרנת אותי, אני אוהבת את התחושה הזאת שאין מושג לאן זה יתפתח. אה ו.. כתיבה מעולה.

 

[חביתת הקהל]

כנ"ל.. מחכה להמשך